פרטי ההליך
לפני
כבוד השופט מיכאל תמיר
מבקש
יובל טל
באמצעות עו"ד יעקב אביעד
נגד
משיבה
מנורה מבטחים לביטוח בע"מ
באמצעות עו"ד ניר קהת ועו"ד עמית רוזזניק
החלטה
לפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית. טענתו העיקרית של המבקש בתובענה ובבקשה היא שהמשיבה פעלה בניגוד להוראות הדין כאשר כללה בדוחות תביעות רכב שהנפיקה למבוטחיה הוצאות ששילמה לצדדים שלישיים לצורך טיפול בתביעות המבוטחים. הקבוצה שבשמה מבוקש לנהל את התובענה הייצוגית הוגדרה כך: "כל מבוטח של המשיבה אשר המשיבה כללה בדו"ח התביעות שהונפק עבורו - תביעות אשר במסגרתן נכללו הוצאות ששולמו על ידי המשיבה לצד שלישי כלשהו לצורך הטיפול והבירור של תביעת המבוטח (בין ביחס לנזק לרכב המבוטח ובין ביחס לנזק לצד שלישי), וזאת החל משבע השנים שקדמו להגשת בקשה זו ועד למועד הגשת התביעה הייצוגית לאחר אישורה." להלן עיקרי טענות המבקש בבקשת האישור: סעיף 31א לתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986 (להלן "התקנות" ו"התוספת" בהתאמה), מתייחס לדוח התביעות שעל המבטחת להנפיק למבוטח [בתיקון לתקנות שנכנס לתוקפו לאחר הגשת בקשת האישור, השם "תקנות" שונה ל-"הוראות", והמונח "דוח תביעות" שונה ל"דוח עבר ביטוחי"]. לטענת המבקש, לפי סעיף 31א לתוספת, יש לכלול בדוח רק תביעות שהסכום ששולם בגדרן עולה על 35% מהפרמיה השנתית שמשלם המבוטח, ולגבי כל תביעה יש לציין פרטים שונים, ובהם הסכום ששולם. המשיבה כוללת בדוח התביעות של מבוטחיה את כל אותם מקרים שבהם שילמה כספים לגורמים שונים, שאינם המבוטחים, לצורך הטיפול והבירור העצמי שלה את תביעת המבוטח. כך למשל, גם כשהמשיבה דוחה את תביעתו של מבוטח או כשתביעת המבוטח נמוכה משיעור של 35% מהפרמיה השנתית, מתייחסת המשיבה לתשלומים ששילמה לגורמים שטיפלו מטעמה בתביעת המבוטח (שמאים, מהנדסים, חוקרים, עורכי דין וכיו"ב) כאל "סכום ששולם" במסגרת תביעת המבוטח, וכוללת תביעות כאלה בדוח התביעות ביחס למבוטח. המבקש טוען שבכך מפרשת המשיבה את סעיף 31א לתוספת בצורה שרירותית וחסרת תום לב, תוך פגיעה קשה בזכויות המבוטחים. הכללת התשלומים ששולמו לגורמים שאינם המבוטחים בדוח התביעות גורמת לייקור הפרמיות של חברי הקבוצה ולהערמת קשיים במעבר שלהם בין חברות ביטוח (עובדה הגורמת אף היא לייקור פרמיות). כמו כן גורמת התנהלות זו לעוגמת נפש ולרגשות שליליים בקרב חברי הקבוצה וכן לפגיעה באוטונומיה שלהם בגין "ניפוח" העבר הביטוחי בניגוד להוראות בתקנות, ללא כל הצדקה. המבקש טוען כי לפי הוראות סעיף 31א לתוספת, אין לכלול סכומים שהמשיבה שילמה לצדדים שלישיים שפעלו מטעמה לצורך בירור תביעת המבוטח. לטענת המבקש, הסעיף מתייחס לתביעתו של המבוטח, לפרמיה השנתית ששילם ולסכום ששילמה המבטחת למבוטח. הא ותו לא. לציבור המבוטחים אין כל ידיעה או שליטה על התנהלות חברת הביטוח בעת שהיא מטפלת בבירור התביעה. המבטחת היא שמחליטה אילו צדדים שלישיים יפעלו מטעמה וכן מחליטה אם וכמה לשלם להם. מדובר בהחלטות פנימיות של המבטחת שאינן רלוונטיות לזכויות המבוטח. אין למבוטח כל השפעה בנושא, וודאי שהוא אינו צריך להיות זה שישלם את המחיר עקב כך. התנהלותה של המשיבה משמעותה "גלגול" של הוצאותיה הפנימיות על גבו של המבוטח, ואין לאפשר זאת. אשר לעילת התביעה האישית, המבקש ביטח את רכבו מסוג טויוטה לנדקרוזר אצל המשיבה תמורת פרמיה שנתית בסך 4,822 ₪. הרכב עבר תאונה ביום 9.3.2019, אך תביעת המבקש בגינה נדחתה ביום 22.5.2019 בשל צמיגים וחישוקים לא תקניים. בדוח התביעות שהונפק למבקש לתקופה של 1.2.2019 עד 31.1.2020, צוינה תביעה מתאריך נזק 9.3.2019, ותחת הכותרת "שולם למבוטח" צוין סכום של 2,544 ₪, אשר בהמשך נטען ששולם תמורת שכר טרחת מהנדס שבדק את הרכב. רישום זה הביא לייקור הפרמיה של המשיבה למעל 10,000 ₪ - דבר שאילץ את המבקש לעבור לחברת "הפניקס" ולשלם פרמיה של 6,802 ₪. בכך נגרם למבקש נזק ממוני של 2,020 ₪ בגין התייקרות הפרמיה וכן עוגמת נפש רבה. לאחר פנייה למפקח על הביטוח, הודיעה המשיבה למבקש ביום 12.1.2021 על מחיקת התביעה הנ"ל מדוח התביעות, ובעקבות זאת הציע סוכן הביטוח למבקש לחזור ולבטח את רכבו אצל המשיבה תמורת פרמיה של 4,804 ₪ במקום 6,950 ₪. המבקש טוען כי התנהלות זו של המשיבה מקימה לו עילות תביעה בגין הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן "פקודת הנזיקין"), רשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן "חוק עשיית עושר"). בבקשת האישור התבקשו, בין היתר, סעדים אלה: (1) השבת ההפרש בין סכומי הפרמיות ששולמו בתקופה הרלוונטית לתביעה, לאלה שהיו משולמים אלמלא כללה המשיבה בדוחות שהנפיקה למבוטחיה תביעות שלא כדין; (2) מתן צו המורה למשיבה להפסיק לכלול בדוחות סכומים ששילמה למי מטעמה לצורך הטיפול והבירור של תביעת המבוטח ולמחוק מהדוחות תביעות הכוללות סכומים אלה; ו-(3) פיצוי כל אחד מחברי הקבוצה בסך של 1,000 ₪ בגין עוגמת נפש, פגיעה באוטונומיה שלו והרגשות השליליים שנגרמו לו. בסעיף 6 לבקשת האישור פירט בא כוח המבקש מדוע, לטענתו, מתקיימים התנאים הדרושים לאישור התובענה כייצוגית לפי סעיפים 3(א), 4(א) ו-8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק"). להלן עיקרי טענות המשיבה בתשובתה לבקשת האישור: המבקש פעל בחוסר תום לב ולא ראוי שייצג את הקבוצה. המבקש ביצע ברכבו שינויים שלא כדין מבלי לגלות זאת למשיבה. לאחר מכן הגיש המבקש בחוסר תום לב תביעה לחברת הביטוח בגין נזק שנגרם לרכב כתוצאה מביצוע שינויים אלה - כפי שעולה מקביעות של מהנדס מומחה שהמבקש לא חלק עליהן - שוב מבלי לגלות לחברת הביטוח דבר בנוגע לאותם שינויים. עקב התנהלותו של המבקש נגרמו למשיבה הוצאות בשל הצורך בבדיקת הרכב. כעת מתלונן המבקש שנגבו ממנו דמי ביטוח גבוהים מאלה הנגבים ממי שעברו הביטוחי "נקי", אף שהתנהלות המבקש מעידה על עלייה ברמת הסיכון. המשיבה כופרת בפרשנות המבקש לסעיף 31א לתוספת, וטוענת כי לשונה מתייחסת ל"תביעה שהוגשה" ולא בהכרח לתביעה ששולמו בגינה תגמולים. מנקודת מבט אקטוארית, עלויות בירור התביעה מובאות בחשבון בתחשיב עלות הסיכון, שכן קיים מתאם בין היסטוריית התביעות של המבוטח לרמת הסיכון שלו. כך בפרט כאשר הנזק נגרם כתוצאה משינויים אסורים שביצע המבוטח ברכבו, שהם בגדר עבירה פלילית, ושאילצו את המבטחת לשכור את שירותיו של מהנדס לבירור הסיבה לתאונה. תימוכין לפרשנות המשיבה אפשר למצוא בתיקון לתקנות שפורסם ביום 8.6.2021 (נספח 7 לתשובה), שבו ההגדרה העדכנית למונח "תביעה" מחריגה הוצאות בירור רק לאחר כניסתו של התיקון לתוקף בדצמבר 2021. במישור המשפטי, נטען כי לא התקיימו יסודות עוולת הרשלנות, שכן גם אם המשיבה שגתה בפרשנות ההוראה שבתוספת, פרשנותה הייתה סבירה לחלוטין, ואינה עולה כדי התרשלות. כמו כן טוענת המשיבה כי לא התקיימו התנאים הדרושים כדי לקבוע שבוצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה, מאחר שסעיף 31א לתוספת נועד להגן על אינטרס ציבורי כללי של הגברת התחרות בשוק ולא על מבוטח ספציפי. כך גם לא קמה למבקש עילה של עשיית עושר ולא במשפט, היות שהמבקש רכש פוליסה מחברת ביטוח אחרת (הפניקס), ולכן המשיבה לא קיבלה לידיה כל תשלום ולא "התעשרה" על חשבונו. לטענת המשיבה, טענות המבקש בדבר זכאות לפיצוי בגין נזק לא ממוני הן כלליות וסתמיות, וראש הנזק הנטען של פגיעה באוטונומיה אינו רלוונטי לנסיבות העניין. המשיבה סבורה שלא מתקיימים התנאים לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. ראשית, אין אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה. שנית, הבקשה מעוררת שאלות פרטניות מורכבות המחייבות בירור אינדיבידואלי (כגון אם המבוטח חידש את הביטוח, אם דמי הביטוח שלו התייקרו, מהי סיבת ההתייקרות ואם המבוטח פעל להקטנת הנזק). לטענת המשיבה, בירור שאלות אלו במתכונת ייצוגית אינו מעשי, אינו יעיל ויקפח קשות את הגנת המשיבה. לחלופין נטען שלפי הפסיקה, גם אם מתקיימים התנאים לאישור תובענה ייצוגית, נתון לבית המשפט שיקול דעת שלא לאשרה, ובעניינו אין לאשר תובענה ייצוגית מהטעמים שפורטו לעיל. להלן עיקרי טענות המבקש בתגובה לתשובת המשיבה: המשיבה נסוגה מעמדתה הקודמת והחליטה לפעול בהתאם לעמדת המבקש בבקשת האישור, כלומר הפסיקה לכלול בדוח העבר הביטוחי הוצאות ששולמו לצדדים שלישיים לצורך בירור תביעת המבוטח. המבקש מפנה בהקשר זה לסעיף 