ת"א 43016-08-26 ת"א 43016-08-26

לפני בקשת התובע למתן סעד זמני שיורה לנתבע ו/או מי מטעמו להימנע מלבצע כל פעולה, בין בבעלות בין בחזקה ו/או שימוש בחלקים הרשומים כיום על שמו במקרקעין הידועים כחלקה 43 גוש 17522 מאדמות כפר ריינה, עד למתן פסק דין בתביעה. רקע עובדתי והשתלשלות הדברים: התובע הוא בנו של המנוח אבראהים מוחמד שיח' חליל טאטור (להלן - המנוח), אשר החזיק בזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 43 בגוש 17522 באדמות כפר ריינה (להלן - המקרקעין). שטחם הכולל של המקרקעין הוא 2,933 מ"ר. הנתבע, עלאא מרואן טאטור (להלן - הנתבע), הוא אחיינו של התובע, בנו של אחיו מרואן מוחמד אבראהים טאטור (להלן - מרואן). בתביעה שהגיש ביום 16.8.2026, עותר לקבלת סעד הצהרתי שיורה כי העברת הזכויות בשטח 400/2933 בחלקה 43 בגוש 17522 (להלן – החלקה או חלקה 43), משמו לשם הנתבע מבוטלת, וכי הוא זכאי להירשם בחזרה כבעלים של החלקה. הנתבע טוען בתביעה, כי רכש את הזכויות כדין ובתמורה מלאה, וכי רישום הבעלות על שמו בלשכת רישום המקרקעין משקף עסקה תקפה שהושלמה. עובר לרישום הזכויות בחלקה 43 על שם התובע, ביום 18.3.1996 נרשם המנוח כבעלים של 1500/2933 חלקים במקרקעין מכוח חליפין עם מדינת ישראל. זאת לאחר שביום 17.8.1993 נרשמה בפנקסי המקרקעין הערה על הפקעה לפי סעיפים 5 ו-7 לטובת המועצה המקומית ריינה, בהתאם לילקוט פרסומים מיום 8.8.1993. ביום 27.3.2001, העביר המנוח 150/2933 חלקים למנסור טאטור ו-150/2933 חלקים לסועאד טאטור ללא תמורה. ביום 12.6.2008, בעקבות פטירתו של המנוח, נרשמו זכויותיו בחלקה לפי צוואתו האחרונה, כך שהתובע חאלד אבראהים טאטור קיבל 400/2933 חלקים (היא חלקה 43 מושא ההליך), ואחיו מוופק ומנסור קיבלו 400/2933 חלקים כל אחד. טענות התובע לטענת התובע, בשנת 1967 הוא העתיק את מרכז חייו לגרמניה, ומאז הוא מגיע לבקר בארץ לעיתים רחוקות. ביום 25.9.2021, במהלך אחד מביקוריו בארץ, הוא חתם בפני עו"ד טאטור יונס טייב (ב"כ הנתבע בהליך זה) על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך הטיפול בזכויותיו בחלקה 43 בגוש 17522. לטענתו, ביום 9.10.2021 חתם עו"ד טייב טאטור בשמו, מכוח ייפוי הכוח האמור, על הסכם מכר שלפיו נמכרו זכויותיו של התובע בחלקה לנתבע בתמורה לסך של 135,000 ₪ (להלן – ההסכם הראשון או העסקה הראשונה). התובע טוען כי הסכם זה נערך בהיעדרו, ללא ידיעתו וללא הסכמתו לתמורה הנקובה, אשר אינה משקפת את ערכה הריאלי של הקרקע באותה עת. לטענתו לא שולמה התמורה בהתאם להסכם. ביום 14.2.2022 הועברו זכויות התובע לנתבע בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, תחילה כרישום פעולה של מכר ללא תמורה, וביום 22.2.2022 תוקן הרישום לפעולת מכר במסגרת שטר תיקון טעות סופר. לטענת התובע, לאחר שגילה כי החלקה נרשמה על שם הנתבע ומאחר שביקש למנוע סכסוך משפחתי, נערכה ביום 9.10.2023, ישיבה לילית בבית אבי הנתבע בנוכחות התובע, אבי הנתבע מרואן, אח התובע עפיף, ובן אחיו כיפאח. במעמד זה נערך הסכם