רע"א 4843-24 רע"א 4843-24

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' גורדון) בת"א 54104-08-21 מיום 2.5.2024, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לתיקון כתב הגנה ולהגשת כתב תביעה שכנגד.

הרקע הרלוונטי לבקשה

1.המבקשת 1, חברת יאס מיקי ובנו בע"מ, היא חברה העוסקת בייצור מצבות מאבן שיש (להלן: יאס מיקי); המבקש 2 (להלן: המבקש) מחזיק במחצית ממניות חברת יאס מיקי; והמשיבה היא אגודה שיתופית רשומה המייצגת את המתיישבים ביישוב נוקדים (להלן: היישוב). עניינו של ההליך המתנהל לפני בית משפט קמא הוא בתביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשים לקבלת דמי שימוש ריאליים בגין שימוש נטען במקרקעין בתחום היישוב, שיש לה בהם לטענתה זכויות של "בר-רשות".

2.אין בין הצדדים מחלוקת כי בשנת 1984 נחתם בין הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור יהודה ושומרון ובין ההסתדרות הציונית העולמית – חטיבת ההתיישבות (להלן בהתאמה: הממונה; וההסתדרות) הסכם המעניק להסתדרות זכויות בר-רשות במקרקעין המצויים באזור יהודה ושומרון לתקופה של 49 שנים (להלן בהתאמה: הסכם ההרשאה; והמקרקעין). יצוין כי בהסכם ההרשאה נקבע כי "אין הסכם זה חל על שטחים המנוצלים לתעשיה" אלא אם כן יתקבל לכך אישור של הממונה (סעיף 2א' להסכם ההרשאה, אשר צורף כנספח 1 לכתב התביעה); וכן כי ההסתדרות "רשאית לתת לאגודה המאגדת מתיישבים ביישוב [...] רשות להתגורר במשבצת [במקרקעין]..." (סעיף 8 להסכם ההרשאה).

בהמשך, הוקם היישוב על המקרקעין, וזאת מכוח כתב התחייבות שנחתם בין ההסתדרות למשיבה (נספח 1 לכתב התביעה, להלן: כתב ההתחייבות). על פי כתב ההתחייבות, מסרה ההסתדרות למשיבה את "השמירה והפיקוח על היישוב"; ומסרה לשימושה כבת-רשות את הרכוש הציבורי (לרבות רשת מים מרכזית, מתקנים לאספקת מים, בנינים ציבוריים, מפעלים משותפים ועוד) לצורך שימוש תושבי היישוב.

עוד אין מחלוקת כי בשנת 1997 התקשרה ההסתדרות עם חברת י. מזרחי תעשיות אבן ושיש בע"מ (להלן: מזרחי תעשיות) בהסכם שמכוחו ניתנו למזרחי תעשיות זכויות בר-רשות לשימוש בשטח של 3700 מ"ר מהמקרקעין (להלן: החלקה) לתקופה של 10 שנים, לצורך הקמת מפעל ניסור שיש (להלן: הסכם הפיתוח ו-המפעל בהתאמה). כמו כן, אין גם מחלוקת כי במקביל לחתימה על הסכם הפיתוח, התקשרה מזרחי תעשיות ביום 1.10.1997 עם המשיבה בהסכם (להלן: הסכם השימוש, אשר צורף כנספח 4 לכתב התביעה), שעל פיו נתנה המשיבה לחברת מזרחי תעשיות "זכות שימוש בשטח למטרות הקמת מפעל לניסור אבן בלבד" בתמורה לתשלום חודשי שיחושב על-פי דולר אחד בעבור כל מ"ר מהחלקה. סכום זה הוערך באותה עת בסך של 680 דולר לחודש.

בהמשך, נכנסה יאס מיקי בנעליה של חברת מזרחי תעשיות כך שהחלקה והמפעל נמסרו לידיה (יוער כי הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לאופן בו התבצעה ההעברה האמורה וביחס לחוקיותה).

3.ביום 24.8.2021 הגישה המשיבה את התביעה הנוכחית לבית משפט קמא, שבה היא עתרה כאמור כי בית המשפט יורה למבקשים לשלם לה דמי שימוש ריאליים עבור השימוש שנעשה על ידיהם בשטח היישוב (שימוש אשר חרג לשיטתה משטח החלקה בה ניתנו לחברת מזרחי תעשיות זכויות. החלקה, ביחד עם שטחי המקרקעין הנוספים בהם נטען שנעשה שימוש בפועל, יכונו להלן: השטח נושא ההליך). דמי השימוש נתבעו ביחס ל-7 השנים שקדמו להגשת התביעה ועד למועד בו יפנו המבקשים את השטח נושא ההליך.

