ב"ש 3771/07 ב"ש (חיפה) 3771/07 – מדינת ישראל נ' אמין בן סובחי טהא ואח'

בפניי מונחות שתי בקשות, האחת לאסור את פרסום שמם של שני המשיבים והאחרת בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם לאחר שהוגש נגדם כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירות של הריגה בצוותא, עבירה בניגוד לס' 298 + 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין" ) וחבלה בכוונה מחמירה בצוותא, עבירה לפי ס' 335 + 333 + 29 לחוק העונשין . להלן אדון בשתיהן. א. כתב האישום וטענות הצדדים: בכתב האישום נטען, כי בתאריך 8.9.07 סמוך לפני השעה 2:00 הגיעו מחמוד אבו רביע (להלן: "מחמוד") ומרי דבידוב (להלן: "מרי") ביחד עם אחרים וביניהם חוסאם אבו רביע, אחיו של מחמוד (להלן: "המנוח"), אחמד אבו רביע בן דודו (להלן: "אחמד") ועדי זביידי, (להלן: "עדי") לחוף הים הסמוך לראש הנקרה. בשלב מסויים התרחקו מחמוד ומרי מהמקום בו ישבו האחרים והתיישבו על ספסל בקרבת חוף הים. סמוך לאחר מכן נטען, כי הגיעו הנאשמים ועלי אבו שנב (להלן: "עלי") ברכב טיוטה, נהוג בידי עלי, למקום בו ישבו מרי ומחמוד. בין הנאשם מס' 2 לבין מחמוד התפתחו חילופי מילים ובשל כך הזעיק מחמוד למקום את האחרים כמפורט לעיל. נטען, כי הנאשמים ועלי ירדו מרכב הטיוטה והחלו לתקוף את מחמוד. בשלב זה הגיע למקום המנוח, אחמד ועדי והצטרפו למחמוד, ובינם לבין הנאשמים ועלי התפתחה קטטה שבמהלכה תקפו המעורבים זה את זה. בשלב מסויים במהלך הקטטה, התפצלו המתקוטטים כאשר הנאשמים והמנוח התרחקו תוך כדי הקטטה מספר מטרים מהמתקוטטים האחרים. הנאשמים והמנוח המשיכו בקטטה ובמהלך קטטה זו תקפו הנאשמים את המנוח ודקרו אותו, באמצעות מברג, דקירה אחת בבית החזה מימין עם חדירה כפולה לותין, ודקירה נוספת בצוואר מימין עם חדירה לוריד תת בריחי ימיני. לאחר שנדקר קרא המנוח לאחמד ואז התמוטט. לשמיעת קריאות המנוח הגיע אחמד אל הנאשמים וניסה לתקוף אחד מהם, בשלב זה דקרו הנאשמים גם את אחמד באמצעות מברג דקירה אחת בבית החזה משמאל. המנוח הובהל לבית החולים , שם נפטר. בגין האמור ייחסה המאשימה לנאשמים את העבירות המנויות ברישה החלטתי זו. ב"כ המאשימה טענה לקיומן של ראיות לכאורה נגד הנאשמים. בין היתר הפנתה לעיקר החומר הראייתי והכולל הודעות הנאשם 1 אשר הבחין בנאשם 2 דוקר את המנוח ואדם נוסף. כן הפנתה ב"כ המאשימה להודעתו של עלי אשר מסר כי הנאשם 2 הגיע לרכב הטיוטה וסיפר כי דקר שני אנשים. עוד הפנתה ב"כ המאשימה לחוות הדעת הנמצאת בתיק ולפיה נמצאו על המברג שנתפס על ידי המשטרה כתמי דם השייכים לפצוע אחמד. ב"כ המאשימה טענה עוד לקיומן של עילות מעצר של מסוכנות וחשש לשיבוש מהלכי משפט והתחמקות מהדין, תוך ששללה קיומן של חלופות מעצר ראויות בנסיבות העניין. ב"כ הנאשם 1 חלק על קיומן של ראיות לכאורה נגד מרשו. בין היתר הלה ציין, כי חומר