בכתב יד על ידי כיפאח (להלן – ההסכם המאוחר או ההסכם השני) שבמסגרתו הוסכם על מכירת החלקה של התובע לנתבע תמורת סך של 700,000 ₪, שמתוכם שולם לתובע באותו מעמד סך של 350,000 ₪ במזומן. את יתרת התמורה בסך של 350,000 ₪ התחייבו הנתבע ואביו לשלם לתובע עד ליום 31.12.2023. כשבוע לאחר חתימת ההסכם השני, שב התובע לגרמניה. עם חלוף המועד שנקבע לתשלום היתרה (350,000 ₪) ביום 31.12.2023, ומשלא שולמו הכספים חרף פניות חוזרות ונשנות, הודיע התובע על ביטול ההסכמים עקב הפרתם הבוטה והיסודית. לטענתו, הנתבע ואביו אף הצהירו בפני המשפחה כי אין בכוונתם לשלם את היתרה ויהי מה. בחודש אוקטובר 2024 הגיש התובע תביעה לביטול העסקאות במסגרת תיק ת"א (מחוזי- נוף הגליל-נצרת) 21305-10-24 (להלן - התביעה הראשונה). התביעה נמחקה ביום 9.7.2025 בשל קשיים שנבעו משהות התובע בחו"ל, וחוסר יכולתו להתייצב בארץ לדיון ההוכחות. ביום 5.8.2026 וביום 10.8.2026 הופקו ונחתמו היתרי בניה שמספרם 28387 על ידי הוועדה המרחבית לתכנון ובניה "מבוא העמקים" לטובת הנתבע ואחיו מוחמד מרואן טאטור, לצורך בניית בניין מגורים בחלקה (להלן – היתרי הבניה). בעקבות זאת, הגיע התובע ארצה בדחיפות וביום 16.8.2026 הוגשה התביעה ולצדה בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני. התובע טוען בבקשה לסעד זמני, כי סיכויי התביעה העיקרית להתקבל הם טובים ובעלי בסיס מוצק, שכן זכויותיו נגזלו ממנו שלא כדין באמצעות ייפוי כוח שנוצל ללא ידיעתו וללא הסכמתו למכירת הקרקע ביום 9.10.2021 בתמורה ל-135,000 ₪ שלא שולמו כלל. עוד הוא טוען כי ההסכם המאוחר מיום 9.10.2023 על סך 700,000 ₪ הופר בהפרה יסודית מאחר שהנתבע לא שילם את יתרת התמורה בסך 350,000 ₪ עד למועד המוסכם ביום 31.12.2023, דבר המקנה לו זכות מלאה לביטול העסקה. התובע מדגיש, כי הנתבע עצמו מודה כי השיקים שניתנו בעסקה הראשונה מעולם לא נפרעו והכסף לא ירד מחשבונו, מה שמחזק את גרסת התובע ומצדיק את ביטול ההסכמים. בעניין מאזן הנוחות, התובע טוען, כי הנתבע נמצא בשלבים מתקדמים למימוש היתר הבנייה שהופק ביום 5.8.2026/10.8.2026, ואם לא יינתן הצו, הנתבע יבנה על הקרקע ויציב בפניו עובדות מוגמרות. בנייה זו תגרום לתובע נזק בלתי הפיך ותסכל לחלוטין את היכולת לבצע פסק דין שיורה על השבת הקרקע לבעלותו. מנגד, הנזק שייגרם לנתבע מעיכוב זמני בבנייה הוא נזק כספי גרידא הניתן לפיצוי מלא באמצעות הערבויות והפקדת המזומן בסך 20,000 ₪ שהפקיד התובע בקופת בית המשפט. טענות הנתבע הנתבע טוען מנגד, כי סיכויי התביעה קלושים וכי התובע מושתק מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי בשל תצהיר שהגיש ביום 28.9.2022 בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 47113-01-22), שבו הודה בפה מלא כי מכר והעביר את כל זכויותיו בנכס לנתבע. הנתבע טוען כי העסקה הושלמה והזכויות נרשמו על שמו בטאבו כדין עוד בחודש פברואר 2022, תוך תשלום מסים מלאים שחושבו לפי שווי שקבעה רשות המסים בסך 219,000 ₪. לגרסתו, מלוא התמורה