61 לתשובת המשיבה, שם צוין כי מיום 12.4.2021 החלה המשיבה לפעול באותו אופן גם לגבי מבוטחים אחרים במקרים דומים, בפרט על רקע ההבנה שבכוונת שוק ההון ליזום תיקון לתקנות. זו הפעם השנייה שהמשיבה חוזרת בה מעמדתה הבסיסית: בפעם הראשונה עשתה זאת במסגרת בירור תלונתו של המבקש למפקח על הביטוח כדי למנוע הכרעה, ובפעם השנייה כעת כדי לחמוק מחובת השבה ופיצוי לחברי הקבוצה עבור התקופה שקדמה לשינוי. התנהלות זו מלמדת כי המשיבה עצמה מבינה שלגישתה הפרשנית אין סיכוי להתקבל. אין לקבל מצב של חוסר שוויון בין מבוטחי המשיבה. בעניין עילת התביעה האישית של המבקש, המשיבה מסתירה את הראיות הרלוונטיות לכך שהיא ביצעה תשלום לצד השלישי. ומציגה שוב ושוב חשבונית עסקה מיום 5.5.2019 על סך 2,544 ש"ח המהווה דרישת תשלום בלבד ולא אסמכתה לביצוע תשלום של ממש. אם יתברר שהסכום לא שולם או שולם חלקית, הדבר עלול להצביע על שיטה של "ניפוח חשבונות הוצאות" וגלגולם על צדדים שלישיים. אין לקבל את עמדת המשיבה בעניין פרשנות התקנות. תקנות אלה מתייחסות ל"סכום ששולם" ולא ל"סכום שהוצא", ומכאן שסכום זה אינו כולל את הוצאות המבטחת. המבקש מציג את האבסורד הקיים לטענתו בגישת המשיבה, שכן כשמבוטח מגיש תביעה לתגמולי ביטוח בסכום הנמוך מ-35% מהפרמיה, המשיבה יכולה לשיטתה לחבר לסכום התביעה של המבוטח את הוצאותיה הפנימיות, וכך לכלול את התביעה בדוח. יש לדחות את ניסיון המשיבה ללמוד מהתיקון לתקנות (שנכנס לתוקפו בדצמבר 2021) שהמשיבה פעלה כדין בעבר. לטענת המבקש, מדובר בטענת סרק, ושינוי הנוסח נועד אך ורק כדי להבהיר את המצב הקיים שלפיו אין לכלול הוצאות פנימיות בדוח העבר הביטוחי, וכן כדי להוסיף תנאים חדשים ומקלים, כגון אי הכללת תביעות בסכום נמוך מ-5,000 ₪ לאחר ניכוי השתתפות עצמית. אין היגיון בגישתה של המשיבה שלפיה תקנות הפיקוח נועדו להגן על אינטרס ציבורי כללי ואין לייחס להן כוונה להגן על מבוטחים באופן ספציפי. גישה זו מנוגדת להוראות הדין וכבר נדחתה בפסיקה פעמים רבות. בא כוח המבקש מפנה לפסיקה שבה נקבע כי הפרות של חברות הביטוח את חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981 (להלן "חוק הפיקוח") או את התקנות שהוצאו מכוחו מהוות עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה וכן מקנות זכות להשבה מכוח חוק עשיית עושר. אין לקבל את טענת המשיבה כי לא מתקיימים התנאים לאישור תובענה ייצוגית. לצורך אישור התובענה, די בקיומה של "אפשרות סבירה" בלבד להכרעה לטובת חברי הקבוצה. אין כל משמעות להבדלים בסכומי ההשבה או לגובה הנזק. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע שקשיים טכניים, אם קיימים, אינם מהווים מכשול בפני בירור תובענה ייצוגית. מדובר בעניינים טפלים ושוליים ביחס לשאלות המשותפות, שניתן לפתור בשלב בירור התביעה עצמה באמצעות כלים העומדים לרשות בית המשפט, כגון מינוי מומחה, מדגם סטטיסטי או פיצוי לטובת הציבור. בקשת האישור הוגשה בצירוף תצהיר של המבקש, ותשובת המשיבה לבקשה הוגשה בצירוף תצהיר של מר מיכאל (מיכה) קלמן, משנה למנכ"ל המשיבה. בדיון ההוכחות נחקרו המבקש ומר קלמן בחקירות נגדיות על תצהיריהם. לאחר דיון ההוכחות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב. דיון המסגרת הנורמטיבית - התנאים לאישור תובענה ייצוגית בסעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות נקבע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה...". בקשת האישור בענייננו הוגשה לפי פרט 2 בתוספת השנייה, שכן מדובר בתביעה נגד מבטחת בקשר לעניין שבינה לבין המבוטחים. בסעיף 3(ב) לחוק נקבע כי הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור של בית המשפט. בסעיף 4(א) לחוק נקבע מיהם האנשים והגופים שרשאים להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ובהם "אדם שיש לו עילה בתביעה או בענין כאמור בסעיף 3(א), המעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל החברים הנמנים עם קבוצת בני אדם – בשם אותה קבוצה" (סעיף 4(א)(1)). בסעיף 8(א) לחוק נקבע שבית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו תנאים מצטברים אלה: "(1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב." בסעיף 8(ג)(1) לחוק נקבע שאף אם לא התקיימו התנאים בסעיף 8(א)(3) או 8(א)(4) (שפורטו לעיל), בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית "אם מצא כי ניתן להבטיח את קיומם של תנאים אלה בדרך של צירוף תובע מייצג או בא כוח מייצג או החלפתם, או בדרך אחרת". בסעיף 8(ג)(2) נקבע שאם מצא בית המשפט שהתקיימו כל התנאים האמורים בסעיף 8(א), אך לא מתקיימים לגבי המבקש התנאים שבסעיף 4(א), "יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג". כעת אבחן אם התקיימו בענייננו כל התנאים הקבועים בסעיף 8(א) לחוק, ואם יש מקום לתת הוראות לפי סעיף 8(ג) לחוק. התקיימות התנאים בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות לפי סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, יש לבחון תחילה אם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ואם יש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה. בענייננו, מתעוררות מספר שאלות מהותיות המשותפות לחברי הקבוצה: האם בעת הנפקת דוחות תביעות למבוטחים בגין התקופה הרלוונטית להליך, קיימה המשיבה את הוראות סעיף 31א לתוספת בנוסחו במועד הגשת בקשת האישור? מהן עילות התביעה העומדות למבקש ולחברי הקבוצה, אם ייקבע שהמשיבה לא קיימה לכאורה את הוראות הנ"ל? אדון בשאלות אלה להלן. פרשנות מילולית של סעיף 31א לתוספת הצדדים חלוקים לגבי הפרשנות המילולית של סעיף 31א לתוספת. בתקנה 1(א) לתקנות נקבע כי פוליסה בחוזה לביטוח רכב פרטי "תהיה לפי התנאים המפורטים בתוספת (להלן – הפוליסה התקנית)". בסעיף 31א(א) לתוספת, בנוסחו במועד הגשת בקשת האישור, נקבע שעל המבוטחת לשלוח למבוטח דוח שבו יצוין אם בתקופה של שלוש שנים שקדמה למועד הנפקת הדוח, הגיש המבוטח תביעה או תביעות בשל רכבים במסגרת הפוליסה. כמו כן נקבע כי בדוח התביעות "יצוין פירוט של כל מקרה ביטוח שבשלו הוגשה תביעה", תוך התייחסות לפרטים מסוימים שיש לכלול לגבי כל מקרה ביטוח, ובהם "הסכום ששולם". בסעיף 31א(ג) לתוספת, בנוסחו בעת הגשת בקשת האישור, נקבע כי "בסעיף זה 'תביעה' - לתגמולי ביטוח לפי סעיף 27, בשיעור העולה על 35% מהיקף דמי הביטוח למלוא תקופת הביטוח". בסיכומי המבקש נטען כי יש לפרש את סעיף 31א(ג) לתוספת כך שהיא מתייחסת לתביעתו של המבוטח או לתביעה של צד שלישי נגד המבוטח. בהקשר זה מפנה בא כוח המבקש בין היתר לתקנה 5 לתוספת, שבה נקבע כי תגמולי ביטוח יחושבו וישולמו לפי "האבדן או הנזק לרכב ביום קרות מקרה הביטוח". כמו כן מפנה בא כוח המבקש לפרק ב' לתוספת שעניינו ביטוח אחריות כלפי צד שלישי בשל נזקי רכוש, שם נקבע בסעיף 11 כי מקרה ביטוח הוא חבות המבוטח "בשל נזק שייגרם לרכוש של צד שלישי"; בסעיף 12 תחת הכותרת "גבולות הפיצוי" נקבע בס"ק (א) כי המבטח ישלם בשם המבוטח "את כל הסכומים שהמבוטח יהיה חייב לשלם בשל מקרה הביטוח" עד לסכום הביטוח הנקוב במפרט לגבי רכושו של צד שלישי; וב-ס"ק (א1) נקבע שהסכומים לפי סעיף זה יכללו גם "את ההוצאות המפורטות שלהלן של צד שלישי שרכבו ניזוק עקב תאונה". לבסוף מפנה בא כוח המבקש לסעיף 23 לתוספת שלפיה בקרות מקרה ביטוח, ינוכה מתגמולי הביטוח סכום של השתתפות עצמית. על יסוד זאת טוען בא כוח המבקש כי הפוליסה התקנית שאליה מתייחס סעיף 31א לתוספת כוללת את הנזק לרכב המבוטח ביום קרות מקרה הביטוח, את חבות המבוטח בשל נזק שנגרם לרכבו של צד שלישי ולכל היותר את סכומי ההוצאות של הצד השלישי. לשיטתו של בא כוח המבקש, לא ניתן לקרוא לתוך לשון הפוליסה הוצאות שהמבטחת שילמה במסגרת בדיקה או ניהול של התביעה, ואף לא את סכומי ההשתתפות העצמית שהמבטחת כלל לא שילמה. לעומת זאת, בסיכומי המשיבה נטען שלפי לשונו של סעיף 31א לתוספת, יש לכלול בדוח כל מקרה שבו "הוגשה תביעה" ששיעורה עולה על 35% מהפרמיה ששולמה. לפיכך, לשיטתה של המשיבה, יש לבחון אם שיעור התביעה שהוגשה עולה על 35% מהפרמיה, ולא אם הסכום ששולם למבוטח עולה על שיעור זה. עוד נטען שאין אפשרות להפחית מסכום התביעה את ההשתתפות העצמית של המבוטח ושכל ההוצאות הנלוות לטיפול בתביעה צריכות להילקח בחשבון בבחינת שיעור התביעה. בהקשר זה נטען כי אין זה משנה אם לצורך בחינת התביעה שוכר המבוטח את שירותיו של שמאי פרטי ומוסיף את שכר טרחתו לסכום התביעה, או אם המבוטח בוחר שמאי מהרשימה שחברת הביטוח מציעה לו, ואז שכר טרחת השמאי משולם ישירות על ידי חברת הביטוח. בסיכומי התשובה נטען כי המשיבה מתעלמת מהסביבה החקיקתית שאליה מתייחס סעיף 31א לתוספת. בא כוח המבקש טוען כי לאור ההוראות שאליהן הפנה בסיכומיו הראשיים, התביעה שאליה מתייחס סעיף 31א היא תביעה "לתגמולי ביטוח" ואינה יכולה לכלול הוצאות בדיקה או בירור של המבטחת שאינם תגמולי ביטוח כמשמעותם בחוק. ניתוח לשוני בלבד של הוראות התוספת מוביל למסקנה כי יכולים להיות מספר פירושים אפשריים לסעיף 31א. בין היתר אפשר לפרש את הסעיף כך שמדובר בכל תביעה שבה נתבעו תגמולי ביטוח העולים על 35% מהפרמיה, בין אם התביעה התקבלה ובין אם לאו, ו"הסכום ששולם" בגינה כולל הוצאות ששילמה המבטחת לצורך בירור התביעה. מנגד, אפשר לפרש את הסעיף כך שמדובר רק בתביעות שהתקבלו, אשר נתבעו בהן תגמולי ביטוח העולים על 35% מהפרמיה, ו"הסכום ששולם" בגינן מתייחס לתגמולים ששולמו למבוטח או לצד שלישי שניזוק ממקרה הביטוח, ולא להוצאות ששולמו לבירור התביעה. פרשנות תכליתית של סעיף 31א לתוספת, וכיצד יישמה אותו המשיבה? תחילה אפרט את עיקרי הטענות שהועלו בסיכומי הצדדים בעניין פרשנותו של סעיף 31א לתוספת, כפי שהיא נלמדת, לטענתו של כל אחד מהצדדים, מתכלית התקנות ומנסיבות אחרות שאינן קשורות ללשונן של ההוראות בתוספת. לאחר מכן אתייחס לטענות אלה. אחת הטענות נוגעת לתכליתו של דוח העבר הביטוחי. בסיכומי המבקש יש התייחסות לטענת המשיבה שלפיה הדוח מהווה מעין "מרשם ציבורי" שמיועד בראש ובראשונה לחברות הביטוח האחרות. לטענת בא כוח המבקש, טענה זו איננה מתיישבת עם עדותו של מר קלמן מטעם המשיבה שאישר כי "גם אחרי שתביעה שולמה, המבוטח יכול לחזור בו זאת אומרת הוא יכול לקנות את התביעה", להשיב את הכסף שקיבל ולמחוק את התביעה מהדוח (עמ' 67 ש' 28-14 ועמ' 68 ש' 35-23 לפרוטוקול). המשיבה חזרה בסיכומיה על טענתה כי תכלית ההוראה מושא בקשת האישור היא ליצור "מוסד של מרשם תביעות אחיד ומהימן". בנוגע לטענת המבקש שלפיה התנהלות המשיבה עומדת בסתירה לתכלית זו, טענה המשיבה כי בהיעדר מגבלה חוקית, אין לה שליטה על החלטה של מבוטח למשוך תביעה לאחר הגשתה כדי שלא תופיע בדוח התביעות. בסיכומי התשובה של המבקש נטען שאיש אינו מכריח את המשיבה לבצע את השינויים בדוחות תמורת תשלום, לא הוצג שמץ של ראיה לכך שהתנהלות זו חוקית או אושרה על ידי הרגולטור, וודאי שהיא סותרת את טענות המשיבה בדבר חשיבותו של הרישום עבור חברות ביטוח אחרות. טענה נוספת נוגעת למצב שהיה נהוג בחברות ביטוח אחרות. בא כוח המבקש התייחס בסיכומיו לטענת המשיבה כי היא לא בדקה את המצב בחברות ביטוח אחרות, אף שבית המשפט התייחס פרטנית לעניין זה. בהקשר זה נטען כי למעשה המשיבה לא איתרה ולו חברת ביטוח אחת נוספת שפירשה את סעיף 31א לתוספת באותו אופן, ואילו המבקש הפנה להודעה של חברת "ביטוח ישיר" שלפיה היא פירשה את הסעיף הנ"ל באופן שפירש אותו המבקש (תוך הפניה למכתב מיום 23.11.2020 שצורף בנספח 12 לבקשת האישור, שם נכתב כי "חברתנו כוללת בדוח התביעות, סכומים ששולמו לתובעים/לצד ג' בלבד"). לשיטתו של בא כוח המבקש, דווקא לאור האחידות והשוויוניות שביקש סעיף 31א לתוספת ליצור, לא יעלה על הדעת שהמשיבה תפרש את הסעיף בדרך שונה מחברות ביטוח אחרות. מנגד, בסיכומי המשיבה נטען כי היא לא נדרשה ולא התבקשה לברר כיצד נוהגות חברות ביטוח אחרות וכיצד פירשו את סעיף 31א לתוספת. אשר למכתב המענה של חברת ביטוח ישיר שצורף בנספח 12 לבקשת האישור, נטען שהוא אינו יכול לשמש ראיה המבססת כיצד פירשה חברת הביטוח הנ"ל את סעיף 31א לתוספת. בהקשר זה התייחסה המשיבה לכך שלא הוצגה השאלה המקורית שהועברה לחברת הביטוח, המכתב נשלח לאחר שפורסמה טיוטת התקנות, לא ידוע אם החברה ערכה שינוי בעקבות התיקון ולא פורט במכתב אם "סכומים ששולמו לתובעים" כוללים גם סכומים ששולמו בגין התביעה, לרבות שיפוי על הוצאות שמאי. לטענת המשיבה, העובדה שהמבקש היה יכול להוכיח לפחות אחת מטענותיו בראיות מתאימות (באמצעות זימון עדים מחברות ביטוח אחרות) והוא לא עשה זאת, אומרת דרשני ומלמדת עד כמה המבקש עצמו אינו משוכנע בטענותיו. בסיכומי התשובה חזר בא כוח המבקש על הטענה כי המשיבה לא איתרה אף חברת ביטוח אחרת שפעלה כמוה. עוד נטען כי בתשובה לבקשת האישור אין כל הכחשה של הטענה בעניין עמדתה של חברת ביטוח ישיר. לטענת בא כוח המבקש, לו הכחישה המשיבה בתשובתה את הטענה בבקשת האישור, לא היה קל מלצרף את מכתב הפנייה או לזמן עד מחברת הביטוח, אך המשיבה העלתה נושא זה רק בסיכומיה. כן נטען שדווקא המשיבה היא זו שהייתה אמורה לזמן עד מטעם חברת ביטוח ישיר להבהרת המכתב. טענה נוספת של בא כוח המבקש בסיכומיו היא כי עלה מחקירתו של מר קלמן שהמשיבה מעולם לא קיבלה החלטה כלשהי בדבר הפרשנות של סעיף 31א לתוספת. לטענתו של בא כוח המבקש, התנהגותה של המשיבה מוכיחה כי אף היא סבורה שפרשנותה לסעיף 31א לתוספת שגויה, ולכן עשתה כל שביכולתה כדי למנוע הכרעה פרשנית רוחבית בסוגיה. בסיכומי המשיבה נטען שהיא מעולם לא נדרשה לקבל החלטה או לדון בפרשנות של סעיף 31א לתוספת, מאחר שלשונו ברורה, ולא הייתה כל מחלוקת פרשנית המחייבת הכרעה. בסיכומי התשובה של המבקש נטען כי טענת המשיבה שלפיה לא קיימת אפשרות למחלוקת פרשנית בנושא, סותרת את התנהלות המשיבה בפני המפקח ואת העובדה שקיבלה את עמדת המבקש ביחס לכלל מבוטחיה אף בטרם השינוי החקיקתי. בסיכומי המבקש הועלו טענות נוספות בעניין פרשנות הסעיף. בין היתר נטען שכללי הפרשנות הרגילים בדיני ביטוח חלים אף ביחס לפוליסה התקנית, ולכן יש להחיל את כלל הפרשנות נגד המנסח. עוד נטען כי שיטת הפעולה של המשיבה מכניסה אותה לניגוד עניינים מובנה, וכי המשיבה יוצרת בלבול וערפול בדוח התביעות, שכן אין אפשרות להבין אם מדובר בכספים ששולמו למבוטח או בהוצאה פנימית. בסיכומי המשיבה הוכחש שחל בענייננו כלל הפרשנות נגד המנסח, וזאת הן משום שמדובר בדבר חקיקה שמנסח הרגולטור, והן משום שלפי הפסיקה, הכלל איננו חל כשישנה פרשנות לשונית אחרת שהיא הגיונית יותר ותואמת את לשון הפוליסה. אין בסיכומי המשיבה התייחסות מפורטת לטענות בעניין ניגוד עניינים מובנה וערפול בדוחות. אינני נדרש להכריע בכל הטענות דלעיל שהועלו בסיכומים מטעם הצדדים. בשלב זה, די בקביעה כי תכלית ההוראה בסעיף 31א לתוספת, כפי שהיא מוצגת בסיכומי המשיבה, אינה סותרת את פרשנות ההוראה שמציע בא כוח המבקש. הפרשנות שלפיה אין לכלול בדוח הוצאות ששילמה חברת הביטוח לבירור התביעה יכולה להתיישב עם טענת המשיבה שלפיה תכליתו של סעיף 31א לתוספת היא "ליצור מוסד של 'מרשם תביעות' אחיד ומהימן ביחס להיסטוריית התביעות של כל אחד מהמבוטחים בביטוח רכב רכוש" (ראו טענה מודגשת בסעיף 37 לסיכומים). אם נפרש את הדין שהיה קיים נכון למועד הגשת בקשת האישור כך שאף אחת מהמבטחות לא הייתה רשאית לכלול בדוח התביעות הוצאות ששולמו לבירור התביעה, אזי לא יהיו הבדלים בעניין זה בין הדוחות של המבטחות השונות, באופן שעולה בקנה אחד עם התכלית של יצירת מרשם תביעות אחיד ומהימן. המשיבה לא ביססה שמבטחות אחרות נהגו כמוה וכללו בדוחות שהונפקו במועדים הרלוונטיים תביעות שנדחו וששולמו הוצאות לצורך בירורן. אוסיף כי המשיבה עצמה מודה שהיא אינה מקפידה על אחידות ומהימנות המרשם, שכן היא מאפשרת למבוטחים למחוק תביעות מהדוח בדיעבד תמורת תשלום. יתר על כן, המשיבה מאשרת כי שינתה את המדיניות שלה בעניין הכללת ההוצאות "והחל מיום 12.4.2021 החלה המשיבה לפעול באופן דומה גם לגבי מבוטחים אחרים במקרים דומים" (ראו סעיף 85 לסיכומי המשיבה). המשיבה טוענת שעשתה זאת לאור התיקון המתוכנן בתקנות שנכנס לתוקפו בדצמבר 2021, ולטענתה שינה את המצב המשפטי הקיים. ואולם אילו סברה המשיבה כי פרשנות ההוראה לפני התיקון הייתה חד משמעית, וכי עלה ממנה בבירור שיש לכלול בדוח גם הוצאות ששילמה המבטחת בגין תביעות שנדחו, אזי לאור התכלית של אחידות המרשם, היה על המשיבה ליישם זאת בכל הדוחות שהונפקו למבוטחים עד מועד התיקון, ולא לשנות את מדיניותה עוד לפני מועד התיקון. לפיכך, אני קובע כי בשלב זה, ועל רקע הטענות והראיות שהוצגו עד כה, קיימת אפשרות סבירה שהפרשנות שמציע בא כוח המבקש להוראות סעיף 31א לתוספת מתיישבת