ת"א 28100-02-26 ת"א 28100-02-26

בפניי בקשת התובעות/ מבקשות לתיקון התביעה בשנית . הרקע שקדם לבקשה המבקשות, רשות מקומית והחברה הכלכלית שלה תבעו את הנתבעת בהליך קודם לפינוי נכס בו החזיקה. התביעה נתקבלה תוך שבית המשפט חייב את התובעות לשלם לנתבעת את סכום השקעותיה בנכס. על יסוד פסק הדין פנתה פלונית להליכי הוצל"פ נגד הרשות והחברה הכלכלית. בעקבות הליכי הגבייה הנ"ל, האחרונות הגישו את התביעה דנן לסעד הצהרתי לפיה לנתבעת חובות ארנונה בגין הנכס בשיעור העולה על הסכום שנפסק לה וכי הן הודיעו לה בהודעת קיזוז על קיזוז אותו סכום מתוך חובות הארנונה. מכאן, שחובה קוזז. בעקבות בקשת הנתבעת בתביעה דנן, הורה בית המשפט למחוק את תביעת החברה הכלכלית להצהרת קיזוז בנימוק כי על יסוד התשתית הנטענת בתביעה לא קיים בסיס להקמת זכות קיזוז לחברה הכלכלית. הבקשה הנוכחית לאחר החלטה זו הגישו הרשות והחברה הכלכלית בקשה לתיקון התביעה ובה ביקשו להוסיף לכתב התביעה סעד הצהרתי המורה כי אם במסגרת הליכי הגבייה שחודשו נגד החברה הכלכלית, פלונית תקבל לידיה מהרשות או מהחברה הכלכלית סכומי כסף כלשהם לצורך תשלום הפיצוי שנפסק לטובתה, ולאחר מכן יינתן הסעד ההצהרתי המבוקש וייקבע שהפיצוי כבר שולם על דרך הקיזוז כפי שנטען בתביעה, תידרש הנתבעת להשיב לרשות או לחברה הכלכלית את סכומי הכסף שגבתה במסגרת הליכי הגבייה. כן ביקשו להוסיף בשנית את החברה הכלכלית לתביעה דנן על מנת שתוכל לקבל סכומי כסף אלו ככל שכך ייקבע. התשובה לבקשה בתמצית הנתבעת מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין כל סכום אותו שילמה החברה הכלכלית לה שיש להשיבו ועלכן לא ברור איזו זכות קיזוז עומדת לה. דיון והכרעה אקדים אחרית לראשית, התשתית הנטענת בבקשה, מצביעה על קושי מהותי בהוספת סעד הצהרתי מותנה ותיאורטי, וכן בהחזרת החברה הכלכלית להליך לאחר שנקבע כי אין לה, על פי הנטען, זכות קיזוז עצמאית. וביתר פירוט להלן. המסגרת הדיונית לתיקון כתב תביעה לפי תקנה 46(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע״ט–2018, בית המשפט רשאי להורות בכל עת על תיקון כתב טענות, בין היתר בהתחשב בהתנהלות מבקש התיקון, בשלב הדיוני ובמטרה שהתיקון נועד להשיג. ההחלטה מסורה בעיקרה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תתערב בה רק במקרים חריגים. עם זאת, סמכות התיקון אינה מקנה לתובע זכות להוסיף כל סעד או עילה שיחפוץ בהם. יש לבחון אם התיקון תורם לבירור המחלוקת האמיתית, אם הוא משנה את חזית המחלוקת, אם הוא פוגע בזכויות הדיוניות של הצד שכנגד ואם הוא מבקש לעקוף החלטה קודמת או מגבלה מהותית שנקבעה בהליך. ראה- תקנות סדר הדין האזרחי, תשע״ט-2018 סעיף 46. ברע"א 54905-03-26 אריה אדליס ו-183 אח' נ' קרן גאולת קרקע ליד מדרשת א"י קדומים (אלון מורה) (נבו 26.5.2026) נאמר: "13. ככלל, כאשר בית