המוסכמת בסך 350,000 ₪ שולמה במזומן ביום 9.10.2023 בפני עדים, ואילו הרישום של יתרה נוספת בסך 350,000 ₪ היה פיקטיבי ולמראית עין בלבד, ולכן מדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה שאינה מקנה זכות ביטול. בהתייחס מאזן הנוחות, טוען הנתבע, כי עצירת הבנייה תסב לו נזקים כלכליים אדירים, ישירים ועקיפים, לאחר שהסתמך על הרישום בטאבו ועל שני היתרי בנייה חוקיים, והשקיע מאות אלפי שקלים באגרות, היטלים ושכר אנשי מקצוע. מנגד, לתובע המתגורר בגרמניה משנת 1967 ואינו עושה שימוש בקרקע לא ייגרם כל נזק בלתי הפיך, שכן טענותיו הן כספיות בלבד וניתנות לכימות ולפיצוי עתידי. עוד טוען הנתבע, כי הבקשה נגועה בשיהוי קיצוני של שנתיים מאז רישום הזכויות, 20 חודשים מאז מחיקת הצו הזמני הקודם, ו-13 חודשים מאז שנמחקה תביעתו הקודמת (ת"א 21305-10-24) של התובע מחמת מחדליו, דבר השומט את הקרקע תחת טענת הדחיפות. ביום 17.8.2026 ניתן צו ארעי המונע מהנתבע לבצע עבודות בניה או שינוי זכויות בחלקה, בכפוף להפקדת ערבות בסך 20,000 ₪. ביום 31.8.2026 התקיים דיון בבקשה לסעד זמני במעמד הצדדים, שבמהלכו נחקרו התובע, הנתבע ואביו מרואן. בסופו ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב. דיון והכרעה אקדים את מסקנתי שלפיה, לאחר ששמעתי טענות הצדדים והעדים, ועיינתי במכלול הראיות שהונחו לפני בכתבי הטענות, שוכנעתי כי דין הבקשה למתן סעד זמני - להתקבל. המסגרת הנורמטיבית למתן סעד זמני קבועה בתקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן - התקנות). בבוא בית המשפט להכריע אם לתת סעד זמני, ובקביעת סוג הסעד, היקפו ותנאיו, עליו לתת דעתו, בין היתר, לשני שיקולים עיקריים: סיכויי התביעה – שבמסגרתו יש לבחון קיומן של ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, דהיינו, סיכויי המבקש לזכות בהליך העיקרי; מאזן הנוחות – הנוגע לשאלה, האם הנזק הצפוי להיגרם למבקש מדחיית הבקשה, עולה על הנזק שעלול להיגרם למשיב אם הסעד הזמני יינתן. בין שני שיקולים אלה, מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", כך שככל שמשקלו של האחד גובר, פוחת משקלו של האחר, ולהיפך. זאת, תוך שמקובל לראות במאזן הנוחות, כשיקול העיקרי (ראו: רע"א 4999/23 ג'רוס נ' עזבון המנוח ג'רוס ז"ל, פסקה 17 (29.8.2023) (להלן - עניין ג'רוס); רע"א 6869/23 אבן דרך הפודים 12 רמת גן נ' אבנעים (פורסם בנבו, 14.1.2024); רע"א 6474/20 רומאל טכנולוגיות בנייה בע"מ נ' עתידים חברה לתעשיות עתירות מדע בע"מ, (פורסם בנבו, 21.12.2020)). לצד שיקולים אלה, על בית המשפט להתחשב גם בשיקולי יושר וצדק, ובכללם, בתום ליבו של מבקש הסעד הזמני ובמועד שבו הוגשה הבקשה (תקנה 95(ד)(3) לתקנות); רע"א 1815/24 חן נ' אפשטיין, (פורסם בנבו, 28.5.2024)). שיקול נוסף שעל בית המשפט לשקול הוא, מידתיות הסעד המבוקש "אם אין סעד אחר שפגיעתו במשיב קלה יותר, המשיג את התכלית שלשמה נועד הסעד הזמני" (תקנה 95(ד)(2) לתקנות; רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, (פורסם