ת"א 46985-09-23 ת"א 46985-09-23

תוכן כתבי הטענות 2 כתב התביעה 2 כתב ההגנה 4 כתב התשובה 5 מתווה ההתדיינות 6 דיון והכרעה 8 התשתית הנורמטיבית 8 יסודות עוולת לשון הרע 8 יסודות הגנת "אמת הפרסום" 9 יסודות הגנת תום לב 11 יסודות הגנת "חובת הפרסום" לפי סעיף 15(2) לחוק 12 יסודות הגנת "עניין אישי כשר" לפי סעיף 15(3) לחוק 14 יסודות הגנת "הבעת דעה" לפי סעיף 15(6) לחוק 14 על הפרסום להתבצע בתום לב 15 הטרדה מינית כהגדרתה במשפט הישראלי 16 הנטל להוכיח קיומו של נזק כתוצאה מהפרסום 19 מן הכלל אל הפרט 20 האם הפרסומים באים בגדר לשון הרע? 20 דיון בהגנות: אמת הפרסום והגנות תום הלב 22 הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק 23 הגנות תום הלב 32 הסעדים 36 המסגרת הנורמטיבית 36 יישום השיקולים בענייננו 42 טרם חתימה: פסק הדין בע"א פלונית 47 סוף דבר 51 לפניי תביעה כספית על סך של 140,000 ש"ח שעילתה לשון הרע שפרסמה הנתבעת על התובע. הנתבעת פרסמה "פוסט" בעמוד הפייסבוק העסקי של התובע, רופא אסתטי, שבו ייחסה לו הטרדה מינית של חברה שלה. התובע מכחיש נחרצות את שיוחס לו. עם מי הדין? כתבי הטענות כתב התביעה התובע הוא רופא אסתטי המחזיק במרפאות פרטיות לטיפולים רפואיים. ביום XXX הוגש נגדו כתב אישום בעבירות אינוס ומעשה מגונה במטופלת, וביום XXX ניתן, בדעת רוב, פסק דין המזכה אותו מהעבירות שיוחסו לו מחמת הספק (XXX; נספח 1 לכתב התביעה). יובהר כי הנתבעת אינה המטופלת שהגישה את התלונה שבעקבותיה התנהל המשפט הפלילי. הנתבעת הייתה מטופלת אחרת של התובע בעבר. עניינה של התביעה בשני פרסומים שפרסמה הנתבעת על התובע כדלקמן: "הפרסום הראשון": ביום 3.8.2023 פנתה מנהלת המרפאה שהתובע מפעיל אל הנתבעת בהודעת ווטסאפ והציעה לה להגיע לטיפול אסתטי (לאחר שהייתה לקוחה של התובע בעבר). הנתבעת השיבה כך: "היוש פחות בעניין של להיות מטופלת אצל מטרידן מינית". לאחר מכן כתבה: "אבל טוב שהזכרתם לי על קיומו". מנהלת המרפאה שאלה אם הנתבעת מודעת לכך שהתובע "יצא זכאי" במשפט שהתנהל נגדו. הנתבעת השיבה: "בתיק האונס יצא זכאי על סעיף הזוי. על הטרדות מיניות לא זכור לי שנשפט. אבל הזרוע נטויה". הנתבעת הוסיפה סמלון ("אימוג'י") של כף יד שבה מורמות הזרת, האצבע והאגודל (נספח 3 לכתב התביעה). "הפרסום השני": לאחר מכן, אך באותו היום, פרסמה הנתבעת ביקורת בעמוד הפייסבוק העסקי של התובע בזו הלשון: "הבנאדם הטריד מינית חברה שלי. גם אם זוכה במשפט בתיק האונס, הטיפוס ברור" (נספח 4 לכתב התביעה). התובע טוען כי רבים מהמעגל החברתי שלו ומלקוחות המרפאה נחשפו לפרסום השני. לראייה מובאות שתי התכתבויות עם מנהלת המרפאה שבהן מתייחסות לקוחות לפרסום השני: "ראית מה כתבה שם מישהיא?"; "זה נורא לכתוב דבר כזה הוא יכול לתבוע אותה"; "יש שם מישהיא פסיכית שרשמה שהוא התריד את החברה שלה חחחח"; "מטורפת מה העניין למה לתת חוות דעת כזו זה לא שלה" (נספחים 7-6 לכתב התביעה; כך במקור). צורפה גם התכתבות פרטית בפייסבוק (Messenger) בין הנתבעת ורעיית התובע כדלקמן (נספח 5 לכתב התביעה; שגיאות הפיסוק במקור): רעיית התובע: ראיתי את התגובה שלך על [ד"ר פלוני], למה להכפיש בצורה כזו, הוא זוכה הנתבעת: גם אנסים לעיתים מזוכים. מערכת המשפט היא לא מדד בחברה שלא תומכת בנשים. רעיית התובע: חבל שאת שופטת בלי לדעת את האמת הנתבעת: הוא הטריד מינית חברה שלי, אני דווקא יודעת לפחות חלק מהאמת נפלא הנתבעת (בהודעה נוספת): ואני לא שופטת, אני מזהירה את ציבור הנשים. מי שסבבה לה להיות מטופלת אצל אדם שהטריד מינית, שיבושם לה רעיית התובע: זו הייתה עלילת שווא הנתבעת: למה את מכירה את חברה שלי? לא נראה לי, היא מעולם לא התלוננה. ובואי נעצור פה, לפני שגם זה יקרה. לא הייתה פה עלילת שווא, הוא אכן הטריד מינית רעיית התובע: את מדברת על המתלוננת?? הנתבעת: לא, אני לא מכירה אותה ביום 12.9.2023 שלח התובע לנתבעת, באמצעות בא כוח, מכתב התראה בדרישה להסיר את הפרסום השני. ביום 18.9.2023 השיבה באת כוח הנתבעת בדוא"ל והסבירה כי עומדות לנתבעת הגנות אך בכל זאת המליצה לה למחוק את הפרסום השני כפוף להתחייבות מצד התובע שלא לנקוט נגדה הליכים משפטיים, וזאת כדי לחסוך הוצאות מיותרות לכל המעורבים (נספח 8 לכתב התביעה). משלא הושגה הסכמה על הסרת הפרסום, הוגשה התובענה דנא ובד בבד עמה בקשה לסעד זמני להסרתו. התובע טוען כי נכון למועד הגשת התביעה אין ביכולתו לכמת את כלל נזקיו בגין הפרסומים, אך לנוכח אופיים ונסיבותיהם נגרם לו נזק ניכר. נטען כי הואיל והתובע עצמו מבצע את כלל הטיפולים במרפאה ואינו מעסיק רופאים אחרים; והואיל והטיפולים מחייבים מגע עם מטופליו ושהייה במחיצתו – הטלת דופי בתדמיתו בדמות הטרדה מינית עלולה להרחיק את לקוחות המרפאה שיירתעו מלשהות במחיצתו. משכך נזקיו גדלים ומתעצמים לנוכח אופי הפרסום ועבודתו. אשר לכוונת הנתבעת: נטען כי היא התחייבה למרר את חייו, מעשה המעיד שלשון הרע פורסם מתוך תכנון מוקדם ובכוונת מכוון. נטען כי התנהלות זו של הנתבעת היא חלק מדפוס פעולה חוזר, והוצג פרסום נוסף שפרסמה המשווה פוליטיקאי בכיר לנאצי (נספח 2 לכתב התביעה). על רקע האמור עתר התובע לפיצויו בסך של 140,000 ש"ח כפיצוי ללא הוכחת נזק בגין שני הפרסומים, וכן ביקש צו להסרת הפרסום השני. כתב ההגנה הנתבעת טוענת כי הגיעה לטיפול קוסמטי אצל התובע לפני כעשור, בהיותה בת 25 לערך, והפסיקה אותו לאחר שניים-שלושה מפגשים. זאת לאחר שהתובע ניהל אתה שיחה בעלת אופי אישי שבה שיתפה אותו בפרידה שעברה, והאחרון הפנה כלפיה "הערה מינית בוטה שגרמה לה חוסר נוחות ובעצמה הייתה על סף ההטרדה ממש". בחלוף כשנתיים מאותו מפגש פורסמו דיווחים חדשותיים על הגשת כתב האישום נגד התובע בגין עבירות אינוס ומעשה מגונה. במועד שאינו זכור לה במדויק, אך למיטב זיכרונה סמוך לפרסומים בתקשורת, סיפרה אישה הקרובה לה שהיא מאמינה לאישומים מאחר שהתובע הטריד אותה מינית ונגע בישבנה באופן בלתי הולם במהלך טיפול קוסמטי. הנתבעת האמינה לאותה אישה לא רק כי היא סיפרה על המקרה באופן ספונטני וללא אינטרס לפגוע בתובע, אלא גם על רקע ההערה המינית הבוטה שהפנה התובע כלפיה-עצמה שנים מספר קודם לכן. הנתבעת טוענת כי לנוכח הבנתה שהתובע לא עבד באותה התקופה ולא היה סיכון למטופלות נוספות, היא הסתפקה במתן כתף תומכת לאותה אישה. עם זיכוי התובע פורסמו ידיעות נוספות שדווחו כי התובע זוכה מחמת הספק על ידי שני שופטים, ושופט שלישי האמין למתלוננת וסבר שיש להרשיעו (נספח 1 לכתב ההגנה). בשנים שחלפו לא התקיים קשר בין הנתבעת והתובע עד שמנהלת המרפאה של התובע פנתה אל הנתבעת והזמינה אותה להגיע לטיפול. כך נודע לה למעשה שהתובע שב לעבוד ומגייס מטופלות חדשות וחוזרות. אותה עת כבר התגבשה אצל הנתבעת דעה על אופי התובע שהייתה מבוססת על החוויה האישית שלה, על הסיפור ששמעה מחברתה, ועל פרסומים תקשורתיים בנוגע לכתב האישום והזיכוי. לכן הנתבעת טוענת כי כשפנתה אליה מנהלת המרפאה היא "הבינה שמוטלת עליה חובה מוסרית ואחריות חברתית להזהיר מפני אותו 'שור מועד'". על כן היא פנתה לעמוד הפייסבוק העסקי שהפעיל התובע ופרסמה בו את הפרסום השני, שבו הציגה את העובדות שהיו ידועות לה ואת דעתה עליהן "באופן המאפשר לכל אדם להגיע למסקנותיו בעצמו" (סעיפים 18-16 לכתב ההגנה). במישור המשפטי טוענת הנתבעת כי הפרסומים אינם "לשון הרע" כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ("החוק"). זאת מאחר שהדרישה לדבר שפרסומו עלול לגרום לנזק מתייחסת לפרסום הנתפס כבעל משקל ואמינות, ואילו התגובות לפרסומים שהוצגו בכתב התביעה מעידות שהם נתפסו כשקריים ולכן לא הייתה טמונה בהן אותה סכנה פוטנציאלית לנזק. אשר לתוכן הפרסומים: נטען כי פרסום העמדתו של התובע לדין וזיכויו הוא דיווח נכון והוגן על תוצאות הליך משפטי ולכן הוא פרסום מוגן לפי סעיפים 13(7) ו-13(11) לחוק. אשר לחלק הפרסום המתייחס לאופיו של התובע: נטען כי מדובר בהבעת דעה אישית של הנתבעת הבאה בגדר הגנת תום הלב לפי סעיף 15(6) לחוק. אשר לחלקו של הפרסום שלפיו התובע הטריד מינית את חברתה של הנתבעת: נטען כי הפרסום חוסה תחת הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק; ולחלופין תחת הגנת תום הלב מסוג "חובת דיווח" ו"הבעת דעה בעניין ציבורי" שבסעיפים 15(2) ו-15(4) לחוק (הגנה אחרונה זו נזנחה בסיכומים). נטען כי התובע לא הצליח להראות שנגרם לו נזק כתוצאה מהפרסום אשר בכוחו לזכותו בסכום המבוקש, שהרי אף אם יסוד הנזק אינו מיסודות העוולה, גם פיצוי ללא הוכחת נזק דורש הוכחת קיומו של נזק כלשהו לצורך הערכת גובה הפיצוי. אשר לפרסום הראשון: נטען כי הדברים נועדו לאוזני מנהלת המרפאה בלבד, וזו הודתה שהיא אינה מאמינה לטענה כך שברור שהשיחה לא גרמה נזק. אשר לפרסום השני: נטען כי עולה מכתב התביעה שהתובע לא טרח להסתכל על עמוד הפייסבוק במשך שבועות ולכן יש להניח שלא נרשמה ירידה בהיקף הפניות של לקוחות אליו וכי הוא אינו מייחס חשיבות רבה לעמוד זה. עוד נטען כי הראיות שהציג התובע מעידות שהלקוחות המעטות שנחשפו לפרסום, חשיפה שנחזית להיות בעידוד התובע או מי מטעמו, תפסו אותו כבלתי אמין ומשכך לא השתנתה דעתן עליו. נטען שאם יתברר כי התובע או מי מטעמו הפיצו את פרסומי הנתבעת לגורמים נוספים יש לייחס לו אשם תורם בשיעור של 100% ביחס לכל נזק שלטענתו נגרם מכך. כמו כן נטען כי התובע לא פעל לצורך הקטנת הנזק; וכי הוא לא נהנה משם טוב ומוניטין מקצועי שנפגעו כתוצאה מהפרסום מאחר שבעבר פורסם בתקשורת דבר העמדתו לדין בעבירות אונס וביצוע מעשה מגונה במטופלת וזיכויו מחמת הספק ברוב של שני שופטים. פרסומים אלה זמינים וממשיכים להופיע גם כעת באתרי חדשות. כתב התשובה בכתב תשובה הכחיש התובע את המעשים שייחסה לו הנתבעת הן כלפי עצמה הן כלפי חברתה. נטען כי התנהלות הנתבעת מטילה דופי במהימנותה. ראשית כי הנתבעת מחקה את הפרסום בפייסבוק, אך בתצהיר שעליו חתמה לאחר מכן נכתב אחרת (נספח 13 לכתב התשובה). שנית נטען שגרסת הנתבעת שלפיה היא ייחסה לתובע מעשה הטרדה מינית יחיד אינה מתיישבת עם לשון הפרסומים ועם הודעת הווטסאפ ששלחה הנתבעת לבא כוח התובע בתגובה למכתב ההתראה שנמסר לה, ולשונה: "יש בידיי עדויות של מטופלות שהוטרדו על ידו מינית ולא התלוננו. אשמח