על פי הנטען בכתב התביעה, המשיבה היא בעלת זכויות בר-רשות בכל הרכוש הציבורי ביישוב, ובכלל זה בכל המקרקעין הציבוריים ובשטח נושא ההליך. לטענתה, חברת מזרחי תעשיות לא הייתה רשאית להעביר את זכויותיה לאחרים ללא קבלת הסכמת המשיבה וההסתדרות בהתאם להסכמות עמה. אישור כאמור לא התקבל, ולכן השימוש של המבקשים בשטח נושא ההליך נעשה שלא כדין. מכל מקום, טענה המשיבה, משהסתיימה תקופת ההתקשרות שנקבעה בהסכם השימוש – חייבים היו המבקשים לשלם לה דמי שימוש ריאליים על-פי שווי השוק של השטח נושא ההליך. לחלופין, אף אם המבקשים החזיקו כדין בזכות השימוש שהוענקה לחברת מזרחי תעשיות, היה עליהם לשלם דמי שימוש בהתאם למפתח שנקבע בהסכם השימוש, ובהתחשב בשטח הכולל בו עשו שימוש. למרות זאת העבירה יאס מיקי לאורך השנים למשיבה דמי שימוש באופן לא קבוע ובשיעור שנקבע בהסכם השימוש בלבד.

עוד נטען בכתב התביעה כי חברת מזרחי תעשיות – ואחריה המבקשים – הפרו את הסכם הפיתוח. לכן, ביום 20.3.2006, הודיעה ההסתדרות על ביטולו המידי של ההסכם. ביום 14.1.2008, משתמה תקופת ההתקשרות שנקבעה בהסכם הפיתוח ובהסכם השימוש, הודיעו המשיבה וההסתדרות כי הן אינן מסכימות להארכת תקופת ההתקשרות ביניהן לבין המבקשים. אף-על-פי-כן, המבקשים התעלמו מההודעות והמשיכו להפעיל את המפעל בשטח נושא ההליך.

המשיבה הוסיפה כי היא אף פנתה לאורך השנים לרשויות הרלוונטיות במטרה כי יפעלו להפסקת פעילות המפעל ויביאו להריסת המבנים שנבנו ללא היתר. פנייה זו אכן הובילה להטלת צו סגירה והפסקת עבודה וצו הריסה ביחס למבני המפעל. משצווים אלה לא נאכפו, הגישה המשיבה, במקביל להגשת התביעה נושא ההליך דנן, תביעה כנגד המבקשים (ת"א (שלום ירושלים) 15027-05-21) בה עתרה לפינוים מהשטח נושא ההליך. תביעה זו עוכבה עד להכרעה בתביעה נושא בקשת רשות הערעור דנן.

4.ביום 17.11.2021 הגישו המבקשים בקשה לסילוק התביעה על הסף. בבקשה נטען, בין היתר, כי מדובר בתביעת סרק שהוגשה בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט; כי עילת התביעה התיישנה; כי המשיבה מנועה מלטעון ביחס לגובה דמי השימוש; וכי אין בין הצדדים כל יריבות.

עוד טענו המבקשים בבקשה כי עם כניסתם לנעלי חברת מזרחי תעשיות, הועברו אליהם מלוא זכויותיה, ובכלל זה זכויות בר-רשות בחלקה מכוח הסכם ההרשאה שנחתם עם ההסתדרות. לטענתם, בהסכם השימוש שנחתם מול המשיבה הוסכם כי הם ישלמו דמי שימוש חודשיים סמליים ליישוב, כנהוג במקרים כאלה, אשר נקבע בסך של 680 דולר. לשיטתם הם עומדים בתשלומים אלה באופן סדיר. מעבר להסכם השימוש, טענו המבקשים, לא קמה להם חובה לשלם תשלומים נוספים למשיבה.

המבקשים הוסיפו כי המשיבה אינה בעלת זכויות במקרקעין מלבד זכויות "בר-רשות" ואין לה זכות להשכיר את השטח נושא ההליך או לגבות בגינו "דמי שכירות". מכל מקום, כך נטען, בין הצדדים לא נחתם הסכם שכירות. עוד הם טענו כי המשיבה "חסרת כל מעמד בקרקע מושא התביעה" ואין לה זכויות בשטח עליו בנוי המפעל. משכך אין לגרסת המבקשים יריבות ביניהם לבין המשיבה, כאשר הממונה וההסתדרות הם בעלי העניין היחידים ביחס למבקשים מכוח הסכם הפיתוח שנכרת עם ההסתדרות. בהקשר זה הם הפנו לסעיף 8 לכתב ההתחייבות לפיו למשיבה אין כל זכות להשכיר את הרכוש הציבורי שנמסרו לה לגביו זכויות בר-רשות ללא קבלת רשות מראש ובכתב מההסתדרות. רשות כזו לא ניתנה מעולם למשיבה ולכן – כך לגישת המבקשים – התשלום שנגבה מהם לאורך השנים, נגבה שלא כדין. יתרה מכך, מזה כשני עשורים המשיבה לא באה בכל דרישה בנוגע לגובה דמי השימוש והמשיכה לגבות את דמי השימוש בסכום שנקבע בהסכם השימוש – כך שהיא מנועה מלבוא כיום בדרישה לתשלום דמי שימוש בסכום גבוה יותר.

5.ביום 20.1.2022 הגישו המבקשים את כתב ההגנה, בו הם חזרו על מרבית טענותיהם בבקשה לדחיית התביעה על הסף. בין היתר, חזרו המבקשים על הטענה לפיה דמי השימוש ששולמו למשיבה לאורך השנים הם "כספים אסורים" שלמשיבה היה אסור לגבותם. ביום 28.2.2023 הגישו המבקשים תצהירי עדות ראשית מהם עולה כי המבקשים קיבלו זכויות בר-רשות בשטח כולל של 3,700 דונם, אך בהסכם השימוש נקבע כי הם ישלמו למשיבה דמי שימוש חודשיים רק בגין מבנה המפעל המרכזי ששטחו 680 מ"ר; ואכן, דמי השימוש בסכום זה שולמו למשיבה באופן סדיר לאורך השנים.

