רמ"ש 2093-07-26 רמ"ש 2093-07-26

לפניי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בקרית גת (כב' השופטת דיאנה פסו ואגו) מיום 3.6.2026, בגדרה נעתר בית המשפט חלקית לבקשת המשיב לזימון עדים, ובהם גם שני מומחים שמונו ע"י בית המשפט והגישו חוות דעתם בהליך רכושי המתנהל בין הצדדים. רקע כללי והשתלשלות העניינים בהליך קמא בתמצית מן המונח לפניי עולה, כי הצדדים נישאו כדמו"י בשנת 1981, ומנישואין אלה נולדו להם ארבעה ילדים, כולם בגירים כיום. במהלך שנות נישואיהם צברו הצדדים או מי מהם נכסים שונים, לרבות נכסי נדל"ן וזכויות בחברות שהוקמו במהלך הנישואין. נישואי הצדדים עלו על שרטון, ועל רקע האמור ננקטו על ידם, האחד כנגד משנהו, הליכים שונים, המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני, הנסבים בעיקר סביב מחלוקות ממוניות, הנוגעות לחלוקת רכושם המשותף אגב פרידתם זה מזו. בקצרה ייאמר, כי סלע המחלוקת בין הצדדים הוא היקפו של בסיס האיזון, שעה שהמשטר הרכושי החל על נכסיהם הוא הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. במסגרת ההליך קמא מינה בית המשפט לענייני משפחה את רו"ח יניב בוכניק כרו"ח חוקר לצורך הערכת שווי החברות שלצדדים או למי מהם זיקה להן (להלן: "המומחה"), ובשלב מאוחר יותר ניתנה לו הוראה להסתייע בשרותיו המקצועיים של מומחה נוסף, מר ולדימיר גולדמן (להלן: "המומחה הפריוריטי"). המומחה הגיש חוות דעתו ביום 17.6.2024, ובה גם ממצאיו של המומחה הפריוריטי. הצדדים הפנו אליו שאלות הבהרה, וביום 14.1.2025 הוגשו על ידו לתיק בית המשפט תשובותיו לשאלות ההבהרה. ביום 25.3.2026 הגישה המבקשת בקשה לאימוץ מסקנות חוות הדעת של המומחה, עת לדידה המחלוקת בין הצדדים היא משפטית גרידא, ואינה מצריכה שמיעת ראיות נוספות מעבר לחומר המונח לפני בית המשפט לענייני משפחה. לאחר שהתקבלה עמדת המשיב בגדרה התנגד לבקשה, ניתנה ביום 26.4.2026 החלטה בהאי לישנא: "בהיעדר הסכמה יש לקדם ההכרעה בתובענה, ונדמה כי יש לעשות כן בדרך של שמיעת ראיות, בייחוד נוכח המועד בו נפתחה התובענה. הצדדים יגישו רשימת עדים בתוך 15 ימים...". ביום 10.5.2026 הגיש המשיב בקשה לזימון 10 עדים, ובהם גם שני המומחים. המבקשת, מצדה, הבהירה באותו מועד, כי אינה עותרת לזימון עדים כלשהם, ואף מתנגדת לזימון המומחה שעה שהוא השיב לשאלות ההבהרה ודי בכך, תוך שהצביעה על הוראות הדין הרלוונטיות, לרבות המועדים הקבועים בהן ורלוונטיים לענייננו. ביום 11.5.2026 הורה בית המשפט למשיב לפרט תמצית עדותו של כל אחד מן העדים אשר זימונם התבקש על ידו. המשיב פעל בהתאם. ביום 28.5.2026 הוגשה תגובת המבקשת לבקשת המשיב במסגרתה התנגדה לזימון מי מהעדים המבוקשים, תוך נימוק עמדתה. ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור ביום 3.6.2026 ניתנה ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור בגדרה נעתר, כאמור, בית המשפט חלקית לבקשת המשיב, ובין היתר נעתר לבקשתו לזימון המומחים לעדות על חוות דעתם, וכך נומקה ההחלטה בהתייחס לזימון המומחים: "... העובדה כי האישה סבורה שיש לאמץ את חוות הדעת אינה מונעת מהאיש לבקש לברר את טענותיו בדרך הקבועה בדין ולבטח שלא בדרך של העדתם בפני המומחה אשר לא הוסמך להכריע במקום בית המשפט ...". המבקשת, אשר לא השלימה עם ההחלטה הגישה הבקשה שלפניי לקבלת רשות לערער עליה. טענות המבקשת לטענת המבקשת, שגה בית המשפט קמא כאשר התיר חקירת המומחים על חוות דעתם, בהינתן כי חלפו כשנה ו-5 חודשים מאז שהמומחה תיקן את חוות דעתו המקורית באמצעות התשובות שניתנו על