הראיות לא מלמד כי מרשו נטל חלק פעיל בקטטה. לטענתו, היוזמה של כל הקטטה הייתה על ידי המנוח, אחמד ושאר חבריהם ולא על-ידי המשיבים. ב"כ הנאשם 1 התייחס לשאר העדויות המסבכות את מרשו ושלל אותן אחת לאחת. בנוסף הוא טען, כי נגד עלי (נהג הרכב) לא הוגש כתב אישום אף כי הוא הודה כי ניסה לדרוס את המנוח ואף פגע ברכבו. לאחר מכן עד זה העלים ראיות בכך שתיקן את הרכב. בהמשך טען ב"כ הנאשם 1 כי אין גם ראיות לביצוע עבירות בצוותא ומכאן שיש להורות על שחרורו של הנאשם 1. ב"כ של הנאשם 2 הצטרף לטיעוניו של ב"כ הנאשם 1 והוסיף משלו. לטענת ב"כ המשיב 2 נגד מרשו קיימת עדות מרכזית  והינו עדות שותפו לכאורה, הנאשם 1. לטענתו עדות זו ועל-פיה ההלכה המשפטית היום אינה יכולה לשמש כראיה קבילה אפילו בשלב המעצר , שכן שני הנאשמים אינם כשרים להעיד זה נגד זה מאחר והם מואשמים בכתב אישום אחד. עוד הוסיף ב"כ הנאשם 2 כי גם עדותו של עלי הינה בעייתית שכן המאשימה נוטלת הימנה את החלק הנוח לה ואילו החלק האחר, הפחות מתיישב עם גרסתה היא עוזבת. כן נטען על-ידי ב"כ הנאשם 2, כי יתכן ומרשו פעל מתוך מניע של הגנה עצמית ובית המשפט חייב לבדוק קיומה של טענה זו כבר בשלב זה. בעניין איסור פרסום פרטיהם של הנאשמים, ובהמשך לדיון שהתקיים בפני כב' ס' הנשיאה השופטת ש' וסרקרוג, טענו ב"כ שני הנאשמים כי המשטרה כלאה את שני הנאשמים בזמן המעצר באגף טעוני הגנה ואף בבקשת המעצר בבית משפט השלום המשטרה בעצמה ביקשה איסור פרסום מחשש לחיי המשיבים. בעניין אחרון זה טענה ב"כ המאשימה כי לא קיימת כל אינדיקציה לאיום על חיי הנאשמים או משפחותיהם. הכלל הוא כי המשפט מתקיים בפומבי ואין כל סיבה לחרוג מכלל זה במקרה דנן. באשר לנאשם 2, ב"כ המשיבה טענה כי הוא כלוא באגף דא, היות והוא שירת בעבר כשוטר מג"ב. אדון תחילת באסור הפרסום ולאחר מכן אעבור לדון בבקשה למעצר עד תום ההליכים . ב. אסור הפרסום : סמכותו של בית המשפט לאסור פרסומים קבועה בס' 70 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב ], התשמ"ד- 1984 (להלן: " חוק בתי המשפט " ). ההוראה הרלוונטית לענייננו קבועה בס' 70(ד) לחוק בתי המשפט הקובע כי: " בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין" בתי המשפט קבעו, כי עקרון פומביות הדיון הקבוע בס' 3 לחוק יסוד השפיטה , הינו אחד מעקרונות היסוד החוקתיים בשיטת המשפט שלנו ( ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל פ"ד מה(2) 444, (1988)). בפרשת אחרת נקבע גם כי: "ראש וראשון בענייננו הוא עקרון פומביות הדיון המשפטי. עיקרון זה – הקש ור בטבורו בחופש הביטוי ובחופש התקשורת – מן העקרונות הנפילים הוא במשפטנו, ומורה הוא אותנו כי דיון משפטי יתנהל – על דרך העיקרון – בפומבי . רק במקרים חריגים ויוצאי דופן נסטה מעקרון הפומביות" ( רע"פ 5877/99 פלונית נ' מדינת ישראל  פ"ד נט(2) 