הדיון בבקשה לתיקון כתב ההגנה ולהגשת כתב תביעה שכנגד

6.ביום 2.4.2024, בוקר ישיבת ההוכחות השנייה, הגישו המבקשים בקשה לתיקון כתב הגנה ולהגשת כתב תביעה שכנגד (להלן: הבקשה לתיקון). בבקשה נטען כי עוד בראשית ההליך עמדו המבקשים על כך שהמשיבה נעדרת כל זכות בשטח נושא ההליך, וכי בעל הדין הרלוונטי בענייננו הוא הממונה – שלא צורף כבעל דין לתביעה על-ידי המשיבה. לטענת המבקשים, רק ביום 1.4.2024 התגלה להם כי הממונה לא ידע על התביעה נושא הבקשה דנן; וכי הממונה סבור, באופן חד משמעי, כי הסכם ההרשאה שנחתם בין הממונה להסתדרות אינו חל על קרקעות המנוצלות לתעשייה – בדומה לחלקה שבנדון. לכן, לטענת המבקשים, לא זו בלבד שהמשיבה אינה רשאית לגבות מהם תשלום בגין השימוש בשטח נושא ההליך, אלא שהיא נעדרת כל זכות בשטח האמור.

לטענתם, תיקון כתב ההגנה והגשת התביעה שכנגד – בה תיתבע השבה של מלוא הכספים ששולמו למשיבה לאורך השנים מכוח הסכם השימוש – דרושים לשם הכרעה הוגנת וצודקת בתיק.

7.בבקשה לתיקון ציינו המבקשים כי עמדתו הנטענת של הממונה הובאה בפני בתי המשפט השונים במספר הליכים, ובין היתר בתצהיר מיום 22.11.2021 שהוגש בתפ"מ 52111-06-21 (שלום ירושלים) (להלן בהתאמה: תצהיר הממונה ו-תביעת אדורה). בקליפת האגוז יצוין כי מדובר בתביעה שהגישה אדורה – אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית של משקי חירות בית"ר בע"מ (להלן: אדורה) לפינוי מבנה באזור תעשייה בשטחה. באותו הליך טענה אדורה כי היא בעלת זכות להשכיר את המבנה האמור מכוח הסכם שנחתם בין הממונה לבין הסתדרות; ומכוח כתב התחייבות שנחתם בינה לבין ההסתדרות. תצהיר הממונה הוגש כחלק מבקשתו להצטרף לתביעת אדורה כתובע, במטרה לסלק את ידם של אדורה והשוכרים מהמבנה באזור התעשייה. לאחר שהוגש התצהיר, נמחקה תביעת אדורה לבקשת הצדדים.

על פי האמור בתצהיר הממונה (נספח 4 לבקשת רשות הערעור), בשנת 1981 התקשרו הממונה וההסתדרות בהסכם הרשאה המקנה להסתדרות זכויות בר-רשות במקרקעין בשטח של 2,000 דונם לצורך הקמת יישוב וביסוסו, תוך שנקבע כי ההסכם אינו חל על שטחים המנוצלים לתעשייה. בהתאם להסכמות אלה, אדורה לא הייתה יכולה להשכיר את המבנה נושא תביעת אדורה, בשל ייעודו של השטח עליו נבנה כאזור תעשיה.

8.המשיבה מצידה התנגדה לבקשת התיקון. זאת, בין היתר, לאור מועד הגשתה ומאחר שלא קיים טעם המצדיק לקבל את הבקשה חרף כך. לטענתה, המבקשים ידעו, ולמצער היו יכולים לדעת, את העובדות אותן הם מבקשים להוסיף כיום לכתבי הטענות. זאת, משום שגם בהסכם ההרשאה שצורף לכתב התביעה, נקבע כי הוא אינו חל על שטחים המנוצלים לתעשייה; ומשום שתצהיר הממונה היה בידיעתו של ב"כ המבקשים עוד קודם להגשת בקשת התיקון. בהקשר זה נטען כי ב"כ המבקשים מייצג את אדורה בהליך נוסף הנוגע לפינוי המבנה שנזכר בתביעת אדורה (ת"א 20061-05-22 (שלום ירושלים)). בהליך זה נזכר תצהיר הממונה בהרחבה; ואף בו הוגש ביום 12.9.2022 תצהיר מטעם הממונה שהנוסח שלו כמעט זהה לתצהיר הממונה שהוגש בתביעת אדורה. עוד טענה המשיבה כי התיקון המבוקש אינו תיקון של מה בכך, אלא תיקון משמעותי המבקש לבסס עילת הגנה שונה בתכלית מזו שנטענה מלכתחילה בכתב ההגנה; באופן הצפוי להוביל להארכה משמעותית של ההליך ולפגיעה קשה במשיבה ובאינטרס הציבורי בניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים.