לעזור להן להתאגד ולהוכיח כמה מעט נכלוליות ומקסימום אזהרה ושמירה על הבריות היו בדבריי" (נספח 15 לכתב התשובה). נטען כי סתירות אלה מעידות שהנתבעת נוהגת לשקר וכי לכל הפחות אינה נזהרת בלשונה. על פי כתב התשובה, אמה של הנתבעת, המטופלת במרפאת התובע לאורך שנים (ושבהמלצתה הגיעה הנתבעת עצמה לטיפול מלכתחילה), הגיעה לטיפול זמן קצר לאחר זיכוי התובע, כששב לעבודתו. עובדה זו סותרת את טענת הנתבעת שלפיה היא פעלה מתוך דחיפות מוסרית ואחריות להזהיר נשים אחרות כשהבינה שהתובע חזר לעבוד. זאת משום שיש להניח כי דבר חזרתו של התובע לעבוד היה ידוע לה עוד קודם לכן, ואף על פי כן היא לא טרחה להזהיר את אמה באופן אישי מפניו. אשר לנזק: התובע הראה כי לעמוד הפייסבוק העסקי שלו יש כאלפיים עוקבים (נספח 3 לכתב התשובה) והוא מחובר הן לעמוד הפייסבוק הפרטי שלו, שבו מעל לארבעת אלפים חברים, הן לעמוד האינסטגרם העסקי שלו המונה כאלף וחמש מאות עוקבים (נספחים 5-4 לכתב התשובה). אומנם יש להניח כי חלק משמעותי מאותם עוקבים או חברים מורכב מאותם אנשים שעוקבים אחרי התובע בפלטפורמות שונות, אך בכל מקרה מדובר בקבוצה גדולה של מכרים, קרובים, קולגות ולקוחות. העמוד הוא "ציבורי" ובהתאם הביקורות המפורסמות בו חשופות לציבור כולו ואפשר לצפות בהן בקלות מכל חשבון פייסבוק. הביקורת אף הופיעה בדף הפייסבוק הפרטי של הנתבעת, ונטען כי הדבר עלול "להקנות לפרסום תפוצה נרחבת ותהודה רבה, והפיכתו ל'ויראלי'" (נספח 7 לכתב התשובה). פייסבוק אינה חושפת כמה משתמשים נחשפו לביקורת ולא את זהותם, אך אפשר לשער את תפוצת הביקורת על פי נתוני חשיפה של פרסומים אחרים דומים. התובע הציג נתונים המגלים כי פוסט שהועלה בעמוד העסקי ביום 7.1.1.2023 זכה בתוך ימים ספורים ל-849 צפיות (נספח 9 לכתב התשובה). אולם ביקורות זוכות לרוב לתפוצה קטנה בהרבה מפוסטים, בפרט כאלה המכילים תמונה, והדבר נכון ביתר שאת אם הפוסט זכה לקידום ממומן. לכן לראייה זו כוח מוגבל. התובע הסביר כי פעילות השיווק של המרפאה מתבססת אך ורק על הרשתות החברתיות ולכן יש להן חשיבות רבה עבורו. בהתאם התובע פנה שלוש פעמים לפייסבוק בבקשה להסיר את הפרסום, ללא הצלחה (נספח 11 לכתב התשובה). הוא גם פנה לנתבעת בבקשה להסיר את הפרסום באמצעות מכתב ההתראה (סעיף 7 לכתב התשובה). מתווה ההתדיינות ההתדיינות נפתחה (ביום 21.9.2023) בבקשה להטלת צו איסור פרסום על ניהול ההליך לבקשת התובע. צו ארעי ניתן ונותר על כנו כצו איסור פרסום זמני. בד בבד הגיש התובע בקשה לסעד ארעי במעמד צד אחד להסיר את הפרסום השני. הבקשה הוגשה לפי הגשת תובענה. הנתבעת השיבה (ביום 5.10.2026) שהיא נאותה להסיר את הפרסום, אך כשביקשה לעשות כן גילתה שהתובע חסם אותה בעמוד הפייסבוק שלו, ולכן היא לא יכולה להסירו. על רקע האמור בתשובה המלצתי לצדדים למצות הידברות ישירה. ביום 17.10.2023 הודיעו הצדדים במשותף על הסכמה למחיקת הבקשה לסעד זמני, כנראה משום שהפרסום הוסר. בחקירת הנתבעת התברר שהיא הסירה אותו באמצעות הסרתו מהפרופיל שלה על אף שהתובע חסם אותה (עמ' 55, שו' 10-4 לתמליל). מרשימת העדים שהגישה הנתבעת התברר כי האישה שעל בסיס דבריה פרסמה הנתבעת את הפרסומים אינה חברה של הנתבעת כי אם אחותה, שתכונה להלן: "האחות". הראיות נשמעו ביום 20.1.2026 בדרך של חקירות ראשיות ונגדיות. מטעם התובע העידו הוא עצמו, רעייתו ומנהלת המרפאה, גב' XXX. אשר לעדות ההגנה: הנתבעת ואחותה אינן מתגוררות בישראל. לכן ביקשה ההגנה להעיד אותן בהיוועדות חזותית. בהחלטה מיום 4.11.2024 נדחתה הבקשה בהחלטה מנומקת. הנתבעת הגיעה לישראל כדי להעיד, אך ויתרה על עדותה של האחות בשל רצונה "להגן על אחותה מפני התמודדויות רגשיות שייקשו עליה ועלולות להרע את מצבה" (בקשה מיום 14.12.2025). בתום שמיעת העדויות הצדדים סיכמו טענות בכתב. מאחר שהנתבעת טענה להגנת אמת הפרסום ותום הלב, הסכימו הצדדים להצעת בית המשפט להפוך את סדר הגשת הסיכומים באופן שההגנה החלה, ולנתבעת ניתנה גם זכות המילה האחרונה. הצדדים הפנו בסיכומים לפסק הדין שנתתי בת"א (שלום ת"א) 62999-08-21 מ' נ' פלונית (9.11.2023) ("ת"א פלונית"), שבו נדונה תביעת לשון הרע שהוגשה על רקע פרסום שייחס לתובעים באותו תיק ביצוע עברת מין חמורה מסוג אינוס (פרסום שנסיבותיו חמורות בהרבה מאשר הפרסומים דנן). ביום 4.8.2026, לאחר שהושלמה הגשת הסיכומים, דחה בית המשפט המחוזי (השופט ג' גונטובניק, בהסכמת השופטים ע' רביד ונ' שילה) ערעור שהוגש על פסק הדין, למעט לעניין פרסום שם הנתבעת (ע"א (מחוזי ת"א) 74904-01-24 פלונית נ' מ' (4.8.2026) (ע"א פלונית)). בפסק דין זה נדונה שאלת אמת המידה להטלת אחריות בתביעת לשון הרע בגין פרסום המייחס לתובע פגיעה מינית ובהגנות. נקבע כי יש מקום לבחון אם יש בפרסום "גרעין אמת" ומה מידת הסטייה של הפרסום מהמציאות שבוססה באולם בית המשפט (שם, בפסקות 71-69). לנוכח הישענות הצדדים על פסק הדין שניתן בערכאה הדיונית, ולנוכח האפשרות שפסק הדין בערעור ישליך על הניתוח המשפטי בענייננו, מצאתי לנכון לתת לצדדים זכות טיעון בנושא. הצדדים הגישו סיכומים משלימים. זו עת ההכרעה. דיון והכרעה מתווה הדיון יהיה כדלקמן: בשלב ראשון תוצג התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין: (א) השלבים להכרעה בתביעת לשון הרע; (ב) יסודות הגנת אמת הפרסום ונטל הראיה; (ג) יסודות הגנת תום הלב בסעיפי ההגנה הרלוונטיים; (ד) מעשה ההטרדה המינית כהגדרתו בדין (וזאת לצורך בחינת הגנת אמת הפרסום). בשלב הבא ינותחו העדויות והראיות, ייקבעו ממצאים עובדתיים, וייושמו על כל אחת מההגנות. לבסוף תיבחן זכאות לסעדים. ככל שיימצא שיש לפסוק סעד של פיצוי, אדון בשיקולים לקביעת סכומו. כמו כן תידון השאלה אם יש מקום להעניק סעד של ציווי. בשלהי פסק הדין אתייחס לע"א פלונית שניתן זה מקרוב, לאחר שהצדדים השלימו טיעון בעניינו. התשתית הנורמטיבית יסודות עוולת לשון הרע ניתוח ביטוי בעוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמת המידה המקובלת על האדם הסביר; בשלב השני יש לברר אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, על פי סעיפים 1 ו-2 לחוק; בשלב השלישי יש לבחון אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק איסור לשון הרע; השלב הרביעי הוא מתן הסעד המתאים (ראו למשל ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 17 (4.8.2008); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 568 (2004)). סעיף 1 לחוק קובע כי "לשון הרע" היא בין היתר דבר שפרסומו עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (סעיף 1(1) לחוק); "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סעיף 1(2) לחוק); "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" (סעיף 1(3) לחוק). בבחינת קיומה של לשון הרע יתחשב בית המשפט בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר. זהו מבחן אובייקטיבי, המתמקד באופן שבו אדם רגיל ומיודע היה מבין את הפרסום. כאשר פונה בית המשפט לבדוק אם פרסום מסוים כולל בחובו לשון הרע עליו לבחון את הפרסום בכללותו. משמעותו נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם על בסיס מכלול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום והקשרו, הלוא הוא "הקונטקסט" (ע"א 751/10 דיין אורבך נ' פלוני, פ"ד סה(3) 369, 437-436 (2012)). סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לעניין לשון הרע "פרסום" אפשר שיהיה בין היתר בעל פה או בכתב (סעיף 2(א) לחוק), ויראו לשון הרע כפרסום "אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע" (סעיף 2(ב)(1) לחוק), וכן "אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע" (סעיף 2(ב)(2) לחוק). סעיף 7 לחוק קובע כי פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע מהווה עוולה אזרחית, היינו שלהבדיל מעברה פלילית, די בכך שהפרסום נעשה לאדם אחד זולת הנפגע (ת"א (מחוזי ת"א) 25977-01-16 כהן נ' ארונוב, פסקה 37 (25.1.2021); ראו גם אורי שנהר דיני לשון הרע 142-141, 153-151 (מהדורה שניה 2024) ("שנהר")). בת"א (שלום חי') 17857-12-23 וקנין נ' אדלשטיין (1.1.2026) הכיר בית משפט השלום בכך שהודעת וואטסאפ פרטית שנשלחה לאדם זולת הנפגע באה בגדר פרסום לעניין לשון הרע. בתא"מ (שלום כ"ס) 42232-06-16 הדס נ' אשכנזי (2.4.2017) נקבעה קביעה זהה לגבי הודעה פרטית שנשלחה בפייסבוק (שם, בפסקה 9). ברע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ (8.1.2020) קבע בית המשפט העליון כי "לא יכול להיות ספק כי פעולה ישירה של כתיבת 'סטטוס' או 'פוסט' ברשת החברתית היא אכן פרסום כמובנו בחוק" (שם, בפסקה 42 לפסק הדין של השופטת ד' ברק-ארז). יסודות הגנת "אמת הפרסום" סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מעגן את הגנת "אמת הפרסום" בקבעו: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הגנה זו דורשת להראות שני תנאים מצטברים: (1) הפרסום היה אמת; (2) טמון בו עניין ציבורי. בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014) נקבע כי המונח "אמת" מכוון ל"אמת המשפטית" – אמת שהיא "פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו" (שם, בפסקה 25). אמת זו יכולה להיות שונה מן האמת העובדתית, האובייקטיבית. "כדי להכריע בשאלה האם מה שפורסם היה אמת, יש להשוות בין תוכן הפרסום לבין האמת כפי שנקבעה על ידי בית המשפט באותו עניין" (שם, בפסקה 27). הפרסום נדרש לשקף אמת "שלמה" – כזו שאינה נעדרת פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מן הפרסום, ושלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים. ברם לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל לשלילת התנאי של אמיתות הפרסום. ההגנה לא תישלל רק בשל העובדה שלא הוכחה אמתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש (שם, בפסקה 28). מדובר באמת כפי שהייתה בזמן הפרסום ולא ב"אמת לשעתה" (שם, בפסקה 30). אשר לתנאי השני – קיומו של עניין ציבורי – מדובר ב"עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621 (2002)). תנאי זה משקף את התפיסה כי חשיבותו של חופש הביטוי גוברת כאשר הפרסום שמדובר בו עניינו הבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים. הצורך להגן על ביטויים הנוגעים לענייני הציבור נובע מחשיבותם של ביטויים אלה לשם שמירה על שיח חופשי, המאפשר גיבוש עמדות פוליטיות, מדיניות וציבוריות בחברה (ע"א דיין אורבך, בעמ' 449-448). "עניין ציבורי" הוא מושג רחב המתייחס גם לחשיבות שבדיון הציבורי בנושא חברתי או פוליטי. "ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את הפרסום" (שנהר, בעמ' 421). ככלל, הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום לצורך הגנה זו הוא כנדרש במשפט האזרחי – הטיית מאזן ההסתברויות. ברם כאשר פרסום מייחס לתובע האשמות חמורות במיוחד, כגון מעשים בעלי גוון פלילי, כל שכן התנהגות פלילית ממש, הנתבע יידרש להביא ראיות משכנעות יותר מכפי הנדרש במשפט אזרחי "רגיל", ראיות "כפי רצינות העניין" (ע"א 7456/11 בר נוי נ' אמנון, פסקה 15 (11.4.2013); ראו גם ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 187-186 (1987); ע"א 7426/14 פלונית נ' דניאל, פסקה 77 (14.3.2016); עניין שרנסקי, בפסקה 23). שאלה היא אפוא אם ייחוס לאדם ביצוע "הטרדה מינית" בא בגדר התנהגות בעלת גוון פלילי או קלון מוסרי שהנטל להוכחתה גבוה מהנטל הנוהג במשפט האזרחי. מחד גיסא, הטרדה מינית, בתור שכזו, מסווגת כעברת מין, ונלווה לה קלון מוסרי וחברתי המטה את הכף לדרוש נטל מוגבר. מאידך גיסא, הטרדה מינית "בלבד", ללא עברת מין נלוות אחרת, נתפסת ברף חומרה נמוך יחסית לעבירות מין אחרות כגון אונס או מעשה סדום, באופן שבא לידי ביטוי בחומרת הענישה. הואיל ועברת הטרדה מינית יכולה להיסוב על מערך רחב ומגוון של נסיבות; והואיל ועברות מין חמורות של אינוס או מעשה סדום כוללות בחובן גם רכיב של הטרדה מינית, אני נוטה לדעה שיש לקבוע את רף ההוכחה כנגזרת של חומרת המעשה המיוחס לתובע בפרסום ומכלל נסיבות העניין בכל מקרה ומקרה (לדיון במורכבות העברה ראו והשוו לע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני (20.2.2018)). ברם מאחר שאין לכך נפקות מעשית בענייננו, אני מוכן להניח, לזכות הנתבעת ולמען הדיון בלבד, כי די בנטל הוכחה אזרחי "רגיל" ולא מוגבר כדי לעמוד ברף ההוכחה הנדרש להוכחת אמת הפרסום: הטיית מאזן ההסתברות. לצד זאת, עבירות מין מאופיינות לרוב בקושי מיוחד להוכיחן מאחר שהן נוטות להתרחש בחדרי חדרים ומבלי להותיר עקבות, למעט בנפשן של הנפגעות (או הנפגעים). עקבות אלו בתורן עלולות להקשות על הנפגעות למסור עדות סדורה על האירוע. על כן בחינה ראייתית של השאלה אם בוצעה עבירת מין צריכה להיות רגישה, זהירה ומעמיקה במיוחד, ומחייבת מודעות גבוהה של בית המשפט לאופיין המיוחד של עבירות אלו, בין שמדובר בהליך פלילי ובין בהליך אזרחי (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקות 90-83 (20.10.2010); עניין דניאל, בפסקות 11-9 לחוות דעתו של השופט י' עמית; בעניין פערי ההוכחה בין הדין האזרחי והפלילי ראו אופי הניתוח בעניין דניאל ופסקות 12 ו-77 לחוות הדעת של השופט עמית). יסודות הגנת תום לב הגנות תום הלב שהנתבעת טוענת להן מעוגנות בסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(6) לחוק: הגנות "חובת הפרסום", "עניין אישי כשר" ו"הבעת דעה", שזו לשונן: הגנת תום לב 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: [...] (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; [...] (6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת – הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה; סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע חזקות הנוגעות לתום לבו של המפרסם וזו לשונו: נטל ההוכחה 16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15. הגנת "חובת הפרסום" והגנת "עניין אישי כשר" הן הגנות מסוג "נסיבות מצדיקות". כותב אורי שנהר (בעמ' 513): יתכנו נסיבות בהן תהיה הצדקה לעשיית פרסום שהוא בגדר "לשון הרע" גם אם בדיעבד יתברר כי אינו אמת או כי אמיתותו לא הוכחה. מדובר בנסיבות בהן קיים אינטרס שמידע המצוי בידי המפרסם יועבר לשומע משום שאותו מידע נדרש לצורך קבלת החלטה בדבר עשיית מעשה או הימנעות ממעשה, וקיים אינטרס ממשי בכך שהחלטה שכזו תתקבל כשבידי השומע מצוי המידע בו מדובר. אומנם תועלת במידע תצמח אם הוא נכון, אך ייתכנו מצבי חוסר ודאות בהם המפרסם אינו יודע אם המידע נכון או לא נכון. זאת ועוד, מידע עשוי להיות נכון בלי שהמפרסם יוכל להוכיח את אמיתותו בבית המשפט. כאשר האינטרס בהעברת המידע גובר על האינטרס שבהגנה על השם הטוב, למרות חוסר הוודאות בנוגע לאמיתות המידע, או הקשיים בהוכחתו, תהיה הצדקה לעשיית הפרסום גם אם בדיעבד יתברר שאינו אמת או שאמיתותו לא תוכח. באותם מצבים ראוי להעניק למפרסם הגנה הן בשל החשש שהטלת חבות תרתיע אותו מלפרסם את המידע החיוני והן בשל ההצדקה הערכית בזכות הפרסום. ואכן, במצבים אלו, אותם אנו מכנים "נסיבות מצדיקות" (בעקבות המונח המקביל במשפט המקובל – Occasion Privileged), עומדת למפרסם הגנה. יסודות הגנת "חובת הפרסום" לפי סעיף 15(2) לחוק בדנ"א דיין אורבך עמד הנשיא א' גרוניס על מאפייניה של הגנת חובת הפרסום בהקשר הרחב בקבעו (פסקה 45): סעיף 15(2) לחוק מתייחס למצבים שבהם חלה על אדם חובה לפרסם פרסום שעשוי, במקרים מסוימים, להתנגש עם האיסור על לשון הרע. מתן הגנה לפרסום שנעשה כדי למלא חובה נועד למנוע קונפליקט זה ובכך להבטיח כי תקוים חובת הפרסום [...]. עצם הטלת החובה מלמדת על ההנחה כי הפרסום ישרת ערכים ואינטרסים אשר החברה מכירה בחשיבותם ובנחיצותם [...]. אלה הם למעשה האינטרסים המוגנים באופן ייחודי בגדרי הגנת חובת הפרסום. [...] מעבר לכך, ככל ההגנות שבחוק איסור לשון הרע, מבטאת הגנת חובת הפרסום את נכונותו של המחוקק ליתן משקל יתר לחופש הביטוי בנסיבות מסוימות. לפיכך, הגנת חובת הפרסום באה להבטיח לא רק את טובת הפרט, בכך שהיא חוסכת ממנו קונפליקט בין החובות המוטלות עליו, אלא גם את טובת הכלל ואת קיום האינטרסים העומדים בבסיס החובה לפרסם. הגנה זו בנויה משלושה רכיבים ששילובם מקים "חובה לפרסם": (1) היחסים בין המפרסם לנמען; (2) תוכן הפרסום; (3) הנורמה החוקית, החברתית או המוסרית המחייבת בפרסום. כל אחד מהרכיבים יכול להשפיע על השאלה אם יש מקום להכיר בחובת פרסום שהיא תנאי לתחולת ההגנה. אשר ליחסים בין המפרסם לנמען: נפסק כי קיומם של היחסים מניח שני צדדים הכרחיים: המפרסם, שעליו מוטלת חובת הפרסום; והנמען, שאליו בלבד יש לכוון את הפרסום. פרסום החורג מתפוצת הנמענים שכלפיהם קמה החובה לא יזכה להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק. עם זאת אפשר שתקום חובה מכוח יחסיו של מפרסם עם ציבור רחב של נמענים. אשר לתוכנו של הפרסום: רק מידע שלנמען עשוי להיות עניין לקבלו יקים חובה לפרסם את הדברים. מידע בעל חשיבות עליונה, למשל כשמדובר במה שנחזה כסכנה מהותית, עשוי להקים חובת פרסום גם בין זרים. אשר לנורמה המחייבת את הפרסום, נפסק (שם, בפסקה 48): יסוד היחסים ויסוד התוכן נבחנים שניהם על רקע נורמה כללית. הנורמה משקפת את החשיבות שמייחסת שיטת המשפט ליחסים הנדונים ולפרסומו של המידע המדובר. הנורמה קיימת במנותק מיסודות אלה והיא הקובעת כי בהינתן סוג יחסים מסוים וסוג תוכן מסוים תקום חובת פרסום. כפי שמוגדר במפורש בסעיף 15(2) לחוק, אין הכרח כי הנורמה תהא כזו המעוגנת בחוק באופן מפורש. גם נורמה הקיימת במישור החברתי-מוסרי בלבד ואף נורמה שאין סנקציה בצידה, עשויות להקים הגנה מפני אחריות בגין לשון הרע. הנורמה הכללית, אשר משקפת תפיסות חברתיות ביחס לאיזון הראוי בין אינטרסים וזכויות מתנגשים, אינה סטטית והיא עשויה להתפתח בהתאם לשינויים שיחולו באותן תפיסות חברתיות. מכאן, שהנורמה עשויה להשתנות מחברה לחברה, ובמרוצת הזמן עשויים לחול בה שינויים אף באותה החברה. ערכים שבעבר היה משקלם מועט עשויים לזכות להכרה משמעותית יותר, וקרנם של ערכים אחרים עשויה לרדת. המלומדים גנאים, קרמניצר ושנור מבחינים בין שלושה סוגי פרסומים: (1) פרסומי אמת שיש אינטרס ציבורים בפרסומם (החוסים בדרך כלל תחת הגנת אמת הפרסום); (2) דעות; (3) פרסומים כוזבים. אשר להצדקה להגן על פרסומים כוזבים הם מציינים: "בכל הנוגע לאפשרות להגן על פרסומים עובדתיים כוזבים מטעמים של עניין ציבורי בפרסום, המצב סבוך יותר. אין חולק כי פרסום עובדות כוזבות אינו תורם דבר וחצי דבר לקידום חיפוש האמת או לגיבוש דעת הציבור בענייני הציבור. מנגד, במקרים שבהם יש עניין ציבורי בעצם קיומו של דיון חופשי – בעצם קיומו של הפורום החופשי – הטלת סנקציות על מי שהשתתף בדיון עשויה להרתיע אחרים מלהשתתף בדיונים. עם זאת, במקרים שבהם מדובר בפורום שבו יש חשיבות מיוחדת לחופש הביטוי – כנסת, ממשלה, בתי משפט וכדומה – ייהנה הנפגע מהגנות ספציפיות המיוחדות למקרים אלה, גם אם לא ייהנה מהגנת העניין הציבורי, שכן הגנה זו אינה מיועדת להגן על מקרים שיש בהם עניין ציבורי מסוג זה. הבעיה מתעוררת בפורומים שאינם נהנים מהגנה מיוחדת אך יש חשיבות לקיומם, כאשר המפרסם היה משוכנע שהפרסום נכון, ובפועל התברר שהוא שגוי, או שאי-אפשר להוכיח את נכונותו. המקרה הבעייתי ביותר הוא המקרה של פרסומים עיתונאיים. מקרה זה מעורר את הבעיה הקשה ביותר הן משום שהוא נפוץ ביותר, הן משום שבמקרים רבים אין לעיתונאי מלוא האמצעים לבדוק את נכונות הפרסומים" (חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובעז שנור דיני לשון הרע: הדין המצוי והדין הרצוי 340-339 (מהדורה שניה מורחבת 2019)). בדנ"א דיין אורבך הכיר בית המשפט העליון בקיומה של הגנת "העיתונאות האחראית" שמקורה בהגנת "חובת הפרסום" שבסעיף 15(2) לחוק. נקבע כי גורם עיתונאי ייהנה מהגנה אם פרסם בגנותו של אדם פרסום שיש אינטרס ציבורי מהותי בפרסומו, וזאת גם כשנמצא בדיעבד שהפרסום לא היה אמת, ובלבד שעשה כן בתום לב. יסודות הגנת "עניין אישי כשר" לפי סעיף 15(3) לחוק הגנת "עניין אישי כשר" נועדה לאזן בין האינטרס של המפרסם או של אדם שלישי לבין האינטרס של מי שנפגע מהפרסום, ונדרשים לה ארבעה תנאים מצטברים: (1) על המפרסם להצביע על עניין אישי כשר שהגנתו הצדיקה את הפרסום; (2) עליו להוכיח כי תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; (3) עליו