97, (2004)). מעקרון זה נגזר גם, כי שמו של הנאשם במשפט פלילי יפורסם גם הוא (ראו: בש"פ 2797/00 אלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 363, (2000)). על סמך האמור החריגים לעקרון פומביות הדיון יפורשו בצמצום. באחת הפרשיות בית המשפט העליון היה מוכן לצאת מנקודת הנחה כי ס' 70(ד) מגן על בטחונו של בעל הדין ובני משפחתו אך בה בעת סירב להכיר בביטחון הכלכלי של הנאשם כמי שנהנה מאותה הגנה ( בש"פ 2794/00 אלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 363, (2000)).. במקרה דנן ולאחר בחינת מכלול השיקולים ובשים לב למעמדו של עקרון פומביות הדיון בשיטת המשפט הנהוגה אצלנו הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת המשיבים לאסור את פרסום שמם, ואטעים. המשיבים טענו כי ישנה סכנה על חייהם וחיי משפחותיהם. לתמיכה בטענותיהם הם ציינו כי הן המשטרה והן השב"ס התייחסו אליהם כנאשמים מאויימים שישנה סכנה לחייהם. בתמיכה לבקשת איסור הפרסום (מיום 9.9.07) ציינה המשטרה כי היא מבקשת את אסור הפרסום: "ע"מ שלא לפגוע במהלכים לאיתור שני החשודים אשר טרם נעצרו ובהמשך מהלכה התקין של החקירה וכן על מנת למנוע פגיעה אפשרות על ידי משפחת הנרצח" ואילו שב"ס כלא את שני המשיבים באגף טעוני הגנה". באשר לבקשת המשטרה בשלב המעצר יפים לענייננו הדברים הבאים: "[…] את האיסור שהוטל בשלב המעצר ניתן לכאורה לפרש כהשהיה ארעית קצרה של הפרסום, עד לבירורה בחקירה של איתנות החשד שנפל על העוררים. ואילו השארתו בתוקף של האיסור, גם לאחר הגשתו של כתב האישום, פגעה ישירות בעקרון פומביות הדיון והפרה גם את שורת השוויון שבין כלל הנאשמים העומדים לדין" ( בש"פ 2794/00 אלוני ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) 363, (2000)). במקרה דנן בקשת המשטרה הוגשה בסמוך מאוד לקרות האירועים המתוארים בכתב האישום . האירוע הנטען התרחש ביום 8.9.07 ובקשה המשטרה הוגשה למחרת היום. בקשות כגון דא מוגשות על-ידי המשטרה במקרים רבים והמשטרה נוהגת לציין בבקשות אלה את כל העילות האפשרויות זאת על מנת להשיג את צו אסור הפרסום, וכך תוכל לבדוק את כל כיוונו החקירה. אין זה נכון ואין זה ראוי לבוא היום לאחר שכלל החשודים נעצרו ונחקרו ולהשתמש באותה בקשה שכאילו המשטרה בעצמה עדיין חוזה סיכון למשפחת המשיבים. עוד אציין, כי חזקה על המשטרה שתדאג לשמור על ביטחונם של משפחות המשיבים ולמנוע פגיעה אפשרית ותנקוט פעולות מתחיבות, אם תוגש תלונה על נסיון פגיעה במשפחת המשיבים. לעת עתה וכפי שציינה ב"כ המדינה לא הייתה כל אינדיקציה  לכך שמשפחת המנוח מנסה לפגוע במשפחות המשיבים. באשר לכליאת המשיבים באגף טעוני הגנה אציין, כי לא היה בפי המאשימה כל הסבר מדוע אלה נכלאו באגף זה, מלבד העובדה כי המשיב 2 היה שוטר מג"ב. כאמור גם המשיב 1 נמצא באותו אגף ועל פניו נראה כי ההסבר שסופק על ידי ב"כ המאשימה אין בו מענה שלם. יחד עם זאת, אציין כי אין די בעובדה זו כדי להוביל למסקנה כי יש להורות על איסור פרסום שמם של המשיבים.  