9.המבקשים השיבו לתגובת המשיבה וטענו כי רק ביום 1.4.2024 נודע להם על אודות עמדת הממונה ביחס ליישוב, עמדה שממנה עולה כי המשיבה נעדרת כל זכות בחלקה (להלן: עמדת הממונה ביחס ליישוב; יוער כבר עתה כי המבקשים לא צירפו עמדה נטענת זו לבקשת התיקון או לתשובה לתגובה). עוד טענו המבקשים כי התיקון אינו מהווה שינוי מהותי של כתב ההגנה, לנוכח הקרבה לטענות שהם העלו בבקשה לסילוק התביעה על הסף בדבר היעדר היריבות. ממילא, גם אם בעקבות קבלת הבקשה יוארך ההליך, לא יהיה בכך כדי לפגוע פגיעה קשה במשיבה או באינטרס הציבורי שכל מהותו הוא קיום הליך הוגן ומשפט צדק.

החלטת בית משפט קמא

10.בהחלטתו מיום 2.5.2024 דחה בית משפט קמא את הבקשה לתיקון כתב ההגנה ולהגשת כתב תביעה שכנגד. תחילה עמד בית המשפט על הגישות השונות הקיימות בפסיקה ביחס לשאלה האם מכוח התקנות החדשות חלה גישה קפדנית יותר מאשר בעבר ביחס לאפשרות לתקן כתבי טענות; וקבע כי מכל מקום, גם בהתאם לגישה הליברלית שנהגה בעבר – דין הבקשה להידחות. זאת, לאור התקדמות ההליך המתנהל למעלה משנתיים וחצי; לאחר שהוגשו בו זה מכבר ראיות הצדדים; וכאשר דיוני ההוכחות בעיצומם. בשלב זה, היעתרות לבקשה לתיקון כתב ההגנה והגשת תביעה שכנגד תסיג את ההליך לאחור בצורה משמעותית מבלי שהמבקשים הצדיקו זאת בצידוק הולם.

בית המשפט הוסיף כי טענות המבקשים ביחס לממונה אינן חדשות והועלו עוד מתחילתו של ההליך, מבלי שהמבקשים ביקשו לצרף את הממונה כצד להליך; לקבל את עמדתו קודם לכן; או להגיש תביעה שכנגד להשבת דמי השימוש ששילמו למשיבה. החידוש לו טוענים המבקשים – לפיו נודעה להם עמדת הממונה שלפיה הסכם ההרשאה אינו חל על שטחים כדוגמת השטח נושא ההליך – אינו מהותי, ואינו מצדיק את התיקון המבוקש. בהקשר זה עמד בית המשפט על כך כי בעוד שבבקשת התיקון טענו המבקשים לעמדת ממונה ביחס ליישוב אחר – אדורה; בתגובתם לתשובת המשיבה הם טענו כי מדובר בעמדה ספציפית של הממונה בנוגע לסכסוך נושא ההליך. זאת, מבלי שעמדה זו, פרטים אודותיה או אסמכתאות לגביה הוצגו לבית המשפט. לכן, לא ניתן לבחון את הטענה לקיום עמדה שכזו; ואת השלכותיה האפשריות על ההליך הנוכחי ועל בירור המחלוקות האמיתיות שבין הצדדים. יתרה מכך, המבקשים לא הבהירו האם, כפי שטענה המשיבה, היה תצהיר הממונה שהוגש בתביעת אדורה בידי בא-כוחם זמן רב לפני הגשת הבקשה.

11.עוד ציין בית משפט קמא כי המבקשים טענו בהליך כי "באו בנעלי מי ששכר מהיישוב את השטח ולאורך שנים שילמו ליישוב דמי שכירות". לכן, ממילא קיים קושי בכפירתם בזכות המשיבה לגבות דמי שימוש, על יסוד העמדה הנטענת של הממונה ביחס ליישוב.

לבסוף, נקבע כי מכל מקום, די בפגמים בהתנהלות המבקשים – השינוי בטענותיהם בבקשת התיקון ובתגובה לתשובת המשיבה בעקבות טענותיה; וסימני השאלה המתעוררים ביחס לקבלת עמדת הממונה ביחס ליישוב ומועד קבלתה – כדי לדחות את הבקשה לתיקון.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

12.בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי בית משפט קמא שגה כשדחה את הבקשה לתיקון כתב ההגנה ולהגשת כתב תביעה שכנגד. ראשית, נטען כי הואיל ותביעת המשיבה הוגשה בשיהוי של כ-20 שנים, אין בקבלת הבקשה לתיקון כתב ההגנה כדי לעכב את ההליך באופן שיפגע באופן מהותי במשיבה; וכי החלטת בית משפט קמא מנוגדת לגישה הליברלית הנהוגה בפסיקה בכל הנוגע לתיקון כתבי טענות בכל שלב משלבי הדיון.

13.לגופם של דברים, נטען כי בית המשפט שגה כשקבע כי לעמדת הממונה ביחס ליישוב אין המשקל המהותי הדרוש לצורך קיום הליך הוגן וראוי. נטען כי עמדה זו, הקובעת מפורשות שלמשיבה אין כל זכות בשטח נושא ההליך וכי אין לה כל זכות לתבוע דמי שימוש מהמבקשים – היא עמדה מהותית וקריטית להמשך ניהול התביעה, לסיכוייה ולתוצאותיה. לטענתם, הותרת החלטת בית משפט קמא על כנה תכבול את המבקשים לטענותיהם הראשוניות. זאת, בעוד שישנן ראיות מהותיות השונות בתכלית המצדיקות את דחיית טענות המשיבה. המבקשים הוסיפו כי בישיבת ההוכחות שהתקיימה לאחר שהוגשה בקשת התיקון, אסר עליהם בית משפט קמא לחקור את עדי המשיבה ביחס לעמדת הממונה. בכלל זה לא התיר בית המשפט שאלות הנוגעות לטענת היעדר היריבות שהועלתה בבקשה לסילוק התביעה על הסף, ולהסכם ההרשאה בין הממונה וההסתדרות. דחיית הבקשה לתיקון כתב ההגנה, לצד סירובו של בית משפט קמא לאפשר למבקשים לחקור את עדי המשיבה ביחס לדברים האמורים – פוגעת בגילוי האמת.

המבקשים התייחסו גם לקביעת בית משפט קמא על אודות הקושי לבחון את הטענה בדבר קיומה של עמדת הממונה ביחס ליישוב מבלי שהוצגו פרטים לגביה או אסמכתא לקיומה. הם השיבו כי די בתצהיר שהגיש בא-כוחם כדי לאשר את אמיתות הדברים; וכי עמדת הממונה ביחס ליישוב המתייחסת לתביעה דנן טרם הוגשה, שכן טרם התקבל אישור רשמי של הממונה לצירוף עמדתו.

כמו כן, לטענת המבקשים, הם לא ביקשו לצרף קודם לכן את הממונה כצד להליך, שכן טרם קבלת עמדתו ביחס ליישוב, הם לא היו סבורים שעמדתו נחוצה ומחויבת לבירור ההליך דנן. נטען כי בהחלטתו, לא נתן בית משפט קמא משקל לכך שהמשיבה נמנעה בכוונה מצירוף הממונה כצד להליך ומהצגת עמדתו במסגרת ראיותיה. המבקשים אף התייחסו להוצאות שבהן חויבו, וטענו כי מדובר בסכום גבוה וחריג שאף בו יש להתערב.

14.בתשובה לבקשת רשות הערעור חזרה המשיבה על עיקר הטענות שהעלתה בבית משפט קמא. בין היתר, היא טענה כי בכתבי הטענות שהגישו המבקשים בהליך בבית משפט קמא, הם כלל לא טענו נגד תוקפו של הסכם ההרשאה בין הממונה להסתדרות. יתרה מכך, הסכם ההרשאה אף הוצג על-ידי המבקשים כדי לבסס את זכויותיהם הנטענות בשטח נושא ההליך, מכוח הסכם הפיתוח שנכרת עם ההסתדרות. המשיבה הוסיפה כי טענת היעדר היריבות שהעלו המבקשים בבית משפט קמא נטענה על רקע עמדתם לפיה אין למשיבה זכויות המאפשרות לה להשכיר את השטח נושא ההליך ולגבות דמי שימוש. אולם, הטענה החדשה אותה הם מבקשים להעלות בכתב ההגנה המתוקן היא אחרת ולפיה לא זו בלבד שלמשיבה אין זכות להשכיר את השטח האמור, אלא שאין לה גם כל זכות אחרת בו. כך, בעוד שבכתב ההגנה הכירו המבקשים במערכת ההסכמית שנכרתה בין ההסתדרות, המבקשים והמשיבה, נוכח זכויותיה של ההסתדרות מכוח הסכם ההרשאה; הטיעון אותו הם מבקשים להוסיף בכתב ההגנה המתוקן הוא כי ההסתדרות, כמו גם המשיבה ולמעשה אף המבקשים עצמם, נעדרים זכויות בשטח נושא ההליך.

המשיבה הוסיפה כי משהבקשה לתיקון מבוססת באופן בלעדי על עמדת הממונה ביחס ליישוב, היה על המבקשים להראות כי עמדה כזו אכן קיימת. המבקשים לא עשו כן. הם אף לא סיפקו פרטים בסיסיים לגביה, לרבות באיזו דרך הביע הממונה את עמדתו; והאם הוא הביע את עמדתו בעקבות פנייתם של המבקשים. מכל מקום, המבקשים לא הבהירו גם מדוע הם לא פנו לממונה קודם לכן כדי לקבל את עמדתו, וזאת למרות שהם ידעו על אודות תצהירו בעניין אדורה. עוד נטען, כי אם בסופו של דבר הממונה לא יאשר את הגשת העמדה לה טוענים המבקשים, יתברר כי כתב ההגנה תוקן לריק על כל הכרוך בכך.

15.בנוסף, המשיבה טענה כי מדובר בתיקון שאין בו תועלת. בהקשר זה היא הבהירה כי המבקשים הכירו במשיבה כבעלת מעמד בחלקה כאשר שילמו לה לאורך השנים "דמי שימוש". לכן, ממילא, אין בטענת ההגנה שהם מבקשים להוסיף כדי להועיל להם בהגנתם. יתרה מכך, הטענות שהמבקשים מעוניינים להעלות כיום, יכולות להישמע ממילא רק מפי הממונה.

עוד נטען כי בניגוד לטענת המבקשים, התביעה לא הוגשה בשיהוי, וממילא אין בשיהוי הנטען כדי להצדיק את השיהוי בהגשת הבקשה לתיקון; כי קבלת הבקשה לתיקון תסיג את בירור התביעה לנקודת ההתחלה ובכך תביא לבזבוז משאבים שיפוטיים ומשאבי הצדדים; וכי הבקשה לתיקון הוגשה בחוסר תום לב שכן כל מטרתה להביא לעיכוב נוסף של ההליכים. הודגש כי התנהלות המבקשים הביאה לדחיות חוזרות ונשנות של דיוני ההוכחות ובכלל זה לעיכוב בירור ההליך. עתה, כל שנותר כדי להשלים את בירור ההליך הוא שמיעת עדויותיהם של שני עדי הגנה. לכן, אין להיעתר לבקשה לתיקון שתביא לעיכוב נוסף ומשמעותי בבירור התביעה.

דיון והכרעה

16.לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

17.החלטות הנוגעות לתיקון כתבי טענות הן מסוג ההחלטות הנוגעות במובהק לאופן ניהול ההליך. לכן, ככלל, מסורות החלטות אלה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תמעט להתערב בהן במהלך ניהול ההליך. זאת, למעט מקרים חריגים שבהם יימצא כי הן עשויות לגרום לעיוות דין או כי הן חורגות ממתחם הסבירות (ראו מיני רבים: רע"א 3509/22 רבץ השקעות בע"מ נ' דורקס לעבודות אלומיניום בע"מ (13.7.2022) (להלן: עניין דורקס); רע"א 4321/22 ריץ' אנד רויאל שוקי הון בע"מ נ' ביטוסי בע"מ, פסקה 14 (13.9.2022) (להלן: עניין ביטוסי); רע"א 1808/16 אמסלם נ' אלון, פסקה 13 (28.3.2016); רע"א 8966/20 מוהנא נ' סולימאן, פסקה 9 (17.1.2021); רע"א 1061/22 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 10 (7.4.2022)). כפי שיובהר להלן, אינני סבורה שהמקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור.

18.תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות) מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב להורות בכל עת על תיקון כתב טענות שהגיש בעל דין, לשם קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן. זאת, תוך התחשבות, בין השאר, בהתנהלותו של מבקש התיקון; בשלב הדיוני שבו הוגשה הבקשה; ובמטרה שהתיקון המבוקש צפוי להשיג (תקנה 46(א) לתקנות החדשות).

בבחינת בקשה לתיקון כתב טענות נדרש בית המשפט לאזן בין שורה של שיקולים. בכלל זה, עליו להביא בחשבון את האינטרס של מבקש התיקון להעלאת טענה אמיתית אל מול אינטרס המשיב שיריעת הדיון לא תורחב שלא לצורך; את השלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה; שיהוי אפשרי מצדו של מבקש התיקון בהגשת הבקשה; אינטרס הציבור ביעילות הליכים ואי הקצאת זמן שיפוטי יקר שלא לצורך; והאפשרות כי היעתרות לבקשה תכביד על ההליך ותוביל לסרבולו והארכתו (עניין ביטוסי, בפסקה 15; ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 15 והאסמכתאות הנזכרות שם (4.4.2021); רע"א 7615/13 מובלי עטיה שבתאי בע"מ נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 4 (30.1.2014); רע"א 3162/14 גזונטהייט נ' איזנברג, פסקה 5 (12.10.2014)). השיקולים הללו משליכים זה על זה. לכן, למשל, ככל שהבקשה לתיקון כתב הטענות הוגשה בשלב דיוני מוקדם יותר, כך תגבר ככלל נטייתו של בית המשפט להתיר את התיקון; ולהיפך. בכל מקרה, על בית המשפט להביא בחשבון את היקף התיקון ואת הסיבה שבשלה הוגשה בקשת התיקון רק במועד בו היא הוגשה (ראו והשוו: רע"א 8892/20 פורטמן נ' צורי שדי ניהול ואחזקות מבנים בע"מ, פסקה 16 (8.4.2021); רע"א 6195/12 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שימר, פסקה 5 (25.10.2012)).

19.עובר להתקנתן של התקנות החדשות השתרשה בפסיקה גישה ליברלית ומרחיבה בנוגע לתיקון כתבי טענות (עניין דורקס, בפסקה 7; עניין ביטוסי, בפסקה 15, רע"א 6222/20 הדר נ' שם טוב, פסקה 13 (27.10.2020); ע"א 5316/20 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (4.4.2021)). לאחר התקנת התקנות החדשות, עמד בית משפט זה על כך כי כיום נדרשת בחינה קפדנית יותר של בקשות לתיקון כתבי טענות לעומת המצב שהיה בעבר. זאת, בין היתר, לאור נוסחה של תקנה 46 לתקנות החדשות המתייחסת במפורש ל"שלב הדיוני שבו מוגשת הבקשה" כשיקול מרכזי לעניין מתן הוראה לתיקון כתבי טענות; כמו גם לאור תכליתן של התקנות החדשות לפעול ל"קיומו של דיון משפטי צודק, מהיר ויעיל" תוך "חיסכון במשאבי זמן ועלויות" (תקנה 5 לתקנות החדשות). בפרט, הודגש כי בית המשפט נדרש כיום, אף ביתר שאת, לתת משקל משמעותי יותר לצורך במתן תרופה להימשכות ההליכים ולא להסתפק רק בשיקול המתמקד בתרומתו הפוטנציאלית של התיקון לבירור המחלוקת (ראו והשוו: רע"א 1061/22 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (7.4.2022); עניין דורקס, בפסקה 7; עניין ביטוסי, בפסקה 16; רע"א 3510/21 נצר נ' קונפינו, פסקה 9 (25.8.2021) (להלן: עניין נצר)). כך, בייחוד "באותם מקרים בהם ניתן היה בהשקעה סבירה ובמיומנות ראויה לכלול את התיקון המבוקש כבר במסגרת כתב הטענות המקורי" (עניין נצר, בפסקה 9).