להראות כי הפרסום הופנה רק לאנשים המשתמעים מהוראות הסעיף, קרי: שאם העניין האישי הכשר אינו של המפרסם עצמו יהיה הפרסום מוגן רק אם יופנה אל מי שהגנת האינטרס שלו עומדת מאחורי הפרסום או אל אדם המעוניין עניין אישי כשר במי שלהגנת האינטרס שלו הפרסום נעשה; (4) עליו להוכיח שהפרסום נעשה בתום לב (שנהר, בעמ' 580, 587-585; ראו גם ת"א (מחוזי מר') 7394-07-10 טרייד אין השרון נ' ג'רסי, פסקה 108 (3.9.2014); ת"א (מחוזי י-ם) 13358-01-17 חמדני נ' כהן, פסקה 84 (5.5.2020)). קיומו של עניין אישי כשר כולל למעשה שתי דרישות-משנה: על העניין להיות "אישי" וגם "כשר". הגנה על עניין אישי כשר הושוותה בספרות להגנה העצמית שבמשפט פלילי, קרי: שהטוען לה נדרש להצביע על צורך דחוף הטעון הגנה באמצעות הפרסום המדובר (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 566 (1992)). גם הגנה זו, ככל ההגנות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, דורשת הוכחת תום לב של המפרסם. יסודות הגנת "הבעת דעה" לפי סעיף 15(6) לחוק ההגנה הקבועה בסעיף 15(6) לחוק מתייחסת לפרסום של ביקורת וחלה על הבעת דעה, כלומר אמירה שיש בה יסוד סובייקטיבי ולא קביעת עובדה, בנוגע להתנהלותו הפומבית של אדם. היינו לדברים שהוא בחר להביא לידיעת הציבור (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 875 (1995); עניין הרציקוביץ, בעמ' 567; רע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן", פסקה 19 לפסק הדין של השופטת ע' ארבל (16.6.2008); שנהר, בעמ' 451). הגנה זו אינה מותנית בכך שהנפגע ימלא תפקיד ציבורי, אך הפעולה מושא הביקורת מוכרחה להיות פומבית שכן "ביסוד הגנה זו קיימת ההנחה כי משבחר אדם לעשות פעולה בפומבי, הוא חשף את עצמו לביקורת על אותה פעולה, וכי עצם ביצוע הפעולה בפומבי מקים הצדקה לפרסום ביקורת עליה" (שנהר, בעמ' 638). כך למשל נפסק כי פרסום המייחס לתובע (שאף היה במקרה זה נבחר ציבור) מעשי מרמה, לא יוגן מכוח סעיף 15(6) שהרי מובן כי מעשים אלו לא נעשו בפומבי (ת"א (מחוזי ת"א) 818/93 שרון נ' בנזימן, פסקה 5.2 (4.11.1997)). בע"א (מחוזי נצ') 5001-02-18 פוגרבנוי נ' חמו (31.10.2018) דובר בתביעת לשון הרע שהגישה מסעדה נגד לקוחה שפרסמה ביקורת נוקבת בפייסבוק. השופט א' אברהם עמד על היחס הראוי כלפי פרסום ביקורות עצמאיות של לקוחות ברשתות חברתיות: "בתי עסק המציעים את מרכולתם לציבור הצרכנים חושפים עצמם לביקורת, גם שלילית, ולעיתים אף קשה, מצידו של ציבור הצרכנים. לציבור זה, המשקיע את מיטב כספו ברכישת מוצר או שירות, נתונה זכות מלאה להביע את דעתו על המוצר או השירות שרכש. בהבעת דעה זו ייצא הציבור כולו נשכר: ציבור הצרכנים יֵידע לכלכל צעדיו בכל הנוגע לבית העסק או המוצר והשירות הניתנים בו; ובעליו של בית העסק יוכל, על רקע הביקורת שהוטחה בו, לשפר את המוצר או השירות שהוא נותן. אין צריך לומר, החירות להביע דעה ולמתוח ביקורת אין משמעה זכות להשתלחות פרועה או ביקורת צרכנית שאינה תמת לב והוגנת, בכך לא יימצא ציבור הצרכנים יודע יותר אודות המוצר או השירות הנדונים, ובעל העסק לא יוכל לדעת כיצד ישפר את מרכולתו, כאשר הביקורת אינה עניינית כי אם משתלחת" (שם, בפסקה 13). בת"א (שלום פ"ת) 51842-11-18 שחק א.ב. מוסכים בע"מ נ' קידר (13.1.2021) נקבע בהקשר דומה: "מעל כל התנאים שבחוק לעניין ההגנות עומד העיקרון המנחה בדיני לשון הרע לפיו, עורכים איזון ראוי בין זכות הפרט לכבוד ושם טוב, מול הזכות לחופש הביטוי [...] לגבי פרסום במדיום המרחב הווירטואלי, גישת בתי המשפט לערכאותיהם השונות, מלמדת שנקודת האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב נוטה לעברו של חופש הביטוי וכי הרף לגבי פרסום שנעשה ברשתות חברתיות, בפייסבוק ובפורומים, מוצב במקום גבוה מזה בו הוא ניצב לגבי הפרסומים במדיה המסורתית [...] לגבי התבטאויות של צרכנים במרחב הווירטואלי בנוגע לשירותים שקיבלו, הרף ראוי שיהיה אף גבוה יותר, תוך הטיית נקודת האיזון שבין חופש הביטוי לזכות לשם טוב לעברו של חופש הביטוי. לביקורת צרכנית חופשית תפקיד חשוב מבחינה חברתית ויתרונות מובהקים לכלל הציבור. גישה זו תבטיח ביקורת צרכנית אמיתית, ללא חשש, שתועלתה לחברה, לציבור ואף לנותן השירות ברורה" (שם, בעמ' 6-5). על הפרסום להתבצע בתום לב תנאי-בלעדיו-אין לתחולת כל אחת משלוש ההגנות שפורטו לעיל הוא שהפרסום נעשה בתום לב, כאמור ברישה של סעיף 15 לחוק. דרישת תום הלב כוללת בחובה מאפיינים אובייקטיבים וסובייקטיביים כאחד. שיקולים מרכזיים שיש לשקול לצורך בחינת תום ליבו של המפרסם מנויים בסעיף 16 לחוק, ובהם שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות (סעיף 16(א) לחוק); אמונתו הסובייקטיבית של המפרסם בדבר אמיתות הפרסום (סעיף 16(ב)(1) לחוק); אם המפרסם נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח שהפרסום הוא אמת (סעיף 16(ב)(2) לחוק); אם הפרסום נתכוון לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים שסעיף 15 נועד להגן עליהם (סעיף 16(ב)(3) לחוק); ופעולתו של המפרסם אם גילה שהפרסום אינו נכון (דנ"א דיין אורבך, פסקות 81-72 לחוות דעתו של הנשיא א' גרוניס). במקרה שהאדם שמבצע את הפרסום יודע את העובדות מידיעה אישית, שאלת תום לבו נבחנת על פי אמת מידה אובייקטיבית וסובייקטיבית משולבת. במישור הסובייקטיבי יש לבחון בין היתר את אמונתו באמיתות הפרסום, שהרי אם לא האמין באמתותו חזקה שעשה אותו בחוסר תום לב. במישור האובייקטיבי יש לבחון את האמת המשתקת כתוצאה מבדיקה והליך הסקת מסקנות זהיר, סביר והגיוני של התשתית העובדתית שעמדה נגד עיניו כשעשה את הפרסום, למול האמת שהפרסום משקף. ככלל, סבירות הפרסום נבחנת לפי תום לב אובייקטיבי, כאשר אם "פגיעתו של הפרסום אינה חורגת מהסביר, יהיה בכך כדי ללמד כי הפרסום נעשה בתום לב; ולהפך, כאשר פגיעתו של הפרסום חורגת מהסביר, יהיה בכך כדי ללמד שהפרסום נעשה בחוסר תום לב" (שנהר, בעמ' 460). הטרדה מינית כהגדרתה במשפט הישראלי מאחר שהפרסומים ייחסו לתובע הטרדה מינית, שומה עלינו לצאת מנקודת הנחה נורמטיבית שלפיה אדם סביר יבין את המעשה כפי שהמשפט מבין אותו. לשם כך יש לבחון כיצד מוגדרת "הטרדה מינית" בתחיקה הרלוונטית וכיצד היא פורשה בפסיקה. לצורך הוכחת אמיתות הפרסום יהיה על הנתבעת להוכיח, לפי הנטל הנוהג במשפט האזרחי (כפי שהנחנו לעיל לטובתה), שהתובע אכן ביצע הטרדה מינית כמשמעותה בדין. לחלופין, לצורך הגנת תום הלב יהא עליה להוכיח, נוסף ליסודות הקונקרטיים של כל חלופת הגנת תום לב שטענה לה (חובת הפרסום, עניין אישי כשר והבעת דעה) שהיא עצמה האמינה באופן סובייקטיבי שהתובע ביצע הטרדה מינית, שאדם סביר היה מסיק מסקנה זו לנוכח המידע שהיה ידוע לה, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. סעיף 1 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 מציין את תכלית החוק וקובע: "חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים". על פי דברי ההסבר להצעת חוק: "הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותו לשוויון. היא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של המוטרד. היא משפילה ומבזה את אנושיותו, בין השאר על ידי התייחסות אל האדם כאל אובייקט מיני לשימושו של המטריד. הטרדה מינית שוללת את האוטונומיה של המוטרד ואת שליטתו בגופו ומיניותו, פוגעת בזכותו להגדרה עצמית ופולשת לפרטיותו, וכן מפלה אותו לרעה לעומת אנשים אחרים" (דברי ההסבר להצעת החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ז-1997, ה"ח 484). החוק מונה שש התנהגויות המסווגות כהטרדה מינית: (1) סחיטה באיומים כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשות הוא בעל אופי מיני (סעיף 3(א)(1) לחוק); (2) מעשים מגונים כמשמעותם בסעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (סעיף 3(א)(2) לחוק); (3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם שהראה כי אינו מעוניין בהצעות (סעיף 3(א)(3) לחוק); (4) התייחסויות חוזרות לאדם המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה כי אינו מעוניין בהתייחסויות (סעיף 3(א)(4) לחוק); (5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית (סעיף 3(א)(5) לחוק); (6) פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום (סעיף 3(א)(5א) לחוק). בפסיקה נקבע כי זוהי רשימה סגורה. ההתנהגויות המנויות בחוק והן בלבד מוגדרות כהטרדה מינית (ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (20.2.2018)). החוק למניעת הטרדה מינית מבחין אפוא בין התנהגויות הכוללות מעשים חמורים שיכולים לגבש עבירה פלילית, לבין התנהגויות אשר יבואו בגדרו של מעשה ההטרדה המינית רק אם האדם שהן מופנות כלפיו הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן. התנהגות מהסוג הראשון היא ביצוע מעשה מגונה או התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית. הואיל ו"מעשה מגונה" הוא מונח המוגדר בתחיקת העונשין, נבחן את הגדרת עברה זו במשפט הפלילי. המונח "מעשה מגונה" מוגדר בסעיף 348(ו) לחוק העונשין כ"מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". עברת "מעשה מגונה", על נסיבותיה השונות, היא עבירת התנהגות: אין נפקות לשאלה אם העושה הצליח בסופו של דבר לבזות את האחר או להביא את עצמו למצב של גירוי או סיפוק מיני (ע"פ 465/06 אביבי נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (6.2.2008); ע"פ 4125/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (14.9.2021); בועז סנג'רו ביקורת דיני העונשין הישראליים 141 (2020)). העברה מורכבת מיסוד עובדתי של מעשה בעל אופי מיני ומיסוד נפשי של רצון העושה לגרום לגירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. חוק העונשין לא מפרט איזה התנהגויות נחשבות למעשה מגונה. בע"פ 315/58 היועץ המשפטי נ' ג'בארה, פ"ד יג(1) 565 (1959) קבע השופט מ' זילברג כי "המונח 'מעשה מגונה' אינו נתון להגדרה ממצה ומדוייקת. דבר זה אין לך בו אלא מקומו ושעתו, והשקפות החברה בה מבוצע המעשה. ברוב המכריע של המקרים – אך לא תמיד ממש – מצוי במעשה זה יסוד של יצרי מין" (שם, בעמ' 566). בפסיקה מאוחרת נותר הרכיב ההתנהגותי של העברה רחב, והפרשנות הפסיקתית הניחה מבחן אובייקטיבי על פי הנורמות הנהוגות בחברה ופרשנות של האדם הסביר. בע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168, 177-176 (2004) קבע השופט מ' חשין: קשה להשתחרר מהתרשמות כי מושג זה של "מעשה מגונה" מושג חמקמק הוא לא מעט, ולא אך חמקמק הוא; אף חלקלק הוא. "עם זאת", כפי שאמר השופט זמיר בעש"מ 6713/96 מדינת ישראל בן אשר [4], בעמ' 682, "...