המשפט דן בבקשה לתיקון כתבי טענות, עליו להתחשב במכלול שיקולים; ובין היתר – בהתנהלות מבקש התיקון ובתום ליבו; בשלב הדיוני בו מוגשת הבקשה; בתרומה האפשרית של התיקון לבירור המחלוקת בין הצדדים; בטיבו של התיקון המבוקש; וכן בהשפעת התיקון על הימשכות ההליכים. בית המשפט שוקל לפניו גם את אינטרס בעל הדין שכנגד – בין היתר בכך שיריעת הדיון לא תורחב שלא לצורך, ואת האינטרס הציבורי ביעילות ההליכים. כל השיקולים הללו משליכים זה על זה ונשקלים במסגרת "מקבילית כוחות" (ראו: עניין Hoffman, בפסקה 11; רע"א 4051/24 פיירבלוקס בע"מ נ' StakeHound SA, פסקה 14 [נבו] (6.8.2024) (להלן: עניין פיירבלוקס); רע"א 3923/24 גוברין נ' תאגיד השידור הציבורי כאן, פסקה 9 [נבו] (5.8.2024); רע"א 4843/24 יאס מיקי ובנו בע"מ נ' נוקדים (אל דוד) כפר שיתופי בע"מ, פסקה 18 [נבו] (16.7.2024) (להלן: עניין יאס מיקי)). מאז כניסתן של תקנות סדר הדין החדשות לתוקף, על בית המשפט להקפיד יותר כלפי בקשות לתיקון כתבי טענות (ראו: עניין יאס מיקי, בפסקה 19; רע"א 9440-05-25 ארפל אלומאיר בע"מ נ' יעקבי יוניברסל ייזום והשקעות בע"מ, פסקה 10 [נבו](11.9.2025)). אולם, גם בהתאם לגישה הקפדנית יותר הקיימת היום ביחס לבקשות לתיקון כתבי טענות, המטרה של קיום הליך שיפוטי "ראוי והוגן" נותרה בעינה כמטרת העל שעל בית המשפט לשים לנגד עיניו (ראו: תקנה 46(א) לתקנות סדר הדין)." אין להשתמש בתיקון כדי להקים זכות קיזוז שלא הונחה לה תשתית בפסק הדין בעניין עיריית קריית שמונה, בו חוייבו התובעות דנן בסכום הכספי כלפי הנתבעת, נקבע כי רשות מקומית והחברה הכלכלית שבבעלותה הן אישויות משפטיות נפרדות. העובדה שהחברה הכלכלית משמשת, מבחינה תפקודית, “זרועה הארוכה” של העירייה אינה הופכת אותה לחלק מן העירייה ואינה מקימה כשלעצמה חיובים או זכויות הדדיים. עוד נקבע כי תנאי יסודי לקיזוז הוא הדדיות בין אותם צדדים. לפי התשתית שנדונה שם, החברה הכלכלית צריכה להיות גם בעלת החוב כלפי פלונית וגם בעלת הזכות כלפי פלונית. כאשר חוב הארנונה הוא כלפי הרשות המקומית, ולא כלפי החברה הכלכלית, אין די בקשר התפקודי או בבעלות העירייה כדי להקנות לחברה הכלכלית זכות קיזוז. מכאן, ככל שהבקשה לתיקון מבקשת להוסיף את החברה הכלכלית מחדש רק כדי לאפשר לה לקבל כספים בעתיד, אף שלא נטען כי היא שילמה לפלונית סכום כלשהו או כי קיימת לה זכות עצמאית כלפי פלונית, מדובר בקושי מהותי שאינו דיוני בלבד. תיקון כתב תביעה אינו אמור ליצור בדיעבד את יסוד ההדדיות הנדרש לקיזוז. ראה- ת״א (מחוזי נצרת) 28100-02-26 עיריית קרית שמונה נ׳ מטיילי קרית שמונה בע״מ (15.9.2026) . הסעד המבוקש הוא לכאורה מותנה ותיאורטי הסעד שהתבקש אינו מבוסס על תשלום שכבר בוצע, אלא על שרשרת אירועים עתידית ומותנית: הנתבעת תקבל בעתיד כספים במסגרת הליכי הגבייה; לאחר מכן יינתן פסק דין הצהרתי בדבר קיזוז; ורק אז ייקבע שעליה להשיב את הכספים לרשות או לחברה הכלכלית. מן הפסיקה שהובאה לעיל עולה כי סעד הצהרתי הוא סעד שבשיקול דעת, וכי בית המשפט אינו נוהג להעניקו כאשר הוא תיאורטי, כאשר ניתן לתבוע סעד אופרטיבי, או כאשר הוא צפוי להוביל להליך נוסף במקום לסיים את המחלוקת. בענייננו, הבקשה אינה מבקשת להצהיר על חיוב קיים וברור אלא מבקשת להסדיר תוצאה אפשרית שתקום רק אם יתרחשו בעתיד כמה תנאים מצטברים. לכן, על בסיס האסמכתאות שהובאו לעיל, יש טעם לדחות את הבקשה ככל שהיא מבקשת להוסיף הצהרה עתידית ומותנית שאינה נשענת על חיוב השבה שהתגבש בפועל. ראה - רע״א 8353/10 קיבוץ אורים ו-163 אח׳ נ׳ רשות השידור (5.7.2011). ההבחנה בין הצהרה על קיזוז לבין הצהרה כללית על חוב פסיקת ביהמ"ש העליון מבחינה בין הצהרה כללית על קיומו של חוב, אשר עשויה לחייב בעתיד הגשת תביעה כספית נוספת, לבין הצהרה על זכות קיזוז בסכום מוגדר, אשר עשויה להביא כבר בהליך עצמו להפחתת החוב ולייתר הליך נוסף. בעניין קיבוץ אורים שהובא לעיל, נקבע כי תביעה להצהרה על זכות קיזוז יכולה להיחשב כתביעה לסעד כספי כתוצאה מסעד הצהרתי, משום שאם תתקבל ההצהרה לא יידרש הליך נוסף כדי לקבל את התוצאה הכספית. אולם אותה הלכה אינה תומכת בהכרח בבקשה הנוכחית: שם דובר בזכות קיזוז שהועלתה על ידי בעלי הזכות עצמם, בסכום שנדרש לשום ולפרט; ואילו כאן, לפי הנתונים שנמסרו, החברה הכלכלית אינה מצביעה על סכום ששילמה או על חיוב הדדי קיים שלה כלפי פלונית. לפיכך, ההצהרה המבוקשת אינה בהכרח הצהרה אופרטיבית על זכות קיזוז קיימת, אלא ניסיון לשמר אפשרות עתידית להשבה. זהו הבדל מהותי המצדיק בחינה מחמירה יותר של הבקשה. השלכה אפשרית של תקנה 25 לתקנות סדר הדין האזרחי תקנה 25(א) מחייבת תובע לכלול בכתב התביעה את מלוא הסעד שהוא זכאי לו בשל עילת התביעה, ותקנה 25(ב) מחייבת לכלול את כל הסעדים הנובעים מאותה עילה, אלא אם ניתן היתר לפיצול סעדים. אם הרשות או החברה הכלכלית טוענות שכבר נוצרה זכות להשבה, עליהן להבהיר אם מדובר בסעד כספי שהתגבש, מי שילם את הכסף, למי שולמה התמורה, ומהו הסכום הנתבע. הוספת סעד הצהרתי בלבד, תוך שמירת האפשרות לתבוע בעתיד סכומי כסף, עלולה לעמוד בניגוד לתכלית ריכוז הסעדים, במיוחד כאשר הסעד המבוקש אמור, לפי הנטען, להביא להשבת כספים. ראה - תקנות סדר הדין האזרחי, תשע״ט-2018 סעיף 25. סיכום על יסוד האמור, קיימת הצדקה לדחות את בקשת התיקון במתכונתה הרחבה, משום שהיא מבקשת להוסיף סעד המותנה באירועים עתידיים, בלי שהוצג חיוב השבה שהתגבש בפועל, ובמקביל להחזיר להליך את החברה הכלכלית אף שנקבע כי בהיעדר הדדיות ומקור חוזי אין לה זכות קיזוז עצמאית. על כן נדחית הבקשה. המבקשות ישלמו למשיבה הוצאות הבקשה סך כולל של 5000 ₪. המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.