20.במקרה דנן, בית משפט קמא הביא בחשבון את כל השיקולים שפורטו לעיל. הוא עמד על השיהוי שדבק בהתנהלות המבקשים; על המועד המאוחר של הגשת הבקשה; על השלב הדיוני המתקדם בו מצוי ההליך; ועל כך שהמבקשים היו יכולים, בשקידה סבירה, להעלות את הטענות שהם מעלים כיום עוד קודם לכן. בית המשפט אף בחן את החשיבות הנטענת של התיקון לגופו, וזאת כמי שמכיר את ההליך ומטפל בו מראשיתו. בהקשר זה נקבע כי רצונם של המבקשים להציג את עמדת הממונה ביחס ליישוב, עמדה שהמבקשים אף לא הציגו אסמכתאות לקיומה – אינו מצדיק את תיקון כתבי הטענות בשלב מאוחר זה. זאת, מאחר שאין בתיקון המבוקש כדי לשנות באופן משמעותי את קו ההגנה של המבקשים; כמו גם לאור סיכוייה של עילת ההגנה החדשה. לאור האמור, נקבע כי בין אם הגישה לתיקון כתבי טענות היא מחמירה ובין אם היא מוסיפה להיות ליברלית יחסית – אין מקום להתיר את התיקון המבוקש.

כפי שהובהר לעיל, אינני סבורה כי יש להתערב בהחלטתו של בית המשפט. ראשית, בקשתם של המבקשים לתיקון כתב התביעה והגשת כתב תביעה שכנגד הוגשה בשלב מתקדם ביותר בהליך – בחלוף כשנתיים וחצי ממועד הגשת כתב ההגנה; לאחר ששלב קדם המשפט הסתיים זה מכבר; ובעיצומו של שלב ההוכחות (בו נערכו עד כה שני דיונים ונותר רק לשמוע שני עדי הגנה). כל זאת, מבלי שהמבקשים סיפקו הסבר המניח את הדעת לשיהוי המשמעותי בהגשת בקשתם.

כך, אם בקשת התיקון נסמכת על העמדה הכללית הנטענת של הממונה (אליה הפנו המבקשים בבקשת התיקון), עמדה שלפיה הממונה לא העניק להסתדרות בהסכמי ההרשאה שנחתמו עמה זכויות בשטחים המיועדים לתעשייה – הרי שהמבקשים לא הבהירו מדוע לא העלו טענות ביחס לכך קודם לכן. המבקשים לא סתרו את טענת המשיבה לפיה הם היו מודעים לעמדתו הכללית של הממונה, בין היתר, לאור כך שהיא נטענה בהליכים אחרים ובפרט בהליך שבא-כוחם ייצג בו. אם לעומת זאת, המבקשים מבססים את בקשת התיקון על עמדת הממונה ביחס ליישוב – כפי שטענו בתגובה לתשובה לבקשת התיקון, הרי שלא הובהר האם עמדה כזו אכן קיימת; כיצד היא הגיעה לידיעתם; מדוע לא ידעו על אודותיה קודם לכן; ומדוע לא פנו אל הממונה לקבלת עמדתו בשלב מוקדם יותר של ההליך. בפרט, המבקשים לא הבהירו בבית משפט קמא מה הוא תוכנה המדויק של עמדת הממונה ביחס ליישוב, וכיצד, ובפרט באיזו מידה, היא מסייעת לחיזוק טענות ההגנה שלהם. כאמור, העמדה עצמה לא הוצגה לבית המשפט אף בשלב זה (כאשר כעולה מעמדת המבקשים – הממונה למעשה עדיין לא נתן את הסכמתו להצגתה) – כך שגם היום לא ניתן לבחון מה נאמר בה, ומה, אם בכלל, ההשלכה של הדברים על ההליך.

זאת ועוד, לטענת המבקשים, תיקון כתב ההגנה נדרש לצורך הוספת טענה לפיה המשיבה אינה זכאית לדרוש מהם דמי שימוש בשטח נושא ההליך, בין היתר, שכן הזכויות במקרקעין שהממונה העניק להסתדרות ואשר לטענת המשיבה הוענקו לה על ידי ההסתדרות – אינן חלות על שטחים המנוצלים לתעשייה. ואולם, ומבלי לקבוע מסמרות, עיון בהסכם ההרשאה (שצורף על-ידי המבקשים עצמם לתצהיר המבקש מיום 28.2.2023) מעלה כי נקבע בו מפורשות שהוא אינו חל על שטחים המנוצלים לתעשייה. משכך, המבקשים היו יכולים להעלות טענה זו עוד בכתב ההגנה.