ידו לשאלות ההבהרה של הצדדים. המבקשת הפנתה לתקנה 25(ו) לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א-2020 (להלן: "תקנות בית המשפט לענייני משפחה") על פיה בעל דין נדרש להגיש בקשה מנומקת לחקירת המומחה בתוך 14 ימים מיום קבלת התשובות לשאלות ההבהרה. לדידה, המשיב לא פעל בהתאם להוראה זו, ואף לא הגיש בקשה להארכת מועד, הטעונה קיומם של טעמים מיוחדים. כן קבלה המבקשת על כי בקשת המשיב הייתה לקונית ונעדרת נימוקים של ממש. משכך, היעתרות בית המשפט לבקשת המשיב מהווה, לשיטתה, החלטה שגויה העומדת בסתירה מוחלטת לדרך הקבועה בדין. המבקשת הדגישה, כי מדובר בהליכים שעניינם איזון משאבים, המתנהלים מזה כשש שנים והיא מבקשת להביאם אל קצם, תוך ששבה וציינה, כי המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלות משפטיות בלבד, שאינן מצריכות שמיעת ראיות; וכי אין למשיב כל אינטרס בסיום ההליכים, שכן מאז מועד הקרע הוא נהנה בלעדית מהרווחים המופקים מן החברות שבשליטתו, והתנהלותו הדיונית נעדרת תום לב. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים ובתיק המתנהל בבית המשפט קמא, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתשובה, מהנימוקים שיפורטו להלן. כידוע, החלטות הנושאות אופי ניהולי-דיוני מצויות בלבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית ומשכך, התערבות ערכאת הערעור בהן תיעשה במשורה ותוגבל למקרים חריגים בלבד, למשל כאשר מדובר בהחלטה המנוגדת לדין או עלולה לגרום לעיוות דין. ודוק, בכל הנוגע לזימון עדים כבר נקבע, כי זהו אחד העניינים המובהקים שבסדרי דין בהם מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, ומשכך, ערכאת הערעור ככלל לא תתערב בהם [ראו והשוו מני רבים: רע"א 686/13 עמיעד מערכות מים בע"מ נ' טי אס טי סינרג'י בע"מ (פורסם במאגרים האלקטרוניים); רע"א 1688/15 החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נ' בן לולו (פורסם במאגרים האלקטרוניים) והאסמכאות שם; רע"א 7491/23 וורקה נ' בני אדם אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ (פורסם במאגרים האלקטרוניים)]. טעמו של הכלל ברור, שכן מלאכת עשיית המשפט מסורה בידי הערכאה הדיונית, אשר מודעת למחלוקות העובדתיות ולטענות הצדדים, בקיאה ברזי הסכסוך, מנווטת את ההליך כקברניטה שלו ומגדירה את הנושאים המרכזיים שעליה להכריע בהם, וכפועל יוצא מכך קובעת גם אילו עדויות יידרשו לשם כך. יתר על כן, מקדמת דנא כבר נקבע בנדון דדן ע"י בית המשפט העליון, כי אפילו סבורה ערכאת הערעור שראוי היה לנקוט בדרך דיונית אחרת, עדיין יש להקפיד על עקרון אי ההתערבות [ראו והשוו: דברי השופט מלץ ב-רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 211, המבוססים על דברי הנשיא שמגר ב-רע"א 457/83 Ohio Medical Products Division of Air Reduction Company, Inc נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ''ד לז(4) 309, 312; רע"א 3149/14 זר. פור. יו (2000) בע"מ נ' פופ (פורסם במאגרים האלקטרוניים)]. זאת ועוד, בהינתן הוראת סעיף 1(5) בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט – 2009 (להלן: "צו בתי המשפט"), אין מקום ליתן רשות ערעור, בין השאר, על החלטות שעניינן הזמנת עדים. בהקשר זה נפנה לאשר נקבע ע"י הנשיא גרוניס (כתוארו אז) ב-רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' כבירי שמיע (פורסם במאגרים האלקטרוניים) בעניין מעמדו של צו בתי המשפט: "הוראות הצו, בשילוב עם ההוראות שהסמיכו את שר המשפטים להוציאו (סעיפים 41(ג)(1) ו – 52(ג)(1) לחוק בתי המשפט, מלמדות על מחסום דיוני מוחלט המונע כל אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור". כידוע, בקשות לזימון עדים מציפות לא אחת המתח שבין חקר האמת ובין היעילות הדיונית. לפיכך, בדונו בהן נדרש בית המשפט לאזן בין תרומתו הצפויה של העד המבוקש לבירור האמת ובין שיקולים של יעילות דיונית, על כל הכרוך בהם, אשר הערכאה הדיונית אמונה גם עליהם. הדעת נותנת, כי ככל שעדותו של העד היא משמעותית וחשובה יותר לבירור האמת, כך יצטמצם משקלם של שיקולי היעילות, ולהיפך. בהקשר זה על בית המשפט להתחשב, בין היתר, באופי הסכסוך ובהיקפו, במחלוקות העובדתיות ובתרומה האפשרית של כל אחד מהעדים לבירור המחלוקת העובדתית והתחקות אחר האמת, ותוך התחשבות גם במשאבים העומדים לרשותו, שבראשם זמנו היקר [ראו: י' רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים, עמ' 405-407 (מהדורה שנייה, 2023)]. בענייננו, קובלת, כאמור, המבקשת על זימון עדים מומחים שמונו ע"י בית המשפט לחקירה על חוות הדעת שניתנו על ידם לאחר שהמומחה השיב לשאלות ההבהרה שהופנו אליו ע"י הצדדים, ומשליכה יהבה על כללי הפרוצדורה (המעוגנים בתקנות בית המשפט לענייני משפחה). המבקשת גם משוכנעת, כאמור, כי לצורך ההכרעה במחלוקות בין הצדדים (כשם שהוגדרו על ידה), אין צורך בעדותם של המומחים או של מאן דהוא נוסף וניתן להסתפק במסמכים שבפני בית המשפט. אין בידי לקבל טענות המבקשת כלל ועיקר. מעבר לתשתית הנורמטיבית שהובאה לעיל בעניין סמכותה הנרחבת של הערכאה הדיונית להורות על זימון עדים, יובהר, כי כללי הפרוצדורה אינם מיטת סדום, וגם אם המשיב לא עתר לזימון המומחים תוך פרק הזמן הקבוע בתקנות בית המשפט לענייני משפחה, כי אם רק לאחר שבית המשפט קמא הורה לצדדים להגיש רשימת עדים שאת זימונם הם מבקשים, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להביא לדחיית בקשתו. כפי שהובהר לעיל, הערכאה הדיונית אמונה על ההליך, היא מגדירה את הפלוגתאות בו, ובידה הסמכות (ולא בידי בעלי הדין) לקבוע את היקף וטיב התשתית הראייתית הנחוצה לה לצורך ההכרעה בהן. עניין לנו בסכסוך רכושי בין בני זוג לשעבר, הכולל גם מחלוקות לעניין שווין של חברות שלמשיב זיקה כזו או אחרת להן, אשר לצורך הכרעה בהן מצא בית המשפט לענייני משפחה להסתייע בחוות דעתם של מומחים שמונו על ידו. עניין לנו כדבר של יומו ביומו בעבודתם של בתי המשפט לענייני משפחה, ולא בכדי ייחד המחוקק הראשי ומחוקק המשנה הוראות בעניין הסתייעות במומחים באינסטנציה שיפוטית זו. עם זאת יש לזכור, שחוות דעתם של מומחים היא כלי נוסף בארגז הכלים העומד לרשותו של בית המשפט ולעולם ההכרעה מסורה בידו, ובידו בלבד. משכך, ואף אם הוגשה ע"י בעל הדין בקשה לחקור את המומחה על חוות דעתו תוך חריגה מסד הזמנים הקבוע בתקנות, והערכאה הדיונית מצאה, כי לצורך ההכרעה במחלוקות בין הצדדים, חקר האמת ועשיית הצדק שהם מנשמת אפה של מלאכת השיפוט, נדרשת גם שמיעת עדותו של המומחה, נתונה בידה הסמכות (ואף החובה) להורות כן, גם אם יביא הדבר להימשכות מסוימת של ההליך. בעניין אחרון זה מצאתי להעיר, כי מעיון בתיק קמא לא התרשמתי כי האחריות להימשכות ההליך רובצת לפתחו של המשיב. לפיכך, לא מצאתי כי יצאה שגגה כלשהי תחת ידי בית המשפט קמא, ואין כל מקום להתערב בהחלטתו. בקשת רשות הערעור נדחית בזאת, אפוא. משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות. העירבון, על פירותיו, יושב לידי המבקשת באמצעות בא כוחה. המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים ותסגור התיק.