שיקולי שב"ס בסיווגו של עצור או אסיר כטעון הגנה אינם ממין השיקולים שיש להביא בחשבון בסוגית הפרסום של שמות המשיבים. בכל מקרה, שיקולים אלו ניתן להעמיד בביקורת שיפוטית במסגרת של עתירת אסיר . אשר על כן הבקשה לאיסור שמם של המשיבים נדחית ושמם, מעתה מותר לפרסום. ג. ראיות לכאורה: לאחר שבחנתי את חומר הראיות הגעתי לכלל המסקנות, כי הוא כולל ראיות לכאורה לסיבוך המשיבים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. המנוח, מחמוד ושאר חבריהם נסעו מנצרת לכיוון חוף בצת בראש הנקרה בשני רכבים. קודם לכן הם עוכבו על-ידי המשטרה בצומת נהרייה ואף נרשם לאחד הנהגים קנס תעבורתי בגין אי חגירת חגורת בטיחות. גם המשיבים ועלי נסעו לחוף בצת בראש הנקרה ברכב מסחרי מסוג טיוטה לבנה (להלן: "הרכב"), השייכת למרעי סנונו, מעבידו של עלי. הן המשיבים והן עלי מציינים זאת בגרסאותיהם. מעדותו של המשיב 1 (וגם מעדויות נוספות) עלה, כי לאחר שהגיעו הוא, המשיב 2 ועלי לחוף בצת, ותוך כדי נסיעה הבחינו בבחור ובחורה יושבים יחדיו. המשיב 2 קרא לעברם בשפה העברית: "איזה חולצה אדומה יפה יש לך". כנראה הערתו של הנאשם 2 לא מצאה חן בעיניו של מחמוד והתפתח בין השניים דין ודברים. תוך כדי כך, מחמוד התקשר לחבריו ותוך זמן קצר אלה הגיעו והתפתחה קטטה. עד כאן כמעט ואין מחלוקת בין הצדדיים. עלי נעצר ראשון וכבר בדו"ח המעצר (מיום 8.9.07) הוא מסר את שמות שני הנאשמים כמי שדקרו את המנוח ופצעו את אחמד.  לאחר חקירתו ובדיקת הרכב ניתן היה ללמוד, כי לכאורה המדובר באותו רכב שהיה בזירת הקטטה (הרכב ניזוק בקטטה והוא תוקן). עוד מסר עלי בחקירתו, כי בעת שהמשיבים חזרו לרכב, הנאשם 2 חזר עם מברג וציין בפניו ובפני הנאשם 1, כי הוא נטל את המברג מאחד האנשים שהיו מעורבים בקטטה ודקר אחד. עלי מסר גם את תיאור המברג כמברג "שחור כתום". כן נמסר על ידי עלי, כי למחרת הוא והמשיבים נפגשו לאחר שקראו באתר אינטרנט בשפה הערבית, כי נרצח אדם בחוף בצת. מאוחר יותר המשיב 1 מסר מספר גרסאות בהן ציין, כי המשיב 2 הוא זה שדקר את המנוח ואת אחמד. המשיב 1 ידע לתאר כיצד המשיב 2 התקוטט ודקר את המנוח ואחמד ואף מסר את תיאור המברג. לדבריו הוא זיהה את המברג כמברג שאינו שייך להם לעבודה, שכן המברגים של העבודה עטופים בסרט בידוד המונע התחשמלות. הלה ציין עוד, כי נכנס לאתר אינטרנט בשפה הערבית וראה את תמונת המנוח ומשם הוא הלך לעלי ויחדיו הלכו לנאשם 2. בתיק החקירה קיימת חוות דעת לפיה הדם שנמצא על מברג הפילפס האדום ושהיה ברכב (שלאחר מכן הועבר לרכב עבודה אחר) הינו של אחמד. הנאשם 2, אמנם קשר את עצמו למקום הקטטה ולאירוע הקטטה, אך בבה בעת טען, כי לא דקר אף אדם. באשר למעורבותו הפעילה של המשיב 1, ניתן למצוא לכך ראיות, בין היתר, בעדות של מרי ועדותו של עדי, אשר ציינו בעדותם כי ראו שני אנשים התוקפים את המנוח ולכאורה מניתוח עדויות אלה ניתן ללמוד כי המדובר בשני המשיבים. הנה כי כן, נראה כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות את המשיבים לעבירות המיוחסות להם בכתב האישום . שניהם לא הכחישו נוכחות בזירת הקטטה ושניהם לא הכחישו כי השתתפו בה. השאלה שבמחלוקת הינה מי דקר את המנוח ואחמד. הנאשם 2 הכחיש ואילו הנאשם 1 והשותף השלישי לכאורה עלי מסרו כי הנאשם 2 דקרם. באשר לטענת ההגנה העצמית שהועלתה על-ידי המשיבים. כאמור לעיל ב"כ המשיב 1 טען כי היוזמה לקטטה הייתה על-ידי המנוח וחבריו. עיון בחומר הראיות מצביע, לכאורה, על נסיבות הפוכות. המשיב 2 היה הפתיל שהדליק את כל הקטטה עם הערתו לאחמד. כמו כן, עצירת הרכב והחזרה לעבר אחמד וחברתו, הירידה מהרכב ולכאורה הדחיפות שהיו עם אחמד, מע ידות דווקא כי היוזמה הייתה של המשיבים ועלי. מעבר לאמור, נראה כי לכאורה כוונת המשיבים הייתה לפגוע בצד שכנגד, זאת בשים לב למספר הדקירות והפציעות. הוסף לכך, כי היה ביכולתם של המשיבים להסתלק מהמקום ולהודיע למשטרה (הרי תחילה הם פגשו את אחמד וחברתו ורק לאחר מכן הגיעו שאר האנשים לרבות המנוח). יש לציין, כי המשיב 2 לא טען בשום שלב כי הייתה סכנה מוחשית וממשית לחייו, שלכאורה הצריכה תגובתו האלימה והקש ה. מכל מקום, גם בדיקת טענת ההגנה העצמית בשלב זה נגזרת ממהות הליך זה ונבחנת במטריה לכאורית ומקומה להתברר עד תום בפני המותב העיקרי. באשר לשינוי הגרסאות על-ידי עלי ולשאר הסתירות, אציין, כי הלכה היא  שאין בית המשפט בשלב זה עוסק בקביעת "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואף אינו עוסק בסיכום הראיות בתיק ובהכרעה באשמה. בית המשפט בשלב זה דן בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו ומעריך את סיכוי ההרשעה על בסיס זה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד (נ(2) 133, (1996)); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.06)). בטרם אסיים פרק זה, נותר לי לדון בטענתו של ב"כ המשיב 2 ולפיה עדותו של המשיב 1 אינה יכולה להוות ראיה לכאורה נגד המשיב 2 שכן הם מואשמים בכתב אישום 1 ועדותו של המשיב 1 במשפט העיקרי מוטלת בספק ותלויה ברצונו. את טענתו ביס ס ב"כ המשיב 2 על פסיקה רלוונטית שצורפה לטענותיו. ראשית אציין, כי צודק הסניגור בטיעוניו. יש לקוות כי המאשימה הייתה ערה לקושי המובנה הנ"ל ושקלה אותו במסגרת מכלול שיקוליה להעמיד את שני המשיבים לדין בכתב אישום אחד . שנית, ולגופו של עניין, מקובלת עלי טענתו של ב"כ המשיב 2 לפיה עדות שותף לעבירה המואשם באותו כתב אישום אינה יכולה להוות ראיה מספקת למעצר עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 7625/95 מדינת ישראל נ' עטייה פ"ד מט(4) 