כפי שנאמר לגבי פיל, אף שקשה להגדיר אותו, כשרואים אותו, אין קושי לזהות אותו". ואולם מתוך שבדין העונשין ענייננו, לא נלאה מניסיונות חוזרים ונשנים להבין ולהגדיר – לא אך באינטואיציה אלא בדרך מושכלת אף-היא – "מעשה מגונה" מהו. וכך, בסוף כל הסופות, דומה, התשובה לשאלה היא שאמורים אנו לגזור את הגְנוּת שבמעשה פלוני מאותו מקום שמושג המעשה המגונה בא אלינו, דהיינו מתוך השקפות החברה באשר להיותו של מעשה פלוני מעשה מגונה. המבחן הוא "מבחן אובייקטיבי, מעשה שעל פניו קיים בו אלמנט מגונה על-פי השקפות החברה בה מתבצע המעשה", או "מעשה, אשר יש בו על פניו אלמנט של מיניות גלויה, ואשר לפי אמות מידה אובייקטיביות של מתבונן מן הצד, של האדם הממוצע, ייחשב לא הגון, לא מוסרי, לא צנוע": השופט ד' לוין בע"פ 616/83 פליישמן נ' מדינת ישראל (פרשת פליישמן [5]), בעמ' 457, 458. במקומות אחרים מדברים בתי-המשפט למשל על מעשים "שהינם, במהותם, מגונים ואשר עשייתם לא הומרצה על-ידי מניע הנחשב בעיני האדם הממוצע ככשר או כמצדיק את מעשה התקיפה": השופט אגרנט בע"פ 63/58 עג'מי נ' היועץ המשפטי (פרשת עג'מי [6]), בעמ' 434. ראו עוד פרשת זקן [3]. "מבחן אובייקטיבי", "השקפות החברה", "האדם הממוצע" – כל אלה, ידענו, הם האדם הסביר של ימינו, קרא בית-המשפט כגוף הנותן ביטוי למצוי הראוי. בפסיקה נקבע כי היסוד העובדתי בעבירה של מעשה מגונה מתקיים אם בנסיבות העניין האדם הסביר של ימינו יראה את אותו המעשה כמעשה מגונה, ובלבד שהמעשה נעשה לשם ביזוי, גירוי או סיפוק מיני (שם, בעמ' 177; ראו גם ע"פ 9603/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (27.9.2011); ע"פ 4125/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקות 29-27 (14.9.2021)). אשר ליסוד הנפשי: בע"פ 9603/09 פלוני נ' מדינת ישראל (27.9.2011) נקבע כי "היסוד הנפשי בהגדרת עבירת המעשה המגונה כולל שאיפה להשגת שלוש מטרות חלופיות שהינן – גירוי מיני, סיפוק מיני או ביזוי מיני. משמע, שמעשי הנאשם נעשו 'לשם' השגת המטרה. די בהשגת מטרה אחת מבין השלוש על-מנת לומר כי התקיים היסוד הנפשי בעבירה" (שם, בפסקה 14, ראו גם ע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (30.3.2005)). בעש"מ 6737/02 מדינת ישראל נ' זקן, פ"ד נז(2) 312, 327 (2003) התייחסה השופטת (כתארה אז) ד' ביניש להגדרה של מעשה מגונה הקבועה בסעיף 348(ו) לחוק העונשין: הגדרה זו קובעת רכיב התנהגותי רחב ביותר בהיקפו – "מעשה". אופיו ה"מגונה" של המעשה נובע מהמטרה הנלווית לעשייתו – "לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". מדובר בשאיפה סובייקטיבית הנושאת אופי מיני בלא שנדרשת התקיימותה של תוצאה, לפיכך אין הכרח להוכיח כי המטרה של "גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים" התממשה בפועל. בע"פ 6255/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 168, 177 (2004) עמד השופט חשין על הקשר ההדוק בין היסוד העובדתי לבין היסוד הנפשי בעבירת המעשה המגונה: "נוסיף ונעיר אך זאת שלהבדיל מעבירות אחרות שיש בהן הבחנה ברורה בין היסוד העובדתי שבעבירה לבין היסוד הנפשי בה, בעבירה של עשיית מעשה מגונה קשה להתעלם מכך שיש זרימה בין היסוד הנפשי לבין היסוד העובדתי. היסוד הנפשי והיסוד העובדתי שבעבירה אינם הרמטיים זה לזה. היסוד הנפשי חודר על דרך האוסמוזה אל היסוד העובדתי, והיסוד העובדתי עשוי לשנות צבעו על-פי היסוד הנפשי" (שם, בעמ' 177). מאפיין נוסף של מעשה מגונה קשור לערך המוגן שבבסיס העברה, זה שמבקש "להגן על שלמות גופו, צנעת פרטיותו וכבודו של האדם" (ע"פ 6269/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496, 507 (2001); ראו גם ע"פ 9603/09 פלוני נ' מדינת ישראל (27.9.2011); ע"פ 8271/14 רצון נ' מדינת ישראל, פסקות סג, סה (18.7.2016)). מעשה מגונה מוסק מהיסוד העובדתי ומהיסוד הנפשי במשולב, ללא קשר לשאלת התממשות המטרה בתוצאה, ונבחן באופן אובייקטיבי על פי אמות המידה החברתיות של האדם הסביר ובראי תכלית האיסור הפלילי (ע"ע (ארצי) 39841-11-20 פלונית – אלמוני (11.7.2021)). הנטל להוכיח קיומו של נזק כתוצאה מהפרסום נזק אומנם אינו יסוד מיסודות העוולה של פרסום לשון הרע, ולכן החבות האזרחית לפי חוק איסור לשון הרע אינה מותנת בכך שלתובע נגרם נזק. ברם המושג "פיצויים" מניח את קיומו של נזק ממשי ובהיעדרו לא ייפסק פיצוי (עניין שרנסקי, בפסקה 50; שנהר, בעמ' 711). ברע"א 9247/20 רוסו נ' שגב אקספרס ראשון לציון בע"מ, פסקות 22-21 (24.1.2021) עמד השופט א' שטיין על כך שהסמכות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק אין משמעותה פיצוי אוטומטי: "מהעובדה שתובע בגין עוולה זכאי לקבל פיצויים ללא הוכחת נזקיו לא משתמע, אפילו לא ברמז, כי זכות זו הוקנתה לכל דִכפין. [...] ברי הוא, כי הזכות לקבל פיצויים ללא הוכחת נזק מוקנית רק למי שניזוק או נפגע בפועל, אך אין בידו להוכיח את נזקיו". תנאי לכך שייפסק פיצוי הוא שתובע יראה כי הפרסומים גרמו לו נזק. ברם אפשר להיעזר בחזקה עובדתית הניתנת לסתירה שלפיה פרסום לשון הרע מעצם טבעו גורם נזק (עניין שרנסקי, בפסקה 50; ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' עזור, פסקה 60 (22.7.2015)). אין הכרח שהנזק המזכה בפיצוי יהיה נזק ממון, וכמו עוולות אחרות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], גם עוולת לשון הרע, שעיקר עניינה פגיעה בשם טוב של אדם, יכולה להקים פיצוי בגין נזק רכושי ולא רכושי לרבות נזק נפשי וכאב וסבל (עניין שרנסקי, בפסקה 50; רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 521 (2001); שנהר, בעמ' 716-713). מן הכלל אל הפרט האם הפרסומים באים בגדר לשון הרע? אשר לפרסום הראשון (המסרון שהופנה למנהלת המרפאה ושבו יוחס לתובע שהוא "מטרידן מינית"): הנתבעת טוענת כי יסוד הפרסום לא מתקיים. זאת מאחר שהכתוב הופנה למנהלת המרפאה, עובדת של התובע שפנתה אל הנתבעת בשם התובע ועבורו. לכן הפניית הדברים אליה כמוה כהפנייתם לתובע-עצמו והיא אינה עונה על הדרישה של "אדם זולת הנפגע" הקבועה בסעיף 2 לחוק. בפסיקה הובעו דעות שונות בשאלה אם ביטוי בכתב שנשלח לאדם דרך אחד מעובדיו המשמש כשלוחו באותו עניין ייחשב לפרסום כהגדרתו בסעיף 2(ב) לחוק (למענה שלילי ראו למשל ע"א (מחוזי חי') 3590-02-20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' בלס, פסקה 18 (16.6.2020) (בית המשפט המחוזי הטיל ספק בשאלה אם משלוח מכתב התראה למען החברה התובעת בא בגדר פרסום); בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה בלא להסתייג מתהייה זו: רע"א 4512/20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' בלס, פסקות 17-16 (14.10.2020); ת"א (שלום י-ם) 9407-05-11 ביינסין נ' פרסלר, פסקה 7 (17.4.2012) (נקבע, אגב אורחא, כי ספק אם משלוח מכתב התראה לבא כוחו של התובע בא בגדר "פרסום"). למענה חיובי ראו למשל ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337 (1989); ע"א (מחוזי ת"א) 1816/09 צ'פלינסקי נ' שטיין (20.10.2009); שנהר, בעמ' 144). איני רואה צורך להכריע בין הגישות מאחר שבחינת המקרה דנן במישור העובדתי מטה את הכף לקבוע שהתכתבות הווטסאפ באה בגדר פרסום מהטעמים הבאים: ראשית, הודעות הווטסאפ של הנתבעת יועדו למנהלת המרפאה והן מתייחסות לתובע בגוף שלישי ולא ראשון, דבר המעיד על כוונתה לדבר על התובע ולא אליו, וזאת גם אם המסר הסופי יגיע לאוזניו בסופו של דבר. שנית, וחשוב יותר: תוכן דברי הנתבעת לא נגע לחוסר שביעות רצונה מהטיפול הרפואי, קרי: השירות שרכשה מהתובע ושבו עוסקת מנהלת המרפאה, אלא לרובד אחר שנוגע לתובע כאדם – לאופי, לתכונות ולהתנהגות שהיא ייחסה לו. אף אם נקבל, לצורך הדיון בלבד, את הטענה כי במסגרת שיחת הווטסאפ מנהלת המרפאה שימשה כנציגת התובע, הרי שנציגות זו שימשה לעניינים מקצועיים ולא להעברת מסר המטיח בתובע דברים קשים. לשון אחר: גם אם נראה במנהלת המרפאה שלוחה של התובע לעניינים מקצועיים הנוגעים לניהול המרפאה, היא לבטח לא שלוחתו לעניין הטחת האשמות חמורות המייחסות לו הטרדה מינית. עוד טוענת הנתבעת כי הודעות הווטסאפ אינן "לשון הרע" מהטעם שהנמענת הבלעדית של הפרסום העידה כי הפרסום לא שינה את יחסה לתובע וכי האמירה נתפסה בעיניה כ"שקרים" (סעיף 11 לסיכומי ההגנה; עמ' 7 שו' 6, 8, 20 לתמליל). גם בטענה זו אין ממש. סעיף 1 לחוק קובע במפורש כי "לשון הרע" היא בין היתר דבר שפרסומו עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות [...] לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו [...] לפגוע באדם במשרתו [...] בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" (סעיפים 1(1), 1(2) ו-1(3) לחוק). אין הכרח כי הפרסום ישפיע על מנהלת המרפאה בפועל, אלא שדי שבפרסום יהיה פוטנציאל להשפיל, לבזות או לפגוע במשלח ידו של התובע. ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 6 לפסק הדין של השופטת א' פרוקצ'יה (12.11.2006) נקבע כי "לגיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה בעקבות ההתבטאויות הפוגעניות; די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו" (ראו גם ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617 (2002); ע"א 1726/21 בכרי נ' מגנאג'י, פסקה 32 לפסק הדין של השופט א' שטיין (23.11.2022); שנהר, בעמ' 218). ברי כי בהודעה הגורסת כי המעסיק של הנמענת הוא "מטרידן מינית" טמונה פגיעה בכוח אם לא בפועל. אין בידי לקבל שמדובר בזוטי דברים. מדובר באמירה פוגענית וקשה, ואין להסכין עמה גם בהינתן שהתובע הואשם וזוכה מחמת הספק. אשר לפרסום השני (הביקורת שפורסמה בפייסבוק שלפיה התובע "הטריד מינית חברה שלי. גם אם זוכה במשפט בתיק האונס, הטיפוס ברור"): הנתבעת טוענת כי הוא אינו "לשון הרע" מאחר שהתובע לא הוכיח כי מי שנחשף אליו "עלול היה לשנות את הערכתו אליו". דין הטענה להידחות. אומנם שתי העדות שהעיד התובע, שתי לקוחות שנחשפו לפרסום ושוחחו על כך עם מנהלת המרפאה, וכן אישה נוספת שפרסמה תגובה לפרסום לא שינו יחסן לתובע (עמ' 2, עמ' 7 שו' 6, 8, 20 לתמליל; נספחים 6 ו-7 לכתב התביעה; עמ' 11 למוצגי התביעה). אולם ברי כי אין בכך כדי להוביל למסקנה שהביקורת אינה לשון הרע. שוב: לא נדרש להוכיח שהפרסום שינה לרעה את ההערכה של הזולת כלפי התובע אלא שאפשר להסתפק בפוטנציאל לכך, אשר ברור שקיים כאן. יתרה מזו: אף אם נניח, לצורך הדיון בלבד, כי בקרב אותה קבוצה מצומצמת של נשים שהן לקוחות ותיקות, קולגות, ידידות או בנות משפחה של התובע אכן לא חל שינוי ביחס לשמו הטוב בראייתן, אין כך הדבר כלפי נשים אחרות שעלולות היו להיחשף לפרסום, או שנחשפו אליו בפועל מבלי שזהותן ידועה ובלא שיש דרך לאתר אותן. כדי לבחון את קיומה של לשון הרע בנסיבות כאלה, יש להתחשב בדרך שבה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר, במבחן אובייקטיבי (ע"א דיין אורבך, בעמ' 437-436). לית מאן דפליג כי פרסום ביקורת בדף פייסבוק עסקי שבה מצהירה הנתבעת כי התובע "הטריד מינית חברה שלי" הוא דבר שעלול לפגוע בשמו הטוב של התובע. טענה זו של הנתבעת מוטב היה שלא הייתה מועלית. אין חולק כי יסוד הפרסום מתקיים בפרסום השני, שנעשה על גבי פלטפורמה פומבית הפתוחה לכל. מסקנה: שני הפרסומים מושא התביעה הם לשון הרע והתקיים בהם יסוד הפרסום כהגדרתו בחוק. דיון בהגנות: אמת הפרסום והגנות תום הלב לצורך הדיון בהגנות שהנתבעת טוענת לתחולתן נבחין תחילה בין חלקים שונים של הפרסומים. מתוך שני הפרסומים אפשר לחלץ שלושה חלקים החוזרים על עצמם ואשר יבחנו כל אחד בנפרד. חלק ראשון הוא ההתייחסות להליך הפלילי שהתנהל נגד התובע בגין עבירות אינוס ומעשה מגונה שבו הוא זוכה מחמת הספק ברוב של שני שופטים מתוך שלושה (בפרסום הראשון: "בתיק האונס יצא זכאי על סעיף הזוי. על הטרדה מינית לא זכור לי שנשפט"; בפרסום השני: "גם אם זוכה במשפט בתיק האונס"). חלק שני הוא התייחסות לכך שהתובע הטריד מינית (בפרסום הראשון: "פחות בעניין של להיות מטופלת אצל מטרידן מינית"; בפרסום השני: "הבנאדם הטריד מינית חברה שלי"). חלק שלישי הוא הבעת דעה על התובע (הפרסום הראשון: "פחות בעניין של להיות מטופלת אצל מטרידן מינית"; הפרסום השני: "הטיפוס ברור"). אשר לחלק הראשון של הפרסומים – ההתייחסות למשפטו הפלילי של התובע – מדובר בפרסום מוגן לפי סעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק, הקובעים לאמור: פרסומים מותרים 13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי – [...] (5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור; [...] (7) דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21; התייחסות הנתבעת לזיכוי של התובע אומנם לא הייתה מדויקת ושלמה. לא ברור לאיזה "סעיף הזוי" היא מתייחסת. אך ההלכה שהשתרשה בפסיקה לא דורשת התאמה מוחלטת בין הפרסום הראשוני לבין הפרסום החוזר (ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797, 802-801 (1988); שנהר, בעמ' 368). ברע"א 3614/97 יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, 73 (1998) קבע השופט ת' אור [אסמכתאות הוסרו]: הדרישה כי פרסום על אודות ההליך השיפוטי יהיה הוגן ונכון, אינה דרישה לדיוק מוחלט. הדין בנקודה זו גמיש למדי. הוא מעניק לכלי התקשורת השונים מרחב תמרון לצורך יכולתם לפעול באילוצים של זמן ומקום. הוא מכיר בשיקול-הדעת המסור לעורכי כלי התקשורת. על-כן, על-מנת שפרסום ייחשב לפרסום נכון והוגן, אין דרישה כי הפרסום יהיה מלא לחלוטין, במובן זה שיציג את כל הפרטים [...] במסגרת זו, השמטה של פרט לוואי במה שהוא, מכל בחינה אחרת, דיווח מדויק על הליכי משפט, לא תגרור מסקנה כי הדיווח אינו נכון והוגן [...] ברוח דומה, נפסק כי בחינת ההגינות אינה בחינה פדנטית. אין מדובר בדרישה כי הדיווח העיתונאי יהיה תואם בכל ניואנס את האירוע המדווח. אומנם הציטוט האמור מדבר בכלי תקשורת. אולם הדברים נכונים גם בעניין פרסום של אדם רגיל. איני סבור כי הביטוי "זוכה על סעיף הזוי" משנה ממהות הדיווח, אלא מבטא הבעת דעה על אודות הזיכוי, כשהמהות והעיקר הוא עצם ציון הזיכוי, וכך הוא גם נתפס בעיני האדם הסביר. על כן רכיב זה של הפרסומים אינו מקים אחריות לפיצוי. סביר להניח כי לו היו הפרסומים כוללים רק רכיב זה של התייחסות לזיכויו של התובע במשפט שהתנהל נגדו, התביעה דנא לא הייתה מוגשת. לחלק השני של הפרסומים רלוונטית הגנת אמת הפרסום; לחלק השלישי רלוונטית הגנת תום הלב בדבר ביקורת; לשני החלקים רלוונטיות הגנות תום הלב בדבר חובת פרסום מוסרית או חברתית ועניין אישי כשר. נבחן אותן כעת. הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק לצורך הגנת אמת הפרסום יש לבחון אם הדברים שכתבה הנתבעת על התובע הן אמת משפטית, כזו שהוכחה בבית המשפט על סמך חומר הראיות שהוגש לו, ושהפרסום משקף אמת מלאה ושלמה, כזו שלא הושמט ממנה או נוסף לה פרט שמשנה מהמהות. על הנתבעת, כפי שהנחנו לטובתה, להוכיחה במאזן ההסתברויות. ייחוס לתובע הטרדה מינית על סמך דברי האחות: כזכור, אמירת הנתבעת כלפי התובע נשענה על דברים שאמרה לה אחותה. כדי שלא לחשוף את זהות האחות, הנתבעת כתבה שהתובע הטריד מינית חברה שלה. יש לבחון אפוא אם עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובע אכן הטריד מינית את האחות. אין נפקות לעובדה שהנתבעת כתבה שהתובע הטריד חברה כשלמעשה הייתה זאת אחותה. לעניין שמו הטוב של התובע והקשר הדברים אין משמעות להבדל. פרטיו הקונקרטיים של האירוע שבו הייתה מעורבת האחות הובהרו לראשונה בשלב העדויות. הנתבעת העידה כי האחות סיפרה לה שהיא הגיעה לטיפול להסרת נגע עורי, נכנסה לחדר הטיפולים ופשטה את בגדיה כך שהיא נשארה רק בחזייה ובתחתונים. כשהטיפול הסתיים, אמר לה התובע "איזה גוף יפה יש לך" ו"הפליק" לה על הישבן (עמ' 37 לתמליל). נטען שהאחות סיפרה כי בתגובה לאותה התנהגות היא "קפאה", אספה את חפציה ועזבה את המקום ולאחר מכן התקשרה למזכירה שעבדה אז במרפאה ויידעה אותה על מה שקרה, אך המזכירה ביטלה את דבריה (שם). בשנים שחלפו מאז הנתבעת והאחות לא שבו לדבר על הנושא שהיה "כאוב" עבורן (שם, בעמ' 38). אין קושי להניח, לצורך הדיון, שאם גרסת הנתבעת הייתה מוכחת, היה הדבר בא בגדר "הטרדה מינית" כמשמעותה בדין (ראו והשוו תפ"ע (מחוזי ב"ש) 2532-12-23 מדינת ישראל נ' קליוסוב, פסקה 46 (6.5.2025); בד"מ 32/25 נציבות שירות המדינה נ' בן עמי, פסקה 43 (21.1.2026); ובהקשר הרפואי: ע"א 4227/94 סמחאת נ' שר הבריאות, פסקה 9 (11.8.1998); ע"פ 216/16 רדיאדה נ' מדינת ישראל, פסקה 63 (29.1.2017); עת"מ (מינהליים י-ם) 4377-02-15 יאטצ'ה נ' ראש האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות, פסקה 13 (15.4.2015)). אלא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובע אכן נהג כך כלפי האחות. האחות אינה חיה בישראל ולא הגיעה להעיד. עדות הנתבעת בעניין האירוע של האחות היא בגדר "עדות מפי השמיעה". הכוונה לעדות של עד המספר על עובדה שלא קלט בחושיו-שלו אלא שאדם אחר חווה אותה בגוף ראשון וסיפר לו עליה מחוץ לכתלי בית המשפט. במשפטנו קובעים דיני קבילות הראיות כי ראיות שאינן נמסרות מכלי ראשון אינן קבילות כראיה לאמיתות תוכנן אם הושמעה התנגדות לקבילותן בעת המתאימה, כפוף לחריגים שאינם מתקיימים בענייננו (ראו לאחרונה: ע"פ 5136/22 לוקר נ' מדינת ישראל, פסקה 307 (10.11.2024)). ההצדקות לכלל הפוסל עדות שמיעה נעוצות בחשש שמא ייפול ספק במהימנותה של העדות ובאמינותה. זאת "כיוון שמדובר בעדות המצטטת אמרה שנאמרה בעבר מחוץ לכותלי בית המשפט – בלי שמוסר האמרה העיד במשפט והודגשה לפניו החשיבות במתן עדות אמת, בלי שהתאפשר לבית המשפט להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעד ובלי שאפשר להעמיד את האמרה עצמה במבחנה של חקירה נגדית – אין מתקיימים הביטחונות המקובלים למהימנותה של האמרה" (יניב ואקי דיני ראיות כרך ג 1265 (2021); ראו גם ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460, 468 (1998)). לסיכום הכלל הנוגע לעדות מפי השמיעה ולקריאה להכיר בחריג שיורי לו ראו גיא בן דוד "'חריג שיורי' לכלל הפוסל עדות מפי השמועה" משפטים מז 61 (2018). לסקירה נוספת של הכלל, בהקשר הפלילי, ראו גיא בן דוד "עדות מפי השמועה 'כפולה' בהליך הפלילי – מעמדה בדין הישראלי, הקשיים בקבלת הדין הקיים והצעה לפתרון" דין ודברים יא 147, 172-150 (2018). בענייננו עסקינן אומנם בהליך אזרחי, אך דיני הראיות חלים בהליך הפלילי ובהליך האזרחי כאחד, כשיש בנמצא הבדלים בין היתר בעניין נטל ההוכחה ודיות הראיות). על כן לכל היותר באפשרותי לקבוע ממצא בשאלה אם הנתבעת אכן שמעה את הדברים מאחותה ואם תפסה אותם כמהימנים (ראו והשוו למקרים שבהם המתלוננת העידה בעצמה: ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 88 (20.10.2010); ע"פ 781/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (13.1.2021)). הנתבעת מעידה שהאמינה לאחותה והעניקה לדברים שסיפרה לה משקל רב (עמ' 38-37 לתמליל). בעדותה הסבירה כי כאשר האחות נערכה להגיע לארץ לצורך מתן העדות, היא (הנתבעת) חשה כי המעמסה הרגשית שהדבר מסב לאחות גדולה מדי, על רקע פוסט טראומה שבה היא (האחות) שרויה, ונוגעת לנושא של פגיעות מיניות. הנתבעת בחרה לפטור אותה מחובה זו, תוך שהיא מבינה כי יהיה לך מחיר: "אני לא מעוניינת לשים אותה בסיטואציה הזאת, לא משנה מה יהיו ההשלכות של זה, נקודה, היא יותר חשובה לי" (עמ' 49, שו' 9-7 לתמליל). הנתבעת לא מסרה פרטים על אותה פוסט טראומה נטענת, ככל שניתן להבין כדי להימנע מלפגוע בפרטיות של אחותה (שם, בעמ' 38, 49-48). בהיעדר פירוט והוכחה כלשהם נותרנו עם ספקולציה ראייתית ואין לדעת אם סיבה זו נכונה היא. אני מוכן להניח, לצורך הדיון ומבלי להכריע בדבר, כי האחות אכן סיפרה לנתבעת את הדברים; כי הקושי הנפשי שכרוך במתן עדות תרם לכך שהאחות לא תגיע; ואף מוכן