21.על כל האמור יש להוסיף כי אינני סבורה כי בלא התיקון המבוקש ייגרם למבקשים עיוות דין; ומנגד, אני סבורה כי התיקון יוביל להרחבת יריעת הדיון בשלבים מתקדמים מאוד של ההליך ולבזבוז משאבי בית המשפט והצדדים.

כזכור, בכתב התביעה טענה המשיבה כי המבקשים מחזיקים בשטח נושא ההליך שלא כדין ושלא מכוח הסכם השימוש, ולכן עליהם לשלם לה דמי שימוש ריאליים; ולחלופין, אם הסכם השימוש עוד חל, על המבקשים לשלם לה דמי שימוש בהתאם למפתח התשלום שנקבע המתחשב בכלל השטח בו עשו שימוש. המבקשים טענו מנגד, בין היתר, כי למשיבה אין זכויות בשטח נושא ההליך שמכוחן היא זכאית לגבות דמי שכירות או תשלום נוסף מעבר לדמי השימוש שהם שילמו לאורך השנים. לגישת המבקשים, תיקון כתב ההגנה נדרש לצורך הוספת טענה לפיה, בהתאם לעמדת הממונה, אין למשיבה זכויות בשטח נושא ההליך מאחר שהוא מיועד לתעשייה; ולכן היא אינה זכאית לגבות מהם תשלומים כלשהם בגין השימוש שלהם בשטח זה.

אין מדובר אפוא בשינוי מהותי בקו הטיעון של המבקשים. גם אלמלא התיקון, יהיה על בית המשפט לבחון האם יש למשיבה זכות לגבות בגין השימוש בשטח נושא ההליך דמי שימוש ריאליים. זאת, אף אם המבקשים ייוותרו "כבולים" לעמדתם הראשונית כפי שהיא עולה מכתב ההגנה לפיה המשיבה "חסרת כל מעמד בקרקע מושא התביעה".

22.בבקשת התיקון כפרו המבקשים כאמור בזכות כלשהי של המשיבה להתקשר בהסכם השימוש ולגבות דמי שימוש בגין שטחים המיועדים לתעשייה. ואולם, טענות דומות הועלו על ידי המבקשים בבקשה לסילוק על הסף, בכתב ההגנה ובתצהירים שהוגשו מטעמם. אכן, תיקון כתב ההגנה נועד כדי לבסס טענה משלימה שלפיה, גם לו הייתה ההסתדרות מתירה למשיבה להשכיר את המקרקעין, המשיבה לא הייתה יכולה לעשות כן – הואיל והסכם ההרשאה קובע כי הזכויות שהועברו להסתדרות אינן חלות ביחס למקרקעין המנוצלים לתעשייה. ואולם, אין די בטענה זו כדי להצדיק את תיקון כתב ההגנה, וזאת לאור השלב המתקדם מאוד בו מצוי ההליך, והשיהוי המשמעותי בהתנהלות המבקשים.

23.באשר לבקשה לאפשר למבקשים להגיש כתב תביעה שכנגד – ככלל, הזכאות להגשת תביעה שכנגד קמה במקביל להגשת כתב ההגנה ובתוך המועד שנקבע להגשתו (תקנה 21(א) לתקנות החדשות). לנתבע שלא הגיש תביעה שכנגד ביחד עם כתב ההגנה שמורה הזכות לבקש מבית המשפט לאפשר לו להגיש תביעה שכנגד במסגרת רשימת הבקשות שתידון במועד קדם המשפט. אם הצורך בהגשת תביעה שכנגד מתעורר לאחר מועד קדם המשפט, בית המשפט יאפשר את הגשתה רק אם שוכנע "כי לא היה ניתן לציין את הבקשה ברשימת הבקשות או כי לבעל הדין הצדק סביר למחדלו [...]" (תקנה 49(ז) לתקנות החדשות).

במקרה דנן, משנדחתה הבקשה לתיקון כתב ההגנה, הרי שהגשת כתב תביעה שכנגד בשלב זה, בחלוף כשנתיים וחצי ממועד הגשת כתב ההגנה, תוביל לדחייה ניכרת בבירור התובענה ולסרבול הדיון בה. די בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה (ראו והשוו: רע"א 2976/20 אורדן נ' זרירי (25.10.2020); רע"א 210/00 שלומוביץ ו197- אח' נ' שיכון עובדים בע"מ, נד(2) 69 (2000)). יחד עם זאת, אין באמור כדי לפגוע בזכויותיהם של המבקשים לנקוט בהליך נפרד למימוש זכויותיהם, ככל שימצאו לנכון לעשות כן. אם כך יעשו – התביעה תידון בהתאם לנסיבותיה וזאת מבלי לעכב את הדיון בתביעת המשיבה נגדם.

24.באשר לטענות המבקשים ביחס לחיובם בהוצאות בגין הגשת הבקשה לתיקון – הרי שהחלטה זו נמנית עם סוגי ההחלטות שעליהן לא תינתן רשות ערעור לפי סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009. משכך, יש לדחות את טענות המבקשים גם בעניין זה.

25.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 3,000 ש"ח.