עם תכלית התקנות. האם אפשר ללמוד מתיקון סעיף 31א לתוספת על פרשנותו לפי הנוסח הקודם? בנוסח המתוקן של התקנות (המכונות כעת הוראות) שנכנס לתוקפו בדצמבר 2021, נקבע בסעיף 31א(ג) לתוספת כך: "בסעיף זה 'תביעה' – תביעה ששולמו בשלה תגמולי ביטוח לפי סעיף 27, בניכוי השתתפות עצמית, בסכום העולה על 5,000 שקלים חדשים". בסעיף 31א(ד) לתוספת נקבע כי "על אף האמור בסעיף קטן (ג), לא תיכלל בדוח עבר ביטוחי תביעה שבשלה שיעור השיבוב הוא 75% ומעלה...". בא כוח המבקש טען בסיכומיו כי שינוי הנוסח נועד רק כדי להבהיר את המצב הקיים ולהוסיף תנאים נוספים, כגון אי הכללת תביעות בסכום של פחות מ-5,000 ₪ לאחר ניכוי השתתפות עצמית, תביעות שנקבל בגינן החזר מצד שלישי וכיו"ב. מנגד, בסיכומי המשיבה נטען שבדברי ההסבר לתיקון התקנות משנת 2021 נכתב במפורש שמדובר בתיקונים לנוסח הקודם, ולא בהבהרות כפי שטוען המבקש. בסיכומי התשובה מטעם המבקש נטען שגם לפי הנוסח המתוקן של סעיף 31א לתוספת, יכולה לכאורה המשיבה לטעון שסכומים ששילמה לגורמים מטעמה ייחשבו כסכומים ששולמו "בשל התביעה". אלא שלטענת בא כוח המבקש, הן בנוסח הקודם והן בנוסח הנוכחי של התקנות, תביעה שיש לכלול בדוח היא "תביעה לתגמולי ביטוח", אשר אינם כוללים סכומים ששולמו לצדדים שלישיים לצורך בירור התביעה. המשיבה התייחסה בסיכומיה לדברי ההסבר לתיקון התקנות, מבלי להפנות למראה מקום שלהם ומבלי לצטט אותם. באתר הממשלתי "פניות הציבור – מידע רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון", פורסם ביום 2.6.2021 התיקון לתקנות בצירוף דברי ההסבר. לגבי התיקון של סעיף 31 לתוספת, נקבע בדברי ההסבר כך: "מוצע לקבוע כי דוח עבר ביטוחי יכלול גם מידע הנוגע לסוג הסיכון בגינו הוגשה תביעה... עוד מוצע לא לכלול בדוח העבר הביטוחי תביעות ביטוח בסכומים קטנים בהם סכום התביעה אינו עולה על 5,000 ₪ לאחר ניכוי ההשתתפות העצמית, וכן להוסיף מידע לגבי שיעור השיבוב שקיבל המבטח ולקבל אמת מידה בעניין הכללת תביעה בגינה לא אשם המבוטח בעברו הביטוחי. זאת על מנת למנוע מצב שבו דוח עבר ביטוחי כולל גם תביעות שאינן באשמת המבוטח." עינינו הרואות כי דברי ההסבר אינם מתייחסים לשאלה אם הוצע לתקן את הסעיף כך שהדוח לא יכלול הוצאות ששילמה חברת הביטוח לצורך בירור התביעה. אומנם הוסבר כי אחת המטרות היא להחריג תביעות שבהן שולם למבוטח סכום נמוך מ-5,000 ₪ לאחר ניכוי השתתפות עצמית, אך אין להסיק מכך בהכרח כי לפי הנוסח הקודם של הסעיף לפני התיקון, המבטחות היו רשאיות לכלול בדוח סכומים ששילמו לצורך בירור תביעת המבוטח, גם כאשר התביעה נדחתה ולא שולם דבר בגין הנזק שנגרם למבוטח או לצד שלישי. לפיכך, לדידי, נוסח התיקון של סעיף 31א לתוספת ואף דברי ההסבר לתיקון, אינם מלמדים שאחת ממטרות התיקון הייתה להפסיק לכלול בדוחות העבר הביטוחי תביעות שנדחו ושהמבטחות שילמו הוצאות בגין בירורן. על כן, אין בתיקון או בדברי ההסבר כדי לשלול את האפשרות שגם לפי נוסח סעיף 31א לתוספת שהיה קיים לפני התיקון, מבטחות לא היו רשאיות לכלול תביעות כאלה בדוחותיהן. סיכום ביניים והצורך בבירור נוסף אם כן, אני קובע שבשלב זה, בהיעדר ראיות נוספות בעניין המצב העובדתי והמשפטי שהיה קיים במועדים הרלוונטיים להליך שלפניי, קיימת אפשרות סבירה שהשאלות בעניין פרשנות סעיף 31א לתוספת ובעניין יישום הוראותיו על ידי המשיבה יוכרעו לטובת חברי הקבוצה. התרשמתי שבנסיבות העניין, וכדי לסייע בהכרעה במחלוקת הפרשנית, יש מקום לקבל את עמדתו של המפקח על הביטוח בנוגע למצב המשפטי שהיה קיים לפני תיקון סעיף 31א לתוספת. כמו כן יש לאפשר לצדדים להציג ראיות לגבי האופן שבו יישמו מבטחות אחרות את הוראות סעיף 31א לתוספת והאופן שבו יישמה אותן המשיבה עצמה בתקופה הרלוונטית. עילות התביעה המשפטיות בסיכומי המבקש נטען שהתנהלות המשיבה מקימה שלוש עילות משפטיות לתביעה: הפרת חובה חקוקה, רשלנות ועשיית עושר ולא משפט. בהקשר זה הפנה בא כוח המבקש למקרים שבהם אושרו תובענות ייצוגיות בעניין פרשנות שגויה של פוליסה (רע"א 2128/09 הפניקס נ' עמוסי (נבו 5.7.2012) ו-ת"צ (מחוזי תל-אבי-יפו) 35882-01-19 נוימן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (נבו 18.2.2021)) ובעניין הפרת חוק הפיקוח והתקנות מכוחו (ת"צ (מחוזי מרכז) 1988-06-10 קובובסקי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (נבו 24.4.2012); ת"צ (מחוזי מרכז) 1572-12-16 מושקוביץ נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ (נבו 17.12.2020)), בין היתר בעילות של הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט. כמו כן הפנה בא כוח המבקש לפסיקה שלפיה חברת הביטוח חבה חובת זהירות כלפי מבוטחיה, והפרת הוראות הדין כלפיהם מהווה רשלנות (ת"צ 33390-04-14 (מחוזי תל-אביב-יפו) נוסרתי נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (נבו 31.12.2019). בסיכומי המשיבה נטען לגבי עוולת הרשלנות כי גם אם המשיבה שגתה בפירוש התקנות, פרשנותה הייתה לכל הפחות סבירה, ומכאן שלא התרשלה. בהקשר זה הפנתה המשיבה לע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ (נבו 29.6.2008). עוד נטען שגם יסוד הנזק והקשר הסיבתי אינם מתקיימים בענייננו, הואיל ומחיר הפוליסה משתנה מחברה לחברה ועשוי להיות מושפע ממגוון גורמים, ולכן אין הכרח שהוספת התביעה לדוח התביעות של המבקש, כשלעצמה בלבד, הביאה להתייקרות דמי הביטוח. בהקשר זה נטען שהמבקש לא הביא ראיות לכך שבכל חברות הביטוח, דמי הביטוח היו גבוהים יותר בשל הוספת התביעה לדוח, והודה שאינו זוכר שפנה לחברת ביטוח כלשהי לצורך עריכת השוואה. בעניין העוולה של הפרת חובה חקוקה, נטען בסיכומי המשיבה כי לא התקיימו כל יסודות העוולה. בין היתר נטען כי החיקוק נושא ההליך לא נועד לטובת התובע, ומטרתו לשרת תכלית כללית של שכלול שוק הביטוח והגברת התחרות. המשיבה התייחסה בסיכומיה לשניים מפסקי הדין שאליהם הפנה המבקש, וטענה שאינם רלוונטיים לענייננו משום שהאחד נוגע לביטוח דירות והשני נוגע להפרת החובה להבליט סייגים בפוליסה ולא להפרת הוראה בפוליסה התקנית שניסח הרגולטור. בעניין הקשר הסיבתי, הפנתה המשיבה לטענותיה בעניין עוולת הרשלנות. עוד נטען כי לאור התכלית שעמדה בבסיס סעיף 31א לתוספת, הנזק שנגרם אינו מסוג הנזקים שהחיקוק מועד למנוע, והחיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון לשלול את הסעד בנזיקין. בעניין עשיית עושר ולא במשפט, נטען כי המשיבה לא התעשרה, שכן המבקש התקשר עם חברת ביטוח אחרת. עוד נטען שגם לו היה המבקש מחדש את הפוליסה אצל המשיבה ומשלם פרמיה גבוהה יותר, אין בכך כדי להקים עילה לעשיית עושר בשל מכלול השיקולים המשפיעים על התמחור של דמי הביטוח. טענה נוספת היא שהשבה אינה צודקת בנסיבות המקרה בשל מגוון של סיבות, ובהן תכליתו הכללית של סעיף 31א לתוספת וחוסר תום ליבו של המבקש. בסיכומי התשובה נטען כי המבקש הפנה בסיכומיו לפסיקה מכוננת וידועה בדיני תובענות ייצוגיות שלפיה פרשנות שגויה של הוראות דין בכלל, ותנאי פוליסות בפרט, מבססת עילת רשלנות, ואילו המשיבה הפנתה לפסק דין ישן שאינו עוסק כלל בתביעות ייצוגיות. בעניין הפרת חובה חקוקה, נטען כי אין להבחין בין פוליסה תקנית של דירה לפוליסה תקנית של רכב ואף ברור לחלוטין שהוראת סעיף 31א לתוספת נועדה, כל כולה, לטובת המבוטחים. בעניין עשיית עושר ולא במשפט, טען בא כוח המבקש, בין היתר, שהעילה וודאי קיימת לחברי קבוצה רבים שלא עברו לחברה אחרת. עוד נטען כי הסייג שלפיו אין להורות על השבה אם איננה צודקת, צריכה להתברר בשלב הדיון בתובענה הייצוגית לגופה. בעניין עוולת הרשלנות, אומנם כפי שטוענים באי כוח המשיבה, לא בכל מקרה שבו מפרשת חברת ביטוח את הדין באופן שגוי, עולה הדבר כדי התרשלות שגורמת נזק למבוטחים ומקימה זכות לפיצוי. בדיוק לשם כך יש לקבל את עמדתו של המפקח על הביטוח ולברר בהליך הוכחות, בין היתר, מהן ההנחיות שניתנו לחברות הביטוח בנוגע לאופן עריכתם של הדוחות וכיצד פעלו חברות ביטוח אחרות. לגבי הנזק והקשר הסיבתי, הגם שישנם שיקולים שונים בתמחור פוליסות, נראה כי אפשר לבסס בראיות שאלמלא נכללו בדוח העבר הביטוחי התביעות נושא ההליך, חברי הקבוצה היו יכולים לקבל הצעות זולות יותר מחברות ביטוח אחרות. אשר להפרת חובה חקוקה, טענה העיקרית של המשיבה היא שהחיקוק נועד לשרת תכלית ציבורית כללית, ומכאן שהוא לא נועד לטובת המבוטחים. עוד נטען שהנזק שנגרם למבוטחים אינו מסוג הנזקים שהחיקוק נועד למנוע, והחיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון לשלול את הסעד בנזיקין. ואולם, בשורה של פסקי דין נקבע כי ההוראות בחוק הפיקוח ובחוזרים שהוצאו מכוחו נועדו לניהולם התקין של עסקי ביטוח ולהגנה על זכויות המבוטחים, ולכן הפרת הוראות אלה יכולה לשמש בסיס לעילה של הפרת חובה חקוקה (נוסף לפסקי הדין שאליהם הפנה בא כוח המבקש, ראו והשוו למשל גם ת"צ (מחוזי מרכז) 1836-02-17 נזי זלמנוב נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ (נבו 19.6.2022) ות"צ (מחוזי תל-אביב-יפו) 2460-06-17 אלקיים מברוכה נ' א.י אליעזר לנהג בע"מ (נבו 9.1.2022)). בענייננו, הנפקת דוח עבר ביטוחי מהימן לפי ההוראות בתקנות נועדה לשרת הן מטרה כללית של הסדרת עסקי הביטוח בכללותם והן מטרה של הגנה על זכויות המבוטחים. לפיכך סבורני, מבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, כי נזק שנגרם למבוטח עקב כך שהמבטחת כללה בדוח שלו תביעה בניגוד לתקנות, הוא נזק מהסוג שהתקנות נועדו למנוע, ואין לפרש את התקנות כך שהתכוונו לשלול מהמבוטח סעד בנזיקין בגין הפרה זו. לעומת זאת, אין מקום לאשר ניהול תובענה ייצוגית בעילה של עשיית עושר ולא במשפט בשם כל חברי הקבוצה, ולו משום שאף לשיטתו של בא כוח המבקש בסיכומיו, רק חלק מחברי הקבוצה המשיכו לבטח את רכבם אצל המשיבה, והמבקש אינו אחד מהם. עם זאת, וכפי שיובהר בהמשך, קיימת אפשרות ליצור תת קבוצה של מבוטחים שחידשו את הביטוח המקיף לרכב אצל המשיבה, וכן למנות תובע ייצוגי שייצג גם את הקבוצה הנ"ל. לפיכך, יש לאשר את התובענה כלפי כל חברי הקבוצה בעילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה, ולגבי תת קבוצה מסוימת, גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. הגדרת הקבוצה והרחבת החזית בבקשת האישור התבקש בית המשפט להגדיר את הקבוצה שבשמה תוגש התובענה כך: "כל מבוטח של המשיבה אשר המשיבה כללה בדו"ח התביעות שהונפק עבורו... תביעות אשר במסגרתן נכללו הוצאות ששולמו על ידי המשיבה לצד שלישי כלשהו לצורך הטיפול והבירור של תביעת המבוטח..." (ההדגשה שלי – מ"ת). לעומת זאת, בסיכומי המבקש התבקש בית המשפט להורות כי חברי הקבוצה הם מבוטחים שהמשיבה הכלילה בדוח העבר הביטוחי שלהם "סכומים שהיא שילמה לגורמים מטעמה במסגרת בדיקת ו/או הטיפול בתביעות המבוטחים... לרבות תשלומים לשמאים, מהנדסים, חוקרים שכ"ט עו"ד, אגרות וכיו"ב או סכומים שהיא קיבלה כדמי השתתפות עצמית מהמבוטחים..." (סעיף 9.1 לסיכומים, ההדגשות שלי – מ"ת). בעניין דמי ההשתתפות העצמית, נטען בסיכומי המבקש לראשונה כי לפי הוראות סעיף 31א לתוספת, המשיבה לא הייתה רשאית לכלול סכומים אלה בדוחותיה. בסיכומי המשיבה נטען כי עיון בהגדרת הקבוצה בבקשת האישור מול ההגדרה בסיכומי המבקש מעלה כי המבקש הרחיב את גדר המחלוקת באופן המהווה מקצה שיפורים פסול. בהקשר זה נטען, בין היתר, כי טענת המבקש שלפיה אין לכלול בדוחות דמי השתתפות עצמית היא טענה חדשה שלא הוזכרה בכתבי הטענות מטעם המבקש ושהועלתה בסיכומיו מבלי לבקש לתקן את בקשת האישור. עוד נטען כי המבקש ניסה לשנות ולהרחיב את הגדרת הקבוצה כך שתתייחס למבוטחים שנכללו בדוחותיהם סכומים ששולמו לגורמים מטעם המשיבה, תוך פירוט גורמים אפשריים. בסיכומי התשובה של המבקש הודגש שכבר בבקשת האישור נטען במפורש שיש לכלול בדוחות רק סכומים ששילמה המבטחת למבוטח. כן נטען כי המונח "השתתפות עצמית" לא הוזכר במפורש בבקשת האישור משום שהמבקש "לא ידע ולא יכול היה לדעת" שהמשיבה מתייחסת לתשלומי השתתפות עצמית כאל דמי ביטוח (סעיף 2.7). בהקשר זה נטען שהמשיבה הסתירה לכל אורך הדרך שהיא מתייחסת לדמי השתתפות עצמית כאל סכום ששולם, ורק במהלך חקירתו הנגדית של המצהיר מטעמה, עלה שהיא לא ניכתה את דמי ההשתתפות העצמית מהסכומים שפורטו בדוחות. בא כוח המבקש הפנה להוראות סעיף 13 לחוק תובענות ייצוגיות וטען שהוא מקנה לבית המשפט שיקול דעת מלא לתת כל החלטה ביחס להגדרת חברי הקבוצה. אין חולק שהגדרת הקבוצה שהוצגה לראשונה בסיכומי המבקש שונה משמעותית מההגדרה המופיעה בבקשת האישור. כך גם אין חולק שלא הוגשה בקשה לתיקון בקשת האישור, וממילא, בית המשפט לא אישר תיקון של הגדרת הקבוצה. בעניין סכומים ששולמו לטיפול ובירור של תביעת המבוטח, מדובר לפי ההגדרה המקורית ב"הוצאות ששולמו על ידי המשיבה לצד שלישי כלשהו לצורך הטיפול והבירור של תביעת המבוטח". מכאן שהוצאות אלה יכולות לכלול, בין היתר "תשלומים לשמאים, מהנדסים, חוקרים שכ"ט עו"ד, אגרות" כמפורט בהגדרה המתוקנת, כל עוד מדובר בתשלומים לצד שלישי ולא בחיובים פנימיים של המשיבה. אשר לדמי השתתפות עצמית, המבקש מודה כי עניין זה לא הוזכר כלל בבקשת האישור. חברי הקבוצה הוגדרו, כאמור, כמבוטחים שהמשיבה כללה בדוח שהונפק עבורם "תביעות אשר במסגרתן נכללו הוצאות ששולמו על ידי המשיבה לצד שלישי כלשהו". אין כל התייחסות בהגדרה זו לסכומים שהמשיבה "קיבלה כדמי השתתפות עצמית מהמבוטחים" כאמור בהגדרה המתוקנת (ההדגשות שלי – מ"ת). יתר על כן, המבקש לא טען בבקשת האישור ואינו טוען גם כעת כי יש לו עילת תביעה אישית הקשורה להכללת דמי ההשתתפות העצמית בדוח התביעות שהנפיקה לו המשיבה. הדיון בבקשת האישור התנהל על יסוד הטענות העובדתיות והמשפטיות שהועלו בבקשה ובתצהירו של המבקש. שינוי והרחבה של הגדרת הקבוצה, כך שתכלול התייחסות גם לדמי ההשתתפות העצמית, תגרור שינוי משמעותי של גדר המחלוקת. באי כוח המשיבה הפנו לפסיקה רלוונטית שלפיה בהליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אין להתיר שינוי של גדר המחלוקת בשלב הסיכומים. בסיכומי המבקש נטען בקצרה ובכלליות שמדובר במקרי קצה שבהם הוגשו בקשות ברשלנות או במהירות, ושאין לאפשר למשיבה להסתתר מאחורי טענות טכניות המבוססת על הסתרת מידע או על פערי מידע. לא הוצג בסיכומי המבקש טיעון מפורט בעניין זה, ואף אין הפניה לפסיקה כלשהי שבה אפשרו בתי המשפט לתקן את הגדרת הקבוצה באופן משמעותי לאחר תום הדיון בבקשת האישור. באי כוח המשיבה הפנו לרע"א 8562/06 פופיק נ' פזגז 1993 בע"מ (נבו 15.4.2007), שם נקבע (בפסקה 8) כי בתובענה ייצוגית, כמו בכל הליך משפטי אחר, אין להתיר הגשת ראיות החורגות ממסגרת המחלוקת העובדתית העולה מכתבי הטענות. עוד נקבע שם שככלל, אין להתיר ניסיונות ליצוק תוכן לבקשות לאישור תובענה ייצוגית תוך כדי הליך האישור. כמו כן הפנו באי כוח המשיבה למספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים. בין היתר הפנו לת"צ (מחוזי חיפה) 41309-08-16 אור נ' ויקטורי רשת סופרמרקטים בע"מ (נבו 12.11.2017), שם נדחתה בקשה לתיקון בקשת אישור, לרבות שינוי והרחבה של הקבוצות שבשמן הוגשה התובענה. באותו מקרה נקבע שהיה על המבקש לתת הסבר משכנע לכך שלא כלל את השינויים בבקשת האישור המקורית, והוא לא עשה זאת (פסקאות 31-30). גם בענייננו לא הציג המבקש הסבר משכנע לכך שלא כלל את השינויים המבוקשים מראש בבקשת האישור. המבקש התספק בטענה כללית בדבר פערי מידע, אך לא פירט אם ניסה לברר אילו רכיבים נוספים נכללים בדוח התביעות של המשיבה, ואף לא הכחיש שהרכיב של השתתפות עצמית אינו רלוונטי כלל לעילת התביעה האישית שלו. יתר על כן, בניגוד למקרה שנדון בהחלטה הנ"ל, המבקש בענייננו כלל לא הגיש בקשה לתיקון בקשת האישור, וברי שאין להתיר לו לתקן את הגדרת הקבוצה בשלב הסיכומים. ראו לעניין זה ת"צ 28145-06-16 לפיד נ' המועצה להסדר הימורים בספורט (נבו 22.7.2017) שאליו הפנו באי כוח המשיבה, שם נקבע בפסקאות 34-33 כך: "... בקשת האישור תוחמת, הלכה למעשה, את גדר המחלוקת בסוגיות המרכזיות והעיקריות העומדות לבירור במסגרת התובענה הייצוגית, לרבות: הגדרת הקבוצה, זהות התובע, עילות התובענה והסעדים הנתבעים. ראה: סעיף 14 לחוק תובענות ייצוגיות. בנוסף, הלכה ידועה היא, כי תשובה לתשובה לבקשת אישור, לא נועדה לתקן את בקשת האישור או לערוך בה 'מקצה שיפורים', אלא זו נועדה להשיב לטענות המועלות בתשובת המשיבה, כדי לבסס את המפורט בבקשת האישור... כך גם בבחינת 'קל וחומר' לגבי סיכומים, אשר נועדו לסכם את טענות הצדדים ביחס לבקשת האישור." (ההדגשה שלי – מ"ת) המשיבה הפנתה גם לת"צ (מחוזי ירושלים) 37820-05-12 רז נ' סיטיפס בע"מ (נבו 16.7.2015), בפסקה 55, שם נדחתה בקשה לתיקון כתבי הטענות בשלב הסיכומים, ונקבע כי מדובר במהלך חריג שאחד התנאים לאישורו הוא שלא קיים חשש לעיוות דין לצד שכנגד ולסרבול ההליך. באותו מקרה קבע בית המשפט שתיקון בקשת האישור בשלב כה מאוחר של ההליך יוביל לסרבול עצום, הנובע בין היתר מהצורך בהגשת כתב תשובה מתוקן, תגובה מתוקנת, הליכי גילוי נוספים וחקירות חוזרות וסיכומים נוספים. כך גם בענייננו. נוסף על פסקי הדין שאליהם הפנו באי כוח המשיבה, ראו והשוו גם רע"א 90/24 כהן נ' TURKISH AIRLINES (נבו 10.1.2024) שם נדחה ערעור על החלטת הערכאה הדיונית לדחות בקשה לתיקון בקשת האישור. בקשת התיקון שם הוגשה עוד לפני הדיון הראשון מתוך שלושה דיונים שנקבעו לחקירות בבקשת האישור. בית המשפט העליון קבע (בפסקה 8) שהחלטת בית משפט קמא הייתה לא רק צודקת אלא גם מתבקשת, וזאת הן בשל מועד הגשת הבקשה והן משום שמדובר בתיקון שמבקש להרחיב את יריעת המחלוקת, ומחייב הנחת רובד עובדתי ומשפטי שונה ונוסף. במקרה דנן, לא זו בלבד שמדובר בתיקון משמעותי ביותר בהגדרת הקבוצה המשנה ומרחיב במידה ניכרת את גדר המחלוקת, אלא שהתיקון התבקש רק בסיכומים שהוגשו לאחר תום הדיון, ללא הגשת בקשה לתיקון בקשת האישור. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה לשינוי הגדרת הקבוצה, וקובע כי יש להותיר את ההגדרה שפורטה בבקשת האישור. התקיימות התנאי בסעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות לפי סעיף 8(א)(2) לחוק, בית המשפט נדרש לקבוע אם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. בסיכומי המבקש נטען כי מתקיים התנאי שבסעיף 8(א)(2) לחוק, שכן אין היגיון בכך שאותן שאלות משפטיות ועובדתיות יעמדו להכרעה בערכאות שונות, באופן שיגרום לבזבוז זמן שיפוטי וייצור סכנה להכרעות סותרות. הודגש שלא כל חברי הקבוצה מודעים להפרת הוראות תקנות הפיקוח על ידי המשיבה, ובמקרים רבים, שווי התביעה האישית אינו מצדיק ניהול הליך משפטי פרטני, בייחוד כשמדובר בעימות עם גוף רב עוצמה כמו המשיבה. בא כוח המבקש טען, תוך הפניה לפסיקה, כי לא נדרשת זהות מוחלטת של כל השאלות העובדתיות והמשפטיות הטעונות הכרעה, ודי בכך שהשאלות העיקריות העומדות במוקד הדיון משותפות לחברי הקבוצה. עוד נטען כי ההבדלים בגובה הנזק או במאפיינים אחרים של חברי הקבוצה אינם שוללים את יעילות והגינות ההליך, וניתן להתמודד עימם באמצעות מנגנונים כמו חלוקה לתתי-קבוצות. בסיכומי המשיבה נטען כי התובענה מעוררת שאלות פרטניות מורכבות ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה שלא ראוי לבררן בתובענה ייצוגית. בהקשר זה נטען שיש לברר לגבי כל מבוטח, בין היתר, אם חידש את פוליסת הביטוח המקיף, אם דמי הביטוח שלו התייקרו, אם הכללת התביעה בדוח שלו השפיעה על ההתייקרות ואם המבוטח פעל להקטנת הנזק. לטענת המשיבה, בירורים אלה ואחרים הנדרשים ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה הופכים את ניהול ההליך במתכונת ייצוגית לבלתי אפשרי, ולכל הפחות לבלתי הוגן ולבלתי יעיל. עוד נטען כי אם ינוהל ההליך מבלי לאפשר למשיבה לערוך בירור עובדתי ביחס לכל אחד מהרכיבים, יהיה בכך כדי לקפח קשות את הגנתה של המשיבה. בהקשר זה הפנתה המשיבה לפסיקה שלפיה אין לאשר תובענה ייצוגית במקרים המחייבים ניהול חקירה פרטנית לגבי כל אחד מחברי הקבוצה, הכוללת בירורים עובדתיים מורכבים, שמיעת עדים והכרעות מהימנות, באופן שיגרום לפיצול ההליך הייצוגי לסדרה של משפטים נפרדים. בסיכומי התשובה הפנה בא כוח המבקש לפסיקה שלפיה שלב אישור התובענה הייצוגית איננו דורש להיכנס לעובי הקורה בשאלות של חישוב הנזק. כן נטען כי יש לבחון את מכלול ההיבטים בנושא זה באופן מפורט בהליך העיקרי, ואז יידונו גם טענות בדבר שוֹנוּת ברמת הפגיעה ובגובה הנזק של כל מבוטח. אין לקבל את טענתה המשיבה כי במקרה דנן, תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, בשל השוֹנוּת הרבה בין חברי הקבוצה והצורך בבירור פרטני בעניינו של כל אחד מהם. קיימים כלים שונים המאפשרים לבית המשפט להתמודד עם הבדלים בין חברי הקבוצה, הן במישור העילה והן במישור הסעד. ראו לעניין זה, ע"א 7672/22 קשתן נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (נבו 15.2.2026), שם קבע בית המשפט העליון בפסקאות 37-36 לאמור: "במצבים מעין אלה, של שוֹנוּת במישור העילה, מעמיד חוק תובענות ייצוגיות לרשות בית המשפט את האפשרות להגדיר תת-קבוצה, אחת או יותר, שלגביה מתעוררות באופן מובחן שאלות משותפות מסוימות של עובדה או משפט; בדרך זו, מאפשר החוק, במקרים המתאימים, בירור יעיל והוגן במסגרת ההליך הייצוגי, של עילת תביעה הרלבנטית אך לגבי אותה תת-קבוצה שהוגדרה. ... לצד האפשרות להתמודד, במקרים המתאימים, עם קיומה של שוֹנוּת בין חברי הקבוצה במישור העילה, העמיד המחוקק לרשות בית המשפט, בסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות, כלים נוספים שנועדו להתגבר על מורכבות אפשרית כתוצאה משוֹנוּת הנטועה במישור הסעד. כך, לעניין הוכחת הזכאות לסעד, רשאי בית המשפט, במסגרת החלטתו על מתן פיצוי כספי או סעד אחר לטובת הקבוצה, להורות כי תידרש הוכחת זכאות פרטנית על-ידי כל חבר קבוצה... עוד מאפשר החוק לבית המשפט, להורות על מינוי 'ממונה', שתפקידו יהיה להכריע בבקשות להוכחת הזכאות הפרטנית לסעד על-ידי חברי הקבוצה ובדרך חלוקתו..." (ההדגשות שלי – מ"ת) בפסקה 38 יש התייחסות לכך שלפי חוק תובענות ייצוגיות, אם בית המשפט סבור שפיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות העניין, הוא רשאי להורות על מתן "כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור", לרבות באמצעות קרן לניהול ולחלוקת כספים הנפסקים, תוך ייעוד הכספים לתחום קרוב ככל האפשר לנושא התובענה. בפסקה 40 מפנה בית המשפט לע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון המנוח תופיק ראבי (נבו 4.12.2011), שם נקבע בפסקה 55 כי "שונות לעניין גובה הנזק אין בה, ככלל, כדי להכשיל את בירורה של התובענה כייצוגית ואת מתן הסעד בגדרה". בהמשך, בפסקאות 42-41 יש התייחסות לכלים נוספים המאפשרים לבית המשפט להתגבר על ההבדלים בגובה הנזק של חברי הקבוצה, ובהם קביעת הנזק על דרך האומדנה, היעזרות בנתונים סטטיסטיים לצורך החישוב, מינוי מומחה ושימוש במודלים שיושמו בהקשרים דומים בעבר. לסיכום נקבע בפסקה 43 לפסק הדין לאמור: "...במסגרת הבחינה אם תובענה ייצוגית היא 'הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת' כמצוות סעיף 8(א)(2) לחוק, אין די בעצם קיומה של שוֹנוּת בין חברי הקבוצה, כדי לדחות את בקשת האישור. שוֹנוּת כאמור, יכול שתוביל לדחיית בקשת האישור, ככל שכבר בשלב בחינת בקשת האישור ברור כי לא ניתן יהיה להתגבר על העדר האחידות בין חברי הקבוצה, באמצעות שימוש בכלים העומדים לרשות בית המשפט לאורך חיי ההליך הייצוגי." בענייננו, סבורני כי ההבדלים העיקריים בין חברי הקבוצה הם בנזק שנגרם לכל אחד מהם ובסעד שהם זכאים לקבל. ניתן להתגבר על כך במקרה דנן באמצעות מנגנון לבירור פרטני של הפיצוי לכל אחד מהמבוטחים, או לחלופין, באמצעות פסיקת פיצוי כולל על דרך האומדן. לגבי עשיית עושר ולא במשפט, קיימת שוֹנוּת גם במישור העילה, שכן עילה זו אינה יכולה להתקיים במקרים שבהם מבוטחים בחרו שלא לחדש את הביטוח אצל המשיבה. ואולם, כאמור, אפשר להתגבר גם על קושי זה באמצעות יצירת תת קבוצה לעניין עילת עשיית עושר בלבד. לפיכך, אני קובע כי מתקיים בענייננו התנאי בסעיף 8(א)(2) לחוק שלפיו תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. האם יש להורות על החלפת התובע המייצג? הצדדים חלוקים אם קמה למבקש עילת תביעה אישית בעניין נושא בקשת האישור, כנדרש בסעיף 4(א) לחוק תובענות ייצוגיות, ובמקרה שלא קמה לו עילת תביעה אישית כאמור, אם בנסיבות המקרה דנן יש להורות על החלפת התובע המייצג לפי סעיף 8(ג)(2) לחוק תובענות ייצוגית. אינני נדרש להכריע בכך, שכן כפי שאפרט להלן, סבורני כי יש מקום להורות על החלפת התובע המייצג בענייננו מכוח סעיף 8(ג)(1) לחוק, כדי להבטיח שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב, כנדרש בסעיפים 8(א)(3) ו-8(א)(4) לחוק. תחילה אתייחס לעיקרי הטענות שהועלו בסיכומי הצדדים בעניין תום ליבו של המבקש והתאמתו לשמש תובע מייצג, בין היתר על רקע פרטים עובדתיים שעלו במהלך חקירתו הנגדית. בסיכומי המשיבה נטען כי התנהגותו של המבקש נגועה בחוסר תום לב קיצוני ובוטה השולל ממנו את הזכות לשמש כתובע ייצוגי. לטענתה, חוסר תום הלב הוא כפול: ראשית, המבקש התקין ברכבו צמיגים וחישוקים בלתי חוקיים בניגוד לרישיון הרכב ולפוליסה, אשר גרמו לעומס על הסרנים ולנזק לרכב, תוך ניסיון להתל במשיבה ולגרום לה לשאת בעלות חוות דעת המהנדס בסך 2,544 ₪. שנית, במהלך חקירתו הנגדית של המבקש התברר כי אירוע התאונה העצמית מיום 9.3.2019 כלל לא היה ולא נברא, ובפועל המציא המבקש את התאונה כדי לתבוע את המשיבה, מאחר שבאותה עת טרם אותרו פרטי נהגת צד ג' שפגעה ברכבו ביום 26.3.2019. בא כוח המבקש ציין בסיכומיו כי בתשובת המשיבה לבקשת האישור לא נטען שהמבקש חסר תום לב מהטעם שהאירוע מיום 9.3.2019 כביכול לא התרחש כלל, והטענה היחידה שהעלתה המשיבה היא שהמבקש לא פעל בתום לב מאחר שביצע החלפה של צמיגי הרכב. לטענתו של בא כוח המבקש, הניסיון לטעון במהלך שמיעת הראיות כי המבקש הגיש תביעה בגין אירוע שלא התרחש כלל הוא בגדר הרחבת חזית אסורה ויש לדחות אותו על הסף. עוד נטען כי המשיבה מושתקת מלטעון שהאירוע מיום 9.3.2019 לא התרחש, משום שטענה זו לא פורטה במכתב הדחייה שבו נכתב במפורש כי הנזק וההוצאות מיוחסים לתאונה מהמועד הנ"ל. בהקשר זה הפנה בא כוח המבקש להנחיות המפקח על הביטוח, שלפיהן המבטחת מנועה ומושתקת מלהוסיף לנימוקי הדחייה או לשנות אותם. לגופו של עניין נטען כי המבקש פעל בתום לב מוחלט. לטענת המבקש, השאלה אם דחיית תביעתו הייתה מוצדקת בשל החלפת צמיגים אינה רלוונטית להליך הייצוגי. עוד נטען כי המבקש העיד באופן עקבי שהיה מעורב במספר תאונות סמוכות שנגרמו באשמת צדדים שלישיים (בימים 26.3.2019, 31.3.2019 ובמאי 2019) וכן בתאונה העצמית מיום 9.3.2019. המבקש הסביר בעדותו כי הרכב הוכנס למוסך עקב תאונה אחרת, אך מאחר שזוהתה פגיעה בסרן האחורי, לא הייתה אפשרות לשחרר את הרכב מהמוסך. לפיכך, בתיאום עם סוכן הביטוח של המבקש, הוגשה תחילה תביעה בגין התאונה מיום 9.3.2019 ולאחר מכן תביעה בגין התאונה מיום 26.3.2019. המבקש העיד שהוא אינו יודע מי שילם בגין תיקון הרכב, לא היה שותף למשא ומתן שניהל סוכן הביטוח עם המשיבה וודאי שאינו יכול לדעת מהו הנזק שנגרם לרכבו בכל אחת מהתאונות, בפרט כשמדובר בנזק בחלקו התחתון של הרכב. עוד נטען כי המשיבה היא שפעלה בחוסר תום לב, משלא הציגה מסמך כלשהו בנוגע לתשלום ששילמה או בנוגע לסכומים שקיבלה מצדדים שלישיים. המשיבה התייחסה בסיכומיה לטענת המבקש בעניין הרחבת החזית, וטענה כי עצם העלאתה היא בגדר חוסר תום לב קיצוני, שכן המבקש הוא זה שהרחיב את החזית הדיונית והציג ראיות חדשות מיוזמתו. תחילה הודה המבקש כי תצהירו אינו משקף את מלוא התמונה העובדתית. לאחר מכן העיד כי יש ברשותו תכתובות דוא"ל שברצונו להגיש, ולאחר שבא כוח המבקש ניסה למנוע את הגשתן, הוגשו התכתובות בהוראת בית המשפט. מהתכתובות עלה שהמבקש הגיש שלוש תביעות נוספות במהלך שנת 2019, וכן תביעה נוספת בגין תקופה קודמת שבה היה מבוטח בחברת "מגדל". לטענת המשיבה בסיכומיה, בתכתובת זו הודה המבקש כי האירוע מיום 9.3.2019 לא התרחש כלל. לפיכך נטען כי מי שהרחיב את החזית היה המבקש בעצמו. עוד נטען כי החקירה הנגדית נועדה לאפשר לבעל דין לחשוף את האמת ולבחון את מהימנות העדים, ולכן אין מקום להגביל את הדיון כאשר עולות במהלכה טענות חדשות שרלוונטיות למחלוקת. המשיבה אישרה כי לא העלתה במכתב הדחייה ובתשובה לבקשת האישור את הטענה שתביעת הביטוח כוזבת, אך זאת משום שלא היו לפניה המסמכים שהציג המבקש לראשונה בחקירתו הנגדית, ולכן נטען שיש לדחות גם את טענת ההשתק. בסיכומי התשובה של המבקש נטען, בין היתר, כי כל מה שנאמר בחקירות הנגדיות כפוף להסכמה המקורית וההדדית של באי כוח הצדדים שלפיה אין בחקירה הנגדית משום אישור להרחבת חזית. עוד נטען כי בניגוד לטענת המשיבה, בא כוח המבקש לא התנגד להגשת תכתובת הדוא"ל שאליה התייחס המבקש בחקירתו הנגדית. טענה נוספת בסיכומי המבקש היא כי אין ממש בטענתה של המשיבה שלפיה ההתכתבות עם סוכן הביטוח לא הייתה מוכרת לה, שכן במכתב נ/1 התייחסה המשיבה לשלוש התאונות, ומכותבים למכתב זה נציגים של המשיבה. בהקשר זה נטען כי המשיבה היא שפעלה בחוסר תום לב בכך שלא ביקשה לתקן את תשובתה ומנעה את הזמנת סוכן הביטוח לעדות. בא כוח המבקש חזר וטען כי הכללת התשלום לשמאי או למהנדס נעשתה שלא כדין, ללא קשר לסיבת הדחייה של תביעת המבקש. לפיכך נטען כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה לביסוס חוסר תום לב של המבקש בכלל, ובהקשר של ההליך הייצוגי בפרט. עוד נטען כי המשיבה אינה רשאית להעלות לראשונה בשלב שמיעת הראיות טענות שהיו ידועות לה בעבר ושהיא לא העלתה מעולם, למנוע בירור יסודי של טענות הנוגעות לתום ליבו של המבקש, ולנסות להיבנות מכך. עיון בבקשת האישור ובתצהירו של המבקש המצורף לבקשה מעלה כי לא הוזכרו בהם עובדות וטענות מהותיות שונות שהתגלו לבית המשפט רק בחקירתו הנגדית של המבקש. בראש ובראשונה, המבקש לא התייחס בבקשת האישור לתאונות הנוספות שהיה מעורב בהן סמוך לתאונה נושא הליך זה מיום 9.3.2019, והדבר עלה רק בחקירתו הנגדית (עמ' 10 ש' 15 עד עמ' 11 ש' 26). אומנם עלה ממוצג נ/1 שהוגש לתיק כי סוכן הביטוח התכתב עם נציגי המשיבה בנוגע לשלוש התאונות הנוספות, אך מדובר במידע משמעותי ורלוונטי שהיה על המבקש להתייחס אליו במפורש בתצהירו. המבקש התייחס בסעיף 4 לתצהיר להודעה ששלח למשיבה ביום 29.4.2019 על תאונת דרכים מיום 9.3.2019, מבלי לציין כי הודעה זו נשלחה למשיבה רק לאחר שרכבו של המבקש נכנס למוסך בעקבות שתי תאונות נוספות, שלפי נ/1, אחת מהן התרחשה ביום 26.3.2019 והשנייה התרחשה ביום 31.3.2019. עניין זה לא הוזכר גם בהודעה על תאונת הדרכים מיום 9.3.2019 שצורפה לתצהירו של המבקש (בנספח 3). משנמנע המבקש מלחשוף בבקשת האישור ובתצהירו את כל התשתית העובדתית הרלוונטית, שחלק משמעותי ממנה נחשף רק במהלך חקירתו הנגדית, אין לאפשר לו להעלות טענות של הרחבת חזית אסורה או של השתק כלפי המשיבה. עובדה מהותית נוספת שהתגלה לראשונה בחקירתו הנגדית של המבקש היא שלאחר שהכניס את הרכב למוסך בעקבות התאונות שהתרחשו בסוף חודש מרץ 2019, נאמר לו שאין אפשרות להוציא את הרכב, "מאחר והוא לא עבר תקנה 309 לפי המוסך" (עמ' 10 ש' 36-35). בהמשך העיד המבקש כי "תקנה 309 עושים רק אם יש פגיעה באחד מהסרנים, ואם יש פגיעה בודקים את הנושא של הצמיגים של הג'אנטים של הסרנים...". כשנשאל המבקש היכן מופיע בתצהירו כל האמור בנוגע לתקנה 309, השיב: "מה יש לי להשיב על זה?" (עמ' 15 ש' 23-14). בבקשת האישור ובתצהירו של המבקש צוין שהמשיבה הודיעה על דחיית תביעת הביטוח משום שהותקנו ברכבו של המבקש צמיגים וחישוקים לא תקניים. במכתב הדחייה שצורף לבקשת האישור (בעמ' 78), הפנתה המשיבה לדוח המהנדס מטעמה שלפיו החלפת הצמיגים גרמה להגדלת העומס על הסרנים ולעיקום השרוול. כן הודגש במכתב שהתנהלות זו של המבקש עומדת "בניגוד לחובתך כלפי המבטחת בחובת הגילוי בגין השינוי ברכבך". המבקש לא הציג בתצהירו כל הסבר בעניין זה, ורק בחקירתו הנגדית טען לראשונה כי הוא נוהג להחליף את הצמיגים ואת הג'אנטים של הרכב לפני ירידה לטיולי שטח ולהחזיר את הצמיגים התקניים כשהוא עולה בחזרה לכביש (עמ' 9 ש' 29-2 ועמ' 15 ש' 30-26). בהמשך אישר המבקש כי במועד התאונה שהתרחשה על הכביש, הרכב עדיין היה עם צמיגי שטח (עמ' 41 ש' 32-26). המבקש איננו מכחיש כי לא גילה למשיבה לפני הגשת תביעת הביטוח שהוא נוהג להחליף את הצמיגים ואת הג'אנטים ושנסע עם הצמיגים שאינם תקניים גם על הכביש. נוסף על כך, המבקש הציג בחקירתו הנגדית גרסאות סותרות בנוגע לתאונות ברכבו ומועדיהן: תחילה העיד שהיו רק שתי תאונות נוספות במהלך שנת 2019. כשנשאל אם הן התרחשו במועד מוקדם או מאוחר לתאונה נושא התביעה (מיום 3.9.2019), השיב המבקש: "למיטב זכרוני אחת הייתה לפני ואני חושב שאחת הייתה אחרי או ששניים היו לפני אבל אני לא זוכר" (ההדגשות שלי – מ"ת). מייד לאחר מכן חזר והעיד המבקש כי מספר ימים לפני התאונה בהר הרקפות פגעה בו נהגת ש"הייתה מבוטחת בביטוח ישיר". כשנשאל שוב "מתי קרתה התאונה עם אותה גברת שאתה מדבר עליה?" השיב: "עניין של ימים לפני משהו כזה... לפני אותו הר הרקפות" (עמ' 10 ש' 15 עד עמ' 11 ש' 15). ואולם מהתכתבות שהוגשה בהמשך החקירה, נ/1, עלה שבשנת 2019 המבקש ורכבו היו מעורבים בשלוש תאונות נוספות שכולן התרחשו לאחר התאונה בהר הרקפות, לרבות התאונה מיום 26.3.2019 שבה, לפי הנטען במכתב, נהגת שהייתה מבוטחת ב"ביטוח ישיר" פגעה במבקש ביציאה מחניון. לאור האמור ב-נ/1, נשאל המבקש אם המציא תאונה עצמית מיום 9.3.2019 משום שלא הצליח לאתר את פרטי הנהגת הפוגעת. המבקש הכחיש זאת, והעיד שאמר לסוכן הביטוח כי הוא אינו יודע מה גרם לנזק בסרן האחורי: "יכול להיות שזה קרה כמה ימים לפני שאני קיבלתי מכה בהר הרקפות ויכול להיות שזה קרה לי מאותה בחורה שנכנסה לי בחניון" (עמ' 25 ש' 26-24). בסיכומי המבקש נטען כי הוא היה מעורב במספר תאונות סמוכות, תוך הפניה לשלוש התאונות שמופיעות ב-נ/1 (סעיף 6.14 לסיכומים) שכולן התרחשו לאחר 9.3.2019, וזאת בניגוד לעדותו שלפיה לכל הפחות אחת מהתאונות התרחשה לפני התאונה מיום 9.3.2019. סתירות נוספות עלו לעניין טופסי התביעות שמילא המבקש. תחילה העיד המבקש כי לאחר שהכניס את רכבו למוסך ותיאר לסוכן הביטוח את שתי התאונות, אמר לו הסוכן לדווח על שתיהן: "תמלא לנו את הנושא של הצד ג' ואת הנושא של הר הרקפות ואנחנו נחפש ונאתר את אותה גברת כדי להטיל עליה את ההוצאות של התביעה" (עמ' 11 ש' 7-1). לאחר מכן העיד כי הסוכן הנחה אותו לדווח על התאונה בהר הרקפות בלבד – "תקשיב, אני מתקשר אליך בשיחה אחרת ואתה תגיד לי שאתה נסעת בהר הרקפות בדיוק מתי שנסעת ותעדכן ואני אתבע את מה שאני צריך לעשות בתוך הדבר הזה" – ורק כעבור יום או יומיים אמר לו הסוכן שאיתר את המבוטחת בביטוח ישיר ושיטיל עליהם את כל התשלום (עמ' 25 ש' 35-20). בסופו של דבר אישר המבקש כי הסוכן אמר לו בשיחתם הראשונה ש"אנחנו נתבע את הפוליסה שלך", ורק כעבור מספר חודשים, ביולי 2019, ולאחר שתביעת הביטוח שהגיש המבקש למשיבה נדחתה (במאי 2019), אמר הסוכן למבקש למלא טופס כדי לתבוע את הנהגת הפוגעת (עמ' 27 ש' 30-15, וכן ראו את טופס התביעה – מוצג נ/2). גם אם התאונה מיום 9.3.2019 אכן התרחשה, היה על המבקש להציג בתצהירו גרסה מלאה ומפורטת של ההשתלשלות העובדתית, תוך ציון המועדים הרלוונטיים. בין היתר היה עליו להתייחס לכל התאונות שהתרחשו סמוך לתאונה נושא התביעה, לכל ההנחיות שקיבל מסוכן הביטוח בעניין הדיווח על תאונות אלה, לכל התביעות שהוגשו לחברות הביטוח בגין אותן תאונות ולסכומי הפיצוי שהתקבלו. משלא עשה זאת, וגם בחקירתו הנגדית הציג גרסאות עובדתיות סותרות בנוגע לנושאים הנ"ל, עולה חשש של ממש שהמבקש לא ייצג את עניינם של חברי הקבוצה בדרך הולמת ובתום לב. ראו והשוו לעניין זה, רע"א 3698/11 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' ש.א.מ.ג.ר. שירותי אכיפה בע"מ (נבו 6.9.2017), בעמ' 31, שם קבע כב' השופט רובינשטיין כי משנמנע התובע הייצוגי מלהציג את התמונה המלאה בעניינים הקשורים לתובענה, יש בכך כדי להטיל ספק ביכולתו לייצג את האינטרס של הקבוצה בתום לב, וכן ספק אם הדבר עומד בחובת תום הלב המצופה ממנו לפי דין כלפי הנתבע ובית המשפט. כב' השופט פוגלמן התייחס בפסק הדין הנ"ל להוראותיו של סעיף 8(ג)(1) לחוק המסמיך את בית המשפט להורות על החלפתו של תובע מייצג או בא כוחו, וקבע שסעיף זה "נועד לאפשר את בירורן של תובענות ייצוגיות ראויות, בנסיבות שבהן קיימים פגמים חמורים בייצוג הקבוצה על ידי התובע הייצוגי או בא כוחו, הניתנים לתיקון" (עמ' 48 לפסק הדין, פסקה 7). אומנם ברע"א 3698/11 ובמקרים נוספים, לא מצאו בתי המשפט לנכון להורות על החלפת התובע המייצג, אלא דחו את בקשות האישור (ראו למשל ת"צ (מחוזי מרכז) 30030-05-17 חאמי נ' רוזן ומינץ בע"מ (נבו 24.4.2024) ו-ת"צ (מחוזי מרכז) 22126-09-21 מאור נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (נבו 13.3.2025)). ואולם במקרה שלפניי, התרשמתי שהתובענה הייצוגית ראויה לבירור, ולכן יש לקבל את בקשת האישור ולהורות על החלפת התובע המייצג (כפי שנעשה במקרים אחרים, כגון רע"א 7110/17 נקניק נהריה כשר זוגלובק בע"מ נ' עו"ד ירון שגב (נבו 3.10.2017), ת"צ (מחוזי מרכז) 23705-09-14 אייזנבך (שיינדל) נ' שרות פלוס למוצרי צריכה ביתיים בע"מ (נבו 23.10.2017) ות"צ (מחוזי תל-אביב-יפו) 15519-09-20 בסיס נ' נוף כנרת פוריה בע"מ (נבו 15.3.2026). בסיכומי המשיבה נטען כי בשים לב לתקופת ההתיישנות הקצרה הקבועה בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, כל מבוטח שהייתה עשויה לעמוד לו עילת תביעה כלשהי – תביעתו התיישנה זה מכבר. ודוקו, המשיבה אינה טוענת כי עילת התביעה התיישנה במועד שבו הוגשה בקשת האישור, אלא שעד שיאותר ויאושר תובע חלופי, תביעתו תתיישן. דינה של הטענה להידחות. בהקשר זה אפנה לדבריו של כב' השופט אלטוביה ב-ת"צ (המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו) 7294-02-19 אורקום אסטרטגיות ונכסים בע"מ נ' תמר פטרוליום בע"מ (נבו 2.6.2026), בעמוד 19, פסקה 6: "כאמור, חוק תובענות ייצוגיות מאפשר לבית המשפט להורות על החלפת תובע מייצג או צירופו, במקרים בהם התובע המקורי אינו עומד בתנאי הייצוג ההולם או תום הלב, אך התובענה עצמה ראויה לבירור. מנגנון זה, הקבוע בסעיפים 8(ג) ו-16(ד) לחוק תובענות ייצוגיות, נועד לשמר את התובענה הייצוגית ולאפשר את אישורה, ובכך להבטיח את זכויות הקבוצה. החלפה כזו אינה מהווה הגשה מחודשת של הבקשה לאישור, ואינה מקימה מרוץ התיישנות חדש עבור הקבוצה, כל עוד עילות התביעה נשארות זהות. הנתבעים אינם יכולים לטעון לחוסר ציפייה להיתבע, שכן עצם הגשת הבקשה המקורית לאישור התובענה הייצוגית כבר הציבה אותם במצב של ידיעה על קיומו של ההליך..." (ההדגשה שלי – מ"ת) גם בענייננו, החלפה של התובע המייצג ללא שינוי של עילות התביעה בבקשת האישור, לא תקים מרוץ התיישנות חדש לחברי הקבוצה. על כן, אני מורה על החלפת המבקש בתובע מייצג אחר. בא כוח המבקש ימציא הצעה לתובע חלופי בתוך 60 ימים מיום החלטה זו. סיכום אני מאשר את התובענה הייצוגית נגד המשיבה. בשים לב לתוצאה הנ"ל, המשיבה תישא בהוצאות בא כוח המבקש בסך של 25,000 ₪. הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה: כל מבוטח שבדוח התביעות שהנפיקה המשיבה עבורו לתקופה שמיום 23.2.2014 ועד ליום 8.12.2021, הופיעו תביעות שנכללו בהן הוצאות ששילמה המשיבה לצד שלישי כלשהו לצורך בירור וטיפול בתביעת המבוטח (בין ביחס לנזק לרכב המבוטח ובין ביחס לנזק לצד שלישי). עילות התובענה: הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין בהפרת חוק הפיקוח והתקנות מכוחו; רשלנות לפי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. לגבי החברים בתת קבוצה נוספת – מבוטחי הקבוצה שחידשו את הביטוח המקיף לרכב אצל המשיבה – תתנהל התובענה גם בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, לפי חוק עשיית עושר. השאלות המשותפות לחברי הקבוצה: האם בעת הנפקת דוחות תביעות למבוטחים בגין התקופה הרלוונטית להליך, קיימה המשיבה את הוראות סעיף 31א לתוספת בנוסחו במועד הגשת בקשת האישור? מהן עילות התביעה העומדות למבקש ולחברי הקבוצה, אם ייקבע שהמשיבה לא קיימה לכאורה את הוראות הנ"ל? הסעדים הנתבעים: סעד כספי – השבת ההפרש בין הפרמיה ששילמו חברי הקבוצה לפרמיה שהיו משלמים אלמלא הופיעו בדוחות שלהם תביעות הכוללות הוצאות ששילמה המשיבה לצדדים שלישיים לבירור התביעות; כמו כן, פיצוי לא ממוני בגין עוגמת נפש או פגיעה באוטונומיה בסך של 1,000 ₪ לכל חבר קבוצה. צווי עשה – להורות למשיבה שלא לכלול בדוחות שיופקו למבוטחיה בגין התקופה הרלוונטית לתובענה הוצאות ששילמה המשיבה לצדדים שלישיים לצורך בירור התביעות, וכן להורות למשיבה למחוק מדוחות התביעות של מבוטחיה תביעות הכוללות את סכומי ההוצאות הנ"ל. בא כוח הקבוצה: עו"ד יעקב אביעד הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה לפי סעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות. טיוטת ההודעה תוגש לתיק בתוך 30 ימים. בית המשפט יבחן אם יש לאשר את נוסח ההודעה המוצע וייתן הוראות לעניין דרך הפרסום ההודעה. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום. תביעתו האישית של המבקש נדחית. אני מורה על החלפת התובע הייצוגי. בא כוח המבקש יציע תובע חלופי בתוך 60 יום. לאחר אישורו יינתנו הוראות בדבר הגשת כתב תביעה מתוקן וכתב הגנה. משימה לעיין בתיק בהתאם. המזכירות מתבקשת להעביר העתק של ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, ט"ז תשרי תשפ"ז, 27 ספטמבר 2026, בהעדר הצדדים.