בנבו, 28.6.2010)). מטרתם העיקרית של סעדים זמניים, היא לשרת את ביצוע הסעד בתביעה העיקרית, ולדאוג לשמירת המצב הקיים, על מנת שלא יוכל הנתבע לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק הדין (רע"א 8716/15 מימון נ' רייטר, (פורסם בנבו, 28.12.2015)). נבחן להלן את קיומם של התנאים למתן הסעד הזמני המבוקש, ביישום כללים אלה על ענייננו. סיכויי התביעה כאמור, לצורך מתן צו זמני, על בית המשפט לבחון, האם קיימת למבקש עילת תביעה לכאורית וסיכויים לקבלת התביעה. כאמור, מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח קיומן של ראיות מספקות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, ונחיצות הסעד המבוקש להגשמת מטרתו. בהתייחס להסכם המכר הראשון מיום 9.10.2021, שבהסתמך עליו הועבר רישום הבעלות בחלקה בלשכת רישום המקרקעין מהתובע לנתבע; בתצהירו טען התובע כי זכויותיו בחלקה 43 נמכרו "כביכול" לנתבע ללא ידיעתו וללא הסכמתו, באמצעות ייפוי כוח שנתן לעו"ד טייב יונס טאטור, תמורת 135,000 ₪ שלא שולמו לו כלל. בחקירתו בדיון אישר התובע כי חתם על ייפוי הכוח לעו"ד טייב, אך טען כי הוטעה לחשוב שהוא חותם על ביטול ייפוי כוח קודם שניתן לאחיו תאופיק וכי לא תורגם לו תוכנו של המסמך. הנתבע טען מנגד, כי העסקה בהסכם המכר הראשון הייתה חוקית ותקפה, והתובע ידע עליה ואישר אותה. הנתבע הודה בחקירתו – בסתירה לטענתו בתצהיר, ולאחר שנשאל מספר פעמים - כי שלושת השיקים שניתנו לתובע על סך 135,000 ₪ מעולם לא נפרעו והסכום לא ירד מחשבונו. לטענתו, שלושה שיקים בסך כולל של 135,000 ₪ נמסרו לתובע במעמד הסכם הראשון, אך התובע החזירם לאביו (מרואן), וביקש ממנו לשמור על הכספים עבורו, מחשש שגרושתו בגרמניה תשים עליהם ידה. מגרסת הנתבע עולה, כי הוא מאשר גרסת התובע שלפיה הוא לא קיבל תמורה במסגרת הסכם המכר הראשון. זאת ועוד; הסכם הראשון, שמכוחו שונה רישום הבעלות בחלקה על שמו של הנתבע, לכאורה אינו רלוונטי עוד, לנוכח הסכם המכר המאוחר שעליו חתמו הצדדים, הכולל תנאים יסודיים שונים בתכלית (בעיקר בעניין סכום התמורה) - שהחליף את המסכם הראשון. ההסכם השני מיום 9.10.2023 - התובע טען בתצהירו, כי לאחר שגילה שזכויותיו נגזלו, הסכים לפנים משורת הדין למכור את זכויותיו בחלקה לנתבע תמורת 700,000 ₪, שמתוכם שולמו לו 350,000 ₪ במזומן והיתרה שהובטח שתשולם עד ליום 31.12.2023, לא שולמה עד היום. הצדדים אינם חלוקים בעניין החתימה על ההסכם השני. המחלוקת ביניהם מתמקדת בסוגיית סכום התמורה הרשום בהסכם השני בסך של 700,000 ₪. התובע טוען כי זה סכום התמורה שסוכם, בעוד שהנתבע ואביו טוענים, כי הרישום של 350,000 ₪ נוספים (המשלימים את הסכום הכולל ל - 700,000 ₪) היה פיקטיבי ולמראית עין בלבד, ונוסף לבקשת התובע, רק כדי להשתיק את טענות אחיו האחרים שסברו כי מכר את הקרקע במחיר נמוך מדי. מדובר בטענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, שכידוע, יש קושי לקבל. סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני קובע, כי תביעות הנוגעות להתחייבויות ולהסכמים שנהוג לערוך בכתב, צריכות להיות מוכחות במסמך בכתב, וכי טענה נגד מסמך בכתב יש להוכיח במסמך בכתב, בהודאת הצד שכנגד או בפנקסיו. הסכם מכר מקרקעין הוא מסוג ההסכמים שנהוג לערוך בכתב. הטענה שהתמורה הריאלית הייתה 350,000 ₪, שעה שבהסכם נכתב 700,000 ₪, משנה את אחד הפרטים המרכזיים של עסקת המכר — מחיר העסקה. אין מדובר בהסבר למונח לא ברור או באירוע שאירע לאחר חתימת ההסכם, אלא בטענה שלפיה תוכן התניה הכתובה אינו משקף את ההסכמה האמתית. עדות בעל פה בלבד אינה מספקת להוכחת הטענה. התובע טוען כי אי תשלום יתרת הסכום בסך 350,000 ₪ מהווה הפרה יסודית של ההסכם, המקימה זכות לביטול ההסכם. סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א–1970, מגדיר "הפרה יסודית" כהפרה שניתן להניח לגביה, שאדם סביר לא היה מתקשר בחוזה אילו צפה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או כהפרה שהצדדים הסכימו בחוזה שתיחשב ליסודית. בפסיקה נקבע כי אי־תשלום התמורה הקבועה בחוזה מכר מקרקעין יש בה כדי להיחשב הפרה יסודית, שכן התשלום הוא חיוב מרכזי בעסקה (ע"א 7403/11 בשמא השקעות ומימון בע"מ נ' אליהו ניאגו (13.8.2013)) הנתבעים טענו כאמור כי ההסכם השני היה חוזה פיקטיבי למראית עין, זאת גם בהתייחס לתיקון מספר החלקה בהסכם השני; מרואן טען בתצהירו כי כיפאח רשם במודע ובמתכוון מספר חלקה שגוי (חלקה 42) כדי להדגיש שמדובר במסמך פיקטיבי שנעשה למראית עין בלבד. טענה שנראה שנועדה לחזק את הטענה כי מדובר בחוזה למראית עין, שנטענה בזכור ביחס לסכום התמורה. התובע טען, כי ההסכם השני התייחס לחלקה 43 שבבעלותו, וכי רישום חלקה מספר 42 בהסכם שנכתב בכתב יד על ידי כיפאח היה טעות סופר בלבד, אשר תוקנה מאוחר יותר על ידי בא כוחו שאימת עמם את החתימות. בחקירתו הנגדית העלה מרואן גרסאות משתנות ומגמתיות בעניין זה. תחילה טען כי הנתבע קנה את חלקה 42 ולכאורה אין קשר לחלקה 43, אך לאחר שהבין כי משמעות דבריו היא שהנתבע לא רכש כל חלקה במסגרת ההסכם השני, שהרי לתובע אין זכויות בחלקה 42, חזר בו מן הטענה והודה כי הנתבע אכן קנה את חלקה 43 ומדובר בטעות במסמך. אציין, כי עדותם של מרואן והנתבע, הותירה בי רושם כללי שלילי, לאחר שמצאתי את גרסתם בעניינים שונים, שחלקם מפורטים בהחלטה דנן, לא עקבית, מגמתית, ולא מהימנה. אשר לטענה כי התצהיר שהוגש בבית המשפט לענייני משפחה מיום 28.9.2022 שבו הצהיר התובע לכאורה על מכירת זכויותיו בחלקה לנתבע, מהווה הודאת בעל דין ומקים השתק שיפוטי המונע מהתובע לטעון כיום נגד תקפות העברת הזכויות; גם אותה יש קושי לקבל אותה. בהתייחס לאותו תצהיר טען התובע, כי הוא חתם בעיניים עצומות על מסמכים על פי דרישת עו"ד טייב טאטור, שהיה אז עורך דינו (ואשר מייצג את הנתבע בהליך זה נגד התובע. הקושי שהדבר מעורר הועלה בדיון), וכי התצהיר שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה (שבו אישר את העברת הזכויות בחלקה לנתבע) לא הוקרא ולא תורגם לו לערבית. במהלך חקירתו