להניח כי הנתבעת האמינה לאחותה בכל לבה שהאירוע אכן קרה. עדות הנתבעת נתמכת בתכתובת ווטסאפ בין השתיים שבה שיתפה הנתבעת את אחותה בפרסומים. הנתבעת כתבה לאחותה, כשהיא מתייחסת להודעה שכתבה המזכירה של התובע: "נו ברור נראה לך שנעים לה לעבוד אצל מטרידן? מה עוד אפשר לעשות חוץ מלהיות בהכחשה[]". עוד כתבה האחות: "הזרוע נטויה [שני סמלילים של אימוג'י מתפקע מצחוק]. נטויה על התחת של מישהי בטח" (מוצג ו' למוצגי הנתבעת). ברם התכתובת לא מפרטת מה בדיוק קרה, ומסתפקת במסקנת האחות שהתובע מטרידן, ובהתייחסות עקיפה ("רפרור") לאירוע שהשתיים כנראה שוחחו עליו בעבר. בצד האמור, ועיקר העיקרים: אין ביכולתי לקבוע ממצא בשאלה אם התובע אכן נהג באחות כפי שהנתבעת טוענת. הטעם לכך הוא שהאחות לא העידה לפניי; לא התאפשר לתובע לחקור אותה בחקירה נגדית; לא התאפשר לבית המשפט להתרשם בצורה בלתי אמצעית ממהימנות הגרסות של התובע והאחות; ואין בנמצא כל ראיה קבילה או למצער ראיה בת משקל אחרת התומכת בגרסה זו. למותר לציין שהתובע הכחיש אותה נחרצות (בהקשר זה יוער כי הנתבעת מסכימה לעיקרון שמשקלה של עדות שמיעה, כשאומר האמירה לא נחקר עליה, הוא אפסי, כנטען למשל בסעיף 17 לסיכומיה). על חשיבות החקירה הנגדית ככלי לבירור האמת כשמדובר בחשד לביצוע עבירת מין עמדתי בת"א פלונית (פסקות 177-172), ואשוב על הדברים. אכן, כלי החקירה הנגדית הוא כלי ראשון במעלה לסייע לבית המשפט לרדת לחקר האמת. עמד על כך בית המשפט העליון (השופט (כתוארו אז) נ' הנדל) באחת הפרשות: "כידוע, האמת המשפטית אינה נוהגת להתגלות ביוזמתה ולהכריז 'הנני'. האמת ההיסטורית אינה ניצבת בכיכר השוק, ניכרת לעיני כל. זו גם זו משולות לאוצר הטמון מתחת לעפר. על-מנת להגיע אליהן נדרשת עבודת חפירה מאומצת. בשיטה האדברסרית, כלי החפירה היעיל ביותר הוא החקירה הנגדית. טול מהערכאה הדיונית השומעת ראיות בנושא השנוי במחלוקת בין הצדדים את החקירה הנגדית, ונטלת ממנה את אבן הבוחן הטובה ביותר המסייעת לה להגיע לחקר האמת, ובלשונו של הנשיא מ' שמגר 'בירור האמת נעשה בעיקר על ידי מתן האפשרות לחקירה נגדית' (ד"נ 3081/91 אחמד מזייר קוזלי נ' מדינת ישראל, פ''ד מה(4) 441, 447 (1991))" (ע"פ 6001/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (12.5.2013)). בע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (26.7.2012) עמד השופט צ' זילברטל בהרחבה על חשיבותה ומטרותיה של החקירה הנגדית ככלי לבירור האמת, וכך קבע: בית משפט זה עמד לא אחת על חשיבותה של החקירה הנגדית כמכשיר יעיל לגילוי האמת וכערובה חיונית לבדיקת מהימנות [...]. לא למותר להזכיר מושכלות יסוד, לפיהן שיטת המשפט האנגלו-אמריקאית רואה בחקירה שכנגד את גולת הכותרת של דיני הראיות, [...] כמה מטרות עיקריות נודעו לחקירה הנגדית. האחת, על מנת לחדד את השנוי במחלוקת ולהעמיד את העד על כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה. השנייה, על מנת להוציא מפי העד עובדות שלא סיפר עליהן בחקירה הראשית, אך שהן עשויות לתמוך בגרסתו של החוקר. השלישית, היא לערער את העדות שנמסרה בחקירה הראשית, על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם מן הצורה שבה העד "מגן" על גרסתו, ולאפשר לבית המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי [...]. אשר על כן, בדרך כלל, כאשר נמנע בעל דין מחקירה נגדית של עד, ההנחה היא, כי אינו חולק על דברי העד, ועל בית המשפט להביא את עובדת היעדר החקירה הנגדית בין שיקולי אותה עדות. לא זו אף זו, על בית המשפט לייחס משקל לגרסת העד, שכתוצאה מהיעדר החקירה הנגדית לא ניתנה לו ההזדמנות "להגן" על עמדתו [...]. עם זאת יודגש, כי אף שלעובדת היעדר חקירה נגדית של עד יריב יש משקל בהערכת עדותו, עדיין אין הדבר מחייב את בית המשפט לקבל את גרסת העד כגרסת אמת לכל דבר, ובכל מקרה נתון הדבר לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. כך, למשל, אל לו לבית המשפט להתעלם מראיות סותרות, שהובאו על ידי בעל הדין שנמנע מחקירה נגדית, רק משום שלא עשה כן [...]. תפקיד מרכזי של החקירה הנגדית הוא לאפשר לבית המשפט להתרשם מאופן מסירת העדות לשם איתור "אותות האמת" העולים ממנה, וזאת לאחר שהעד עומת עם גרסת הצד שכנגד ועם הראיות התומכות בה. בהקשר זה קובע סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 כי "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". התנהגות העדים במהלך העדות אינה מוצאת ביטוי מלא בפרוטוקול הדיון, ולכן המשקל שיש לייחס להתרשמות ישירה זו מסור לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית. אכן, "מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי', אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה, בגדר דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק על ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1065, 1074 (1963). ראו גם מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407, 412 ואילך (1983)). אני ער כמובן לקשיים הטמונים בהכרעה על סמך "אותות האמת" – מבחינת מחוות גוף (ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 17253-11-12 קורל נ' לימור, פסקה 10 (30.3.2015)). אולם יש שהחקירה והעימות בין הגרסות בבית המשפט גורם לעדים לשנות את גרסתם הראשונית, חושף אי דיוקים, ואף גורם לחזור מטענות. להתרשמות ישירה מהעדות נודעת משנה חשיבות במקרים שבהם ניצבות זו מול זו גרסה מול גרסה, כשרק שניים היו נוכחים בהתרחשות, ואין עדים אחרים או ראיות חפציות שיכולים לשפוך אור על הנסיבות. כשמדובר ב"מילה נגד מילה". בע"פ 7915/15 גדבאן נ' מדינת ישראל (9.7.2017) נדונה השאלה מה הנפקות הראייתית שיש לייחס לאי-חקירת נאשם בחקירה נגדית. השופט הנדל, שהיה בדעת מיעוט, הזכיר ש"כלל מושרש הוא כי אי-חקירת עד כמוה כקבלת גרסתו. הרציונל לכך הוא כי כאשר נמנע בעל דין מחקירה נגדית של עד, ההנחה היא כי אינו חולק על דבריו. כך בהליך האזרחי וכך בהליך פלילי" (פסקה 13). ראו גם יעקב קדמי על הראיות: הדין בראי הפסיקה חלק רביעי 1949 (מהדורה מורחבת ומשולבת 2009)). דעת הרוב, של השופטים זילברטל וברק-ארז, הייתה שאי-חקירת נאשם בחקירה נגדית לא תוביל בהכרח לקבלת גרסתו והדבר מסור לשיקול הדעת של הערכאה המבררת לפי מכלול הראיות ונסיבות העניין. וכך סוכמה ההלכה בספרות: "הימנעות מחקירה נגדית, בנסיבות מסוימות, עשויה לגרום לקבלת גרסתו של הנאשם בסוגיה שלגביה הוא לא נחקר. ואולם, בעוד שהשופטים ברק-ארז וזילברטל סבורים כי יש להשאיר את קבלת הגרסה לשיקול דעתו של בית המשפט בהתאם למכלול נסיבות המקרה ולאור מסכת הראיות הכוללת, סבור השופט הנדל כי יש לקבוע כלל שלפיו הימנעות מחקירה נגדית של נאשם, בכלל או בסוגיה עיקרית, מובילה לקבלת גרסתו באותה סוגיה" (יניב ואקי דיני ראיות כרך א 410 (2020); ראו גם מאמרו של גיא בן דוד בנושא זה, בעמ' 80-68). להשלמת התמונה נציין כי במישור האזרחי קבעה השופטת ר' רונן כי אי-חקירה נגדית של עד על נקודה מסוימת לא תוביל בהכרח למסקנה ראייתית שהאמור בנקודה זו בתצהיר הוכחה (רע"א 40/23 Meta Platforms, Inc נ' אודאצ'י בע"מ, פסקה 19 (6.2.2023). לדיון בנפקות הראייתית של הימנעות מחקירה נגדית בהליך הפלילי ראו: גיא בן דוד "הימנעות מחקירה נגדית של עדים ונאשמים בהליך הפלילי – מעמדה המשפטי והשלכותיה הראייתיות" דין ודברים יז 29 (2023)). על רקע הלכות אלו, לא ניתן להפריז בחשיבות ובמשקל שיש לייחס בענייננו לאי-חקירתה של האחות בסוגיה חשובה ומהותית זו. כפועל יוצא לא התאפשר לבית המשפט להתרשם ממנה-עצמה, וכן מהמענה שהתובע היה נותן לעדות אילו היה נשאל על הדברים בעקבות עדותה של האחות. לכך יש להוסיף, בשולי הדברים, כי מגרסת הנתבעת עצמה לגבי אופי הטיפול של אחותה עלתה שאלה: תחילה טענה הנתבעת שאחותה הגיעה לטיפול פנים וההטרדה בוצעה במהלכו (סעיף 1 לבקשה להעיד בהיוועדות חזותית מיום 26.9.2024). לאחר מכן העידה שהטיפול לא היה בפנים (עמ' 39, שו' 37 לתמליל), ושהאחות נותרה בחזייה ותחתונים (עמ' 37, שו' 14-13). בהמשך טענה הנתבעת שאחותה נותרה בתחתונים בלבד (סעיף 2 לסיכומיה). ייתכן שסתירות אלו מקורן בחוסר תשומת לב לפרטים. אפשר גם שהן עולות כדי סתירות מהותיות יותר המעוררות שאלה לגבי מהימנות הגרסה או חוסר זיכרון של הנתבעת מה בדיוק סיפרה האחות. קשה להעריך. ברם בהינתן שהנטל מוטל על הנתבעת להוכיח את אמיתות הפרסום, תהייה בלתי פתורה זו מחזקת את המסקנה שהנטל לא הורם. סיכומו של דבר: בהיעדר עדות ישירה של האחות על אודות המקרה; ומשעדותה של הנתבעת היא עדות מפי השמיעה שהתובע התנגד לה במשתמע (וראו למשל סעיפים 20, 31, 52, 61, 75 לסיכומי התביעה) ולכן היא אינה קבילה כראיה לאמיתות תוכנה בהיעדר איזה מהחריגים, ולמצער משקלה נמוך בהיעדר עדות של האחות – לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובע הטריד מינית את האחות. הנתבעת טוענת בסיכומיה שהתובע לא הציג אף ראייה שסותרת את הפגיעה באחות, זולת עדותו-שלו שבה הכחיש את הדברים, וזאת חרף ההנחה כי היה יכול, במאמץ קל, להביא ראיות כאלו. טענה זו נעוצה בכך שהתובע טען בעדותו שהאחות כלל לא נכנסה לחדר הטיפולים, אלא הגיעה לשיחת ייעוץ ועזבה מבלי להמשיך לשלב הטיפול (התובע מייחס את החלטתה לעזוב בכך שהיא נעלבה מבדיחה שהוא סיפר על חשבונה). הדבר סותר את הגרסה שמסרה הנתבעת שלפיה האחות כן נכנסה לחדר הטיפולים ועברה טיפול להסרת נגע עורי שבמהלכו התובע הטריד אותה. שיחות ייעוץ שלא מבשילות לכדי טיפול לא מתועדות במערכת המרפאה ולכן לפי גרסת התובע לא אמור להימצא תיעוד של הגעת האחות למרפאה (עמ' 16-15 לתמליל). על רקע זה טוענת הנתבעת כי התובע יכול היה להציג את יומן המרפאה מהתקופה הרלוונטית ולהראות כי אין תיעוד לטיפול של האחות וכך לאמת את גרסתו. הנתבעת אף העידה כי האחות סיפרה לה שלאחר התקרית עם התובע היא התקשרה למרפאה ויידעה את מי שעבדה אז כמזכירת התובע על שאירע. התובע לא העיד את אותה עובדת שיכולה הייתה להפריך את הטענה שקיבלה שיחת טלפון שכזו. הנתבעת טוענת שיש לזקוף את ההימנעות מהבאת ראיות אלו לחובת התובע. אף אם נניח, לצורך הדיון, שהתובע יכול היה להביא ראיות התומכות בהגנתו, אין