184, (1995)). יחד עם זאת אין אנו מצויים במצב זה. נגד המשיב 2 קיימות ראיות נוספות מלבד עדותו של המשיב 1. כך למשל, קיימת עדותו של עלי, שאמנם לא ראה את הדקירות בפועל כדוגמת המשיב 1, אך הוא העיד כי לאחר הקטטה המשיב 2 עלה לרכב, הניח את המברג ברכב וטען באוזניו כי הוא דקר שני אנשים. זאת ועוד, קיימת עדותו של העד מחמוד אשר ראה את הבחור שליד נהג הרכב (לכאורה המשיב 2) מנופף במברג וקורא לנהג הרכב (לכאורה עלי) "יללה יללה". זאת לצד הודעתה של מרי אשר מסרה את הדברים הבאים: "הסתכלתי על שני בחורים שהתנפלו על אחיו של הבחור שהיה איתי ואני הייתי כל הזמן נמצאת מאחורי הרכב…שני הבחורים הרביצו לו ממש עם הידיים" לכאורה המדובר בשני המשיבים, שכן היא ציינה כי השלישי (לכאורה עלי) נכנס  לרכב וסגר את החלונות והרי לא נטענה טענה כי מי משני המשיבים הוא אשר נהג ברכב בשלב כלשהו, ומכאן כאשר דובר בעדויות על שניים, לכאורה אלה המשיבים, וכאשר דובר על השלישי, לכאורה המדובר עלי. בנוסף, על אותו מברג שהונח ברכב ולגביו העיד עלי אותרו כתמי דם שזוהו כדמו של הפצוע אחמד. אותו עלי מסר כי מי שהניח את המברג ברכב הוא המשיב 2. הנה כי כן, כאשר ראיות אלה מצטרפות לשאר הראיות שבתיק ולעדותו של המשיב 1- אף במתכונת הנוכחית- נראה, כי ראיות אלה יש בכוחן לבסס ראיות לכאורה בעוצמה המצדיקה מעצר עד תום ההליכים . הייתי ער לכך, כי נגד עלי לא הוגש כתב אישום, על אף שנכח בזירת הקטטה וכי חלק מהעדים מסבכים אותו כמעורב פעיל באירוע (למשל עדות מחמוד). כך גם נתתי את דעתי לדבריו של ב"כ המשיב 1, כי על אף שעלי הודה לכאורה בהעלמת ראיות לא הוגש נגדו כתב אישום . על טענותיו של ב"כ המשיב 1 אשיב בקצרה, כי בשום מקום התביעה לא ציינה גם, כי עלי היה טהור וזך כשלג. כאורה נפל דופי  בהתנהגותו של עלי ולו רק בשל כך שהוא לא העניק סיוע למנוח ולפצוע. יחד עם זאת, הלכה היא כי המאשימה מגישה כתבי אישום שעה שלדעתה קיימות ראיות וקיים סיכוי סביר להרשעה. במקרה דנן ולעת עתה, נחה דעתי כי לא נפל פגם בשיקול דעתה של התביעה דבר המצדיק את התערבות בית המשפט וחזקה כי אם המאשימה תמצא מקום להגשת כתב אישום כנגדו היא תעשה כן. על סמך כל האמור לעיל, נראה כי קיימות ראיות לכאורה והמסבכות את המשיבים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום . ד.  עילות מעצר וחלופות מעצר: העבירות המיוחסות למשיבים מקימות חזקת מעצר של מסוכנות כאמור בס' 21(א) (1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים ), התשנ"ו- 1996 (להלן: "החוק"). נראה כי אין צורך להכביר מילים על חומרת המעשים המיוחסים למשיבים ועל המסוכנות העולה מהם. לא אחת הדגישו בתי המשפט כי הנוטל חפץ חד ונועץ אותו בגופו של אחר מעיד על עצמו כאדם מסוכן הוא שנתקשה לדעת במה יסתבך מחר. במקרה דנן, במהלך ויכוח סתמי שתחילתו לכאורה בהערה סתמית מצד המשיב 2, הדברים התפתחו עד כדי עימות אלים שבסופו, לכאורה, דקרו המשיבים את המנוח ואת אחמד. לעניין זה אוסיף, כי העבירה המופיעה בכתב האישום ובה מואשם נאשם פלוני לא מלמדת בהכרח על המסוכנות הנובעת הימנו. כך למשל במקרה שלפניי, המסוכנות הנשקפת מהמשיבים נמצאת ברף הגבוהה של העבירה ואף גובלת בעבירה החמורה יותר שהינה עבירת הרצח. נסיבות ביצוע העבירה לרבות הקלות הבלתי נסבלת שבה מעשי המשיבים הוביל לאיבוד חיי אדם ופציעת אחר מלמדת על מסוכנות גבוהה ובולטת. בשים לב לאמור נראה כי קיימת עילת מעצר של מסוכנות נגד שני המשיבים כאמור בס' 21(א)(1)(ב) לחוק. המשיבים נמלטו מהמשטרה אף כי ידעו לכאורה כי המשטרה מחפשת אותם. במקום להסגיר את עצמם למשטרה, בחרו לפנות לעו"ד ולהתייעץ עמו. הוסף לכך כי המשיבים הם חברי ילדות ותושבי אותו כפר וכך גם העד עלי שהוא עד מרכזי בתיק. מכאן גם, קיימת עילת מעצר נוספת כאמור בס' 21(א)(1)(א) לחוק של חשש לשיבוש מהלכי משפט והימלטות מהדין בשל המאסר הממושך לו צפויים המשיבים באם יורשעו בדין . הלכה היא כי גם כאשר קיימת עילת מעצר וכאשר מדובר בעבירות חמורות על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל ואם לאו כקבוע בסעיף 21(ב) לחוק וכך נפסק בעבר: "חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר , והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר . אם תמצא לומר, שבכ ל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר , נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" ( בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן תק-על 99(2) 10, (1999); ראו גם: בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל  תק-על 2006(3) 4652 (2006)). כאמור לעיל, מסוכנותם של המשיבים הינה כה גבוה וכבר נקבע, כי נאשם שנקבע כי קיימות לגביו ראיות לכאורה לביצוע חבלה ופגיעה בגופו של אחר, קל וחומר כאשר חייו של אדם קופחו, ככלל ישהה במעצר כבר בשל זה. כך למשל נפסק באחת הפרשיות: "במקרים בהם ישנן ראיות לכאורה לקיומה של עבירת אלימות שגרמה חבלה חמורה לקורבנה, ונוכח הסכנה המופלגת הטמונה בעבירות כאלה לשלום ובטחון הציבור, רק נסיבות חריגות יובילו את בית המשפט להורות על שחרור לחלופת מעצר " ( בש"פ 6802/07 אברהים כלילי נ' מדינת ישראל ניתן ביום 27.8.07). במקרה דנן נתתי את דעתי לנסיבותיהם האישיות של שני המשיבים לרבות העדר עבר פלילי לחובתם והגעתי לכלל מסקנה, כי את מסוכנותם ניתן לאיין רק שאלה נמצאים מאחורי סורג ובריח. העבירות בהן מואשמים הנאשמים הינן חמורות ואף נסיבות ביצוען. לא ניתן להמר על בטחון הציבור ולשחררם לחלופת מעצר . סוף דבר- המשיבים ייעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגד בתיק פ 6151/07. הצו לאיסור פרסום שמותיהם של המשיבים, מבוטל, וניתן לפרסם את שמותיהם במלואם.