הנגדית, מסר התובע גרסה לא עקבית בעניין זה, כאשר הכחיש תחילה לחלוטין את חתימתו על התצהיר (נ/2) וטען "זה לא החתימה שלי... החתימה שלי היא אחרת", ובהמשך שינה את תשובתו ואמר "אני לא יודע, אני לא זוכר את זה". למרות העדר הקוהרנטיות בגרסת התובע בעניין זה, לא מצאתי כי יש לקבל הטענה בדבר השתק שיפוטי בהסתמך על התצהיר. ראשית, איש מן המצהירים לא היה עד לחתימה על התצהיר, והטענה כי התובע חתם על התצהיר מרצונו החופשי לאחר שהוסברו לו תנאיו כדין, לא נתמכה בתצהיר הגורם הרלוונטי, שהוא עורך התצהיר שכנגדו הועלו טענות התובע, ב"כ הנתבע, עו"ד טייב טאטור; ושנית, משנראה לכאורה, כי הסכם המכר הראשון שאליו התייחס התצהיר האמור, בוטל הלכה למעשה על ידי הסכם המכר השני, שנחתם לאחר הגשת התצהיר, והחליף אותו. הנתבע העלה טענות נוספות, כמו שיהוי בהגשת התביעה והבקשה ועוד, שלא ראיתי להידרש להן יתר על המידה, משלא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות ממסקנתי לנוכח מכלול האמור, בדבר קיומם של סיכויי התביעה. בסיכומם של דברים; הגעתי לכלל מסקנה, כי עלה בידי התובע להוכיח קיומן של ראיות מספקות לכאורה המקימות עילת תביעה לכאורית לקבלת הסעד המבוקש בתביעה, לביטול הסכם המכר עם הנתבע והעברת הרישום על שם התובע. הן ההסכם הראשון, שאין חולק שתמורתו לא שולמה. והן ההסכם השני, מן הטעמים המפורטים לעיל. ומשעה שענייננו בתביעה המבקשת לבטל את העסקה ולהשיב את הרישום על שם התובע, מתקיים גם הקשר בין הסעד הזמני המבקש לעכב את מימוש היתר הבניה על מנת לשמר את המצב הקיים עד להכרעה בתביעה. מאזן הנוחות כן מצאתי, כי מאזן הנוחות נוטה גם הוא לטובת התובע. את טענת הנתבע כי הנזק שיגרם לתובע, כי ממילא אינו מתגורר בארץ ואינו מתכוון לעשות שימוש בחלקה הוא כספי גרידא ובר-פיצוי, וקטן מן הנזק שיגרם לו אם יינתן הצו - אין לקבל. הנזק שעלול להיגרם לנתבע אם יינתן צו לעיכוב מימוש ההיתר שניתן לו אך לאחרונה מתמצה בעיכוב ביצוע עבודות הבניה, והוא נזק כספי בר־פיצוי, בעוד שהנזק שעלול להיגרם לתובע מביצוע פעולות בניה שיביאו לשינוי המקרקעין באופן בלתי הפיך, הוא שאם תתקבל לבסוף תביעתו של לביטול העסקה ולהשבת הרישום – פסק הדין לא ניתן יהיה לביצוע. כאשר תובע עותר לביטול עסקת מכר ולהחזרת רישום במקרקעין על שמו, הסעד המבוקש נוגע ישירות למצב הזכויות במקרקעין, וכאשר אי מתן הצו עלול לשנות את המקרקעין ולהקשות על השבת המצב לקדמותו, מהות הנזק, היא פגיעה בזכויות קנייניות לכאוריות של התובע במקרקעין, פגיעה שאין מקום לסווג אותה כנזק כספי בר־פיצוי, ואשר מטה את מאזן הנוחות למתן הצו הזמני המבוקש. סוף דבר; הבקשה למתן צו זמני מתקבלת. הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 17.8.2026 יהפוך לצו זמני ויעמוד בתוקפו עד להכרעה בתביעה. הנתבע יישא בהוצאות התובע בבקשה ובשכ"ט בא-כוחו בסך כולל של 10,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים ויישא הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל. המזכירות תמציא לצדדים.