רמ"ש 88134-06-26 רמ"ש 88134-06-26

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת אורית בן דור ליבל) מיום 8.6.2026. במסגרת ההחלטה מושא הבקשה, הורה בית משפט קמא על הוצאת חוות דעת מומחה לדין הזר (הדין הפלסטיני) שהוגשה מטעם המבקשת ללא היתר מתיק בית המשפט, וכן דחה את בקשתה לזמן את המומחה להיחקר על חוות דעתו או להעיד כעד רגיל. כמו כן, דחה בית משפט קמא את טענות המבקשת בדבר זכותה להביא מומחה מטעמה ללא פנייה מוקדמת בבקשה למינוי מומחה מטעם בית המשפט. הצדדים הם בני זוג לשעבר המנהלים הליכים בתביעה רכושית לאיזון משאבים, ובכלל זה זכויות בנכסי מקרקעין המצויות בתחומי הרשות הפלסטינית בXX, XX ו - XX. בית משפט קמא ביסס את החלטתו להוציא את חוות הדעת על ההסדר הקבוע בדין לפיו בעלי דין בבית המשפט לענייני משפחה אינם רשאים להגיש חוות דעת מטעמם ללא קבלת היתר מראש. עוד נקבע בהחלטה כי הוכחת דין זר דורשת חוות דעת מומחה וסמכות בית המשפט לענייני משפחה למנות מומחים חלה גם בעניין זה, כאשר זכותו של בעל דין להביא מומחה מטעמו קמה רק לאחר שבקשתו למינוי מומחה מטעם בית המשפט נדחתה. המבקשת טוענת כי החלטת בית משפט קמא חוסמת בפניה את האפשרות להוכיח רכיב מהותי ומרכזי בתביעתה לגבי זכויותיה בנכסים שברשות הפלסטינית, ומסבה לה פגיעה דיונית חמורה שאינה ניתנת לתיקון. לטענתה, שגה בית משפט קמא כאשר החיל את הוראות סעיף 8(ג) בחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995 (להלן - "החוק") ותקנה 25 בתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א - 2020 (להלן - "תקנות המשפחה") על מומחה לדין הזר, שכן דין זר הוא עובדה הטעונה הוכחה באמצעות מומחה מטעם הצדדים ואינו בגדר "מומחה בענייני משפחה". עוד היא מדגישה כי משבחר בית המשפט למנות שמאי ואקטואר בלבד ולא מינה מומחה מטעמו לדין הזר, נסללה בפניה הדרך להגיש חוות דעת מטעמה. מנגד, המשיב טוען כי דין בקשת רשות הערעור להידחות על הסף, שכן היא מופנית נגד החלטה דיונית מובהקת המסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. לטענתו, המבקשת עשתה דין לעצמה, הגישה את חוות הדעת ללא היתר ובניגוד למנגנון הדיוני המפורש תוך שהיא נמנעת מלשתף פעולה עם המומחים האחרים שמונו בתיק (שמאי מקרקעין ואקטואר) ומסרבת לשלם את שכרם. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, הביע המשיב הסכמה לזימון מומחה מטעם המבקשת לדין הזר לצורך מתן עדות בלבד, ללא שימוש בחוות הדעת בכתב, תוך שמירה על זכותו להביא ראיות לסתור. דיון לאר שעיינתי בשהגישו הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 138(א)(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018, במשולב עם תקנה 48 בתקנות המשפחה. אבאר טעמיי. החלטה בדבר מינוי מומחה, כמו גם אופן ניהול הראיות וההליך, בפרט בענייני משפחה, היא החלטה דיונית מובהקת הנתונה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. כידוע, ערכאת הערעור תגלה ריסון בהתערבות בהחלטות מסוג זה, ורק במקרים חריגים תקום עילה להתערבותה, כאשר המקרה דנן אינו נמנה עמם (רע"א 846/24 רובינשטיין נ' נציגות הבית המשותף, פסקה 8 (8.4.2024); רע"א 632/23 מדינת ישראל נ' ישיבה וכולל אבן חיים, פסקה 7 (17.4.2023)). נפסק לא אחת כי "אין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע לאופן ניהול ההליך, ובכלל זה בכל הנוגע להחלטות הנוגעות למינוי מומחים" (רע"א 3691/23 לבייב נ' ציון (21.5.2023)). ברוח זו, ובשים לב לנימוקים שפורטו בהחלטת בית משפט קמא מיום 8.6.2026, קביעתו האופרטיבית של בית משפט קמא להוציא את חוות הדעת שהוגשה ללא היתר בדין יסודה. סעיף 8(ג) בחוק ותקנה 25 בתקנות המשפחה מסדירים באופן רחב את סמכות המינוי של מומחה בכל עניין הנוגע לענייני משפחה, ובכלל זה גם לעניין הוכחת דין זר. לא נמצא טעם בדין לאבחנה שמבקשת המבקשת לעשות בין מומחה לדין הזר לבין מומחה אחר (קרן מילר, מומחים במשפט האזרחי (2025), פרק 15). שהרי הן מומחה לדין הזר והן מומחים אחרים מעידים עדות סברה, אשר ככלל אינה קבילה, אלא אם מוגשת באמצעות מומחה באשר לתחום מומחיותו (רע"א 7731/04 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עזבון המנוחה אביטל הלפרין ז"ל, פ"ד סב(2) 409, 424 (2007)). משעה שהמבקשת לא עתרה בבקשה מסודרת למינוי מומחה לדין זר מטעם בית המשפט, לא היה מקום שתגיש חוות דעת פרטית מטעמה ללא קבלת היתר מפורש ומראש. אין לקבל את טענת המבקשת לפיה הימנעות בית המשפט מלמנות מומחה מטעמו לדין הזר, בעת שמינה שמאי ואקטואר, פותחת בפניה מסלול עוקף להגשת ראיות מטעמה ללא רשות. לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת נרחב בניהול הדיון והבאת הראיות, ועל בעלי הדין לפעול בהתאם לסדרי הדין המיוחדים הנוהגים בבית המשפט לענייני משפחה שמטרתם למנוע מלחמות מומחים יקרות. ככל שהמבקשת סבורה כי יש עילה וצורך במינוי מומחה לדין הזר, פתוחה בפניה הדרך להגיש בקשה מתאימה ומסודרת לערכאה הדיונית כפי שהבהיר לה בית משפט קמא, ולא לפעול בדרך של קביעת עובדות בשטח או הגשת בקשת רשות ערעור. אף בכך יש כדי ללמד מדוע אין מקום להתערבות ערכאת הערעור, שכן מקום בו בידי בעל דין לפעול לשם קבלת תוצאה משפטית בפני הערכאה הדיונית יש להעדיף מסלול זה על פני המסלול של פנייה אל ערכאת הערעור (השוו: בע"מ 37112-07-25 פלונית נ' פלוני, פסקה 5 (27.9.2026)). בשים לב לכך שכאמור חוות דעת מומחה היא בבחינת עדות סברה, לא מצאתי להורות בהתאם למוצע בסעיף 22 בתגובת המשיב - אשר אף את הסכמתה לה התנתה המבקשת באי אלו תנאים - עת משמעות ההצעה היא למעשה קבלת עדות המומחה כעדות עד "רגיל", אשר מטבע הדברים נועדה ללמד על עובדות אותן יודע אותו העד, להבדיל מדעתו - המהווה כאמור עדות סברה של מומחה. אלו אף פני הדברים באשר לטענות המבקשת בדבר מינוי שמאי מקרקעין, אשר אף הן נוגעות לסוגיית מינוי מומחים. לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית, וזאת כאמור מבלי לגרוע מזכות המבקשת - עליה עמד בית משפט קמא עצמו - לפנות לבית משפט קמא בבקשה מסודרת למינוי מומחה לדין הזר או כל מומחה אחר, והכל בכפוף לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואופן ניהול ההליך על ידה. המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪. סכום זה ייפרע מתוך כספי העירבון שהופקד על ידי המבקשת בקופת בית המשפט, אשר יועבר למשיב באמצעות בא כוחו, ויתרת העירבון ככל שתיוותר תוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה, בכפוף להוראת כל דין. ההחלטה מותרת לפרסום לא פרטים מזהים.