די בכך כדי לסייע לנתבעת. שהרי בתביעת לשון הרע הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על הנתבע שטוען להגנה, ואין התובע נדרש להוכיח את שקריות הפרסום (גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 212). טענה שלפיה על התובע מוטל הנטל להביא עדים וראיות שיוכיחו כי האירוע לא התרחש הופכת את נטל הראיה. ייתכן שפני הדברים היו שונים לו היה באפשרות הנתבעת לעמוד בנטל ראשוני, באופן שהיה מעביר את הנטל המשני להביא ראיות לסתור אל כתפי התובע. אלא שבהיעדר ידיעה אישית של הנתבעת על אודות האירוע, איני סבור שדי בראיות שהובאו מצדה כדי להרים את הנטל הראשוני. מסקנה זו נכונה שבעתיים אם נדרוש נטל מוגבר להוכחת הטרדה מינית לנוכח חומרת ההתנהגות והקלון המוסרי הנלווה לה. אומנם התנהלותו הדיונית של התובע הייתה יכולה לבסס את הטענה כי הפרסום היה אמת, אילו היא הייתה מוחזקת כראייה נסיבתית לטובת הנתבעת (שנהר, בעמ' 447). ואכן במספר מקרים העניק בית המשפט המחוזי משקל לעובדה כי התובע נמנע מלהכחיש ולהציג עדויות המפריכות את תוכן הפרסום (ראו למשל ת"א (מחוזי ת"א) 31777-07-12 כהן נ' אזולאי, פסקה 23 (30.3.2015); ע"א (מחוזי נצ') 18677-05-15 סבתי נ' חדשות כוכב הצפון בע"מ, פסקה 11 (11.10.2015). בע"פ (מחוזי ת"א) 71429/06 ליטבק נ' וול, פסקה 7 לפסק הדין של השופט ז' המר, פסקה 20 לפסק הדין של השופטת מ' סוקולוב (13.12.2007), השופט ז' המר בדעת מיעוט סבר כי להימנעות הקובלים מהבאת עדה הייתה "משמעות ראייתית ממשית", ואילו השופטת מ' סוקולוב בדעת רוב סברה כי מאחר שנטל ההוכחה לא מוטל על כתפי הקובלים, מלכתחילה אין נפקות להימנעותם מהבאת העדות). ואולם במקרים אלה לא הוצגה ראיה הסותרת את תוכן הפרסום, וזאת בשונה מענייננו שבו התובע הכחיש את הדברים. לחלופין, באותם מקרים הוצגה תשתית ראייתית קבילה שהתנהלות הצד שכנגד רק הוסיפה עליה ולא עמדה לבדה. למען הסר ספק, איני סבור שניתן לראות בהתכתבות המאוחרת בין הנתבעת לאחות שצוטטה לעיל משום ראיה נסיבתית שדי בה כדי להוכיח את האירוע, שכן מאותה התכתבות עולה שדבר מה הביא את האחות למסקנה שהתובע הטריד מינית, אך לא מפורט בה מה בדיוק הוביל למסקנה זו. נוסף על כך ומעל הדרוש יש להזכיר כי גם לנתבעת עמדה אפשרות לבקש את יומן המרפאה של התובע במסגרת גילוי מסמכים, או לצרף אסמכתה על תשלום של האחות לתובע בגין הטיפול שלטענתה היה (כפי שעשתה עבור עצמה, נספח 2 לכתב ההגנה). על כן טענות אלה של הנתבעת דינן להידחות והן אינן משנות את הקביעה כי אמיתות הפרסום לא הוכחה. הגנת אמת הפרסום אינה יכולה להסתפק באמונתו הסובייקטיבית של המפרסם באמיתות התוכן – תהא אמונתו חזקה כאשר תהא – בלא שיש ביכולתו להוכיח ולו גרעין של אמת בעצמו לפי הרף הראייתי הנוהג. לנוכח קביעה זו אין צורך להמשיך לבחון אם הפרסום עומד בתנאי השני להגנת אמת הפרסום, הדורש כי יהיה בפרסום עניין ציבורי. אם כי ככל שהיה מוכח, ומבלי להכריע בדבר, אני נוטה לדעה שהתשובה לכך חיובית. ייחוס לתובע הטרדה מינית על סמך אמירתו לנתבעת-עצמה: כזכור, בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי כשהגיעה בעצמה לטיפול התובע העיר כלפיה "הערה מינית בוטה שגרמה לה חוסר נוחות ובעצמה הייתה על סף ההטרדה ממש" (סעיף 14 לכתב ההגנה). בכתב התשובה הכחיש התובע שאמר לנתבעת אמירה בוטה (סעיף 18 לכתב התשובה; סעיף 32 לסיכומי התביעה). בעדותה פירטה הנתבעת לראשונה מה הייתה אותה אמירה שהתובע אמר לה, לטענתה: מאחר שלתובע הייתה היכרות מוקדמת עם אמה, שטופלה אף היא במרפאתו, היא חשה בנוח לשוחח עמו על פרידה שעברה אז מבת זוג באותה התקופה. בתום הטיפול יצאו השניים מחדר הטיפולים, ובנוכחות המזכירה התייחס התובע לדברים שסיפרה לו ואמר: "טוב, היא רצתה לזיין אותך ואת זיינת לה את השכל" (עמ' 36, שו' 20-17 לתמליל). הערה זו, בשפה בוטה שלא תאמה את אופי השיח שקדם לה (כך לגרסת הנתבעת, בעמ' 36, שו' 29-21), הסבה לה חוסר נוחות והיא החליטה להפסיק את הטיפול בעקבותיה. התובע, שהעיד במסגרת פרשת התביעה, שמע לראשונה את תוכן האמירה המיוחסת לו לאחר שכבר העיד. הוא לא ביקש לשוב להעיד ולהתייחס אליה, ולא נשמעה התנגדות לשינוי חזית. בסיכומי ההגנה נטען כי "הנתבעת הוכיחה בנטל ההוכחה הדרוש שהתובע הטריד אותה מינית כשהגיעה לטיפול אצלו בגיל 25". לשיטת הנתבעת, בדבריו האמורים התייחס התובע "באופן משפיל ומבזה למיניותה, התייחסות המהווה הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית" (סעיף 22 לסיכומי ההגנה). בסיכומים המשלימים טענה הנתבעת כי ייחוס ההטרדה לחברה בפוסט המקורי הוא בגדר "פרט לוואי" (סעיף 5 לסיכומי ההשלמה של ההגנה). לצורך הדיון בלבד ומבלי להכריע בדבר אניח שהתובע אכן אמר לנתבעת את הדברים. האם הם עולים כדי "הטרדה מינית" כהגדרתה בדין? סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית, שהוא החלופה הרלוונטית לענייננו מבין שש החלופות המנויות בחוק זה, מגדיר "הטרדה מינית" כ"התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית" אף אם הנפגעת לא הראתה שאין לה רצון בשיח. מהפסיקה עולה כי התייחסויות ישירות לנטייה מינית של אדם, אף כשהדבר נעשה במטרה ללעוג לו או לפגוע ברגשותיו, ככלל אינה מפורשת כהטרדה מינית אם היא אינה נושאת ממד של ביזוי מיני. כך, בת"א (שלום ב"ש) 207-11-19 מרדכייב נ' אושר (1.9.2025) דן בית המשפט בוויכוח שהתלהט בין קולגות, שבמהלכו נשמעה האמירה "סתום ת'פה יא חתיכת הומו". בית המשפט קבע באותו מקרה כי האמירה אכן ביקשה "להעליב את התובע, אך זאת כאדם ולא לצורך ביזוי מיני" (שם, בפסקה 42) ולכן לא סווגה כהטרדה מינית. בת"א (שלום ב"י) 64538-10-18 פלונית נ' קדישמן (9.2.2022) קבע בית המשפט כי כדי שהתבטאות דומה תיחשב להטרדה מינית לפי סעיף 6(א)(5) עליה לכלול "קשר סיבתי בין ההתייחסות המבזה/משפילה לבין נטייתו המינית של אדם" (שם, בפסקה 22). בעש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פ"ד נב(1) 650, 685 (1998) (שניתן ערב חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית ולא נגע להטרדה בעלת אופי מבזה) קבע בית המשפט העליון (השופט י' זמיר): לא כל התנהגות או התבטאות בעלת אופי מיני, אפילו יש בה מידה של גסות, והיא גורמת מבוכה או מעוררת מורת רוח, תיחשב הטרדה מינית. אפשר שהתנהגות תהיה ראויה לגנאי, אך לא תגיע כדי עבירת משמעת. יש פגיעה שראויה לתגובה, אך לא לתלונה. פגיעה קלה, במיוחד אם היא בגדר תקרית בודדת, אינה בהכרח הטרדה. לא כל מידה של הטרדה, ואף לא כל פגיעה בכבוד, אפילו היא פגיעה שולית, ייחשבו הטרדה. כדי שהתנהגות או התבטאות ייחשבו הטרדה מינית צריך שתהיה בהן פגיעה ממשית. בענייננו התייחס התובע בעקיפין לנטייה המינית של הנתבעת. אולם אין לקבוע שהדבר נעשה במטרה להשפיל או לבזותה מינית, ושהתקיים קשר סיבתי בין הרובד הפוגעני שהיה באמירתו לבין נטייתה המינית (אני מוכן להניח כי היה באמירה ממד משפיל שהתייחס לדברנות היתר שהתובע ייחס לנתבעת). בחינת המקרה בעיני האדם הסביר מעלה כי אותה אמירה גסה וסרת טעם היא בלתי מותאמת להקשר שבו נאמרו הדברים, אך אינה עולה כדי השפלה או ביזוי הקשור דווקא במיניות של הנתבעת. השימוש בשפה בוטה אומנם אינו תואם את המרחב שבו מתקיימים טיפולים רפואיים מקצועיים בין התובע ולקוחותיו וראוי שלא היה נאמר (ככל שאכן נאמר, ולא הכרעתי בכך). עם זאת עצם ההתייחסות למיניות של הנתבעת, אף שלא באופן הולם, לא עולה כדי הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(5) לחוק. כאמור, הגנת אמת הפרסום דורשת "אמת משפטית" ומכאן שבין שהאמירה הוכחה ובין שלא, אין בכוחה להעניק לנתבעת את הגנת אמת הפרסום. אף שדי באמור כדי לדחות את הגנת אמת הפרסום בעניין אמירה זו, הרי שגם אם היא אכן נאמרה לא היה בה כדי להקים את הגנת אמת הפרסום משני טעמים נוספים: הטעם הראשון הוא שייחוס לתובע "הטרדה מינית" על סמך אמירה זו בלבד חוטא להצגת האמת המלאה, בהיותו מחסיר מהקורא פרטים מהותיים ורלוונטיים להבנת מהות המעשה. כפי שצוין לעיל, יש הטרדות מיניות ויש הטרדות מיניות. כאן מדובר, אף לשיטת הנתבעת עצמה (כאמור בסעיף 23 לסיכומיה), באמירה שהיא ברף הטרדה נמוך ולכן בהתאמה העניין הציבורי הגלום בה פוחת. בכתב ההגנה הנתבעת לא טענה שמדובר בהטרדה מינית, אלא שהיא כמעט מגיעה לכך. על כן עצם הטענה, לראשונה בסיכומים, שזו הטרדה מינית עולה כדי שינוי של קו הטיעון, המחליש את הטענה ותומך בדחייתה. מכל מקום, בהינתן שהתובע רופא אסתטי המבצע טיפולים גם באברים מוצנעים, פרסום שהוא "הטריד מינית" – באופן שהקורא הסביר עלול להבינו כמי שהטריד בהטרדה חמורה יותר – בלא לפרסם את הנסיבות, חוטא לאמת המלאה שהיה צריך להציג כאן לקורא. לטעמי פרסום שהתובע "הטריד מינית" על סמך האמירה שיוחסה לו, אינו משקף את מצב הדברים כהווייתם, ולכן אינו מוגן בהגנת אמת הפרסום. מובן שקביעה זו אינה מנותקת מהקביעה הקודמת שלפיה אין מדובר בהטרדה מינית כמשמעותה בחוק. הטעם השני הוא שבשים לב לאופי האמירה המיוחסת לתובע, אני סבור כי לא היה עניין ציבורי לפרסם על בסיסה שהוא "הטריד מינית". הטעם לכך טמון בפער שבין אופי האמירה, כפי שהיא נתפסת בעיני האדם הסביר, לבין אופי הפרסום (ייחוס "הטרדה מינית") והנזק הפוטנציאלי שעלול להיגרם כתוצאה ממנו. לבסוף, ומבלי להכריע בדבר, ייתכן שפרסום האירוע בלא לציין שהאירוע המיוחס ארע לפני שמונה שנים מחסיר אף הוא פרט מהותי שהיה מקום לפרסם. ברי כי יש הבדל בין הטרדה מינית שאירעה אך לאחרונה ולאחר שהתובע הואשם בפלילים בגין התנהגות דומה, בבחינת "שור מועד", לבין אירוע שקרה לפני שהואשם. הנחה סבירה היא שאישום פלילי גורם לאדם סביר להיזהר ולא לחזור על התנהגות פוגענית שיוחסה לו, אם וככל שאכן היו דברים מעולם (ואיני קובע שכך הוא). לסיכום הגנה זו: לא עלה בידי הנתבעת לבסס את הגנת אמת הפרסום. הגנות תום הלב כאמור, יסודות הגנות תום הלב בדבר אחריות מוסרית או חברתית ועניין אישי כשר חלות על החלק השני של הפרסום (הטענה כי התובע הטריד מינית חברה של הנתבעת) והשלישי (הבעת דעה של הנתבעת על התובע). כמו כן יש לבחון אם הגנת הביקורת חלק על החלק השלישי. אדון בהגנות אלו לפי סדרן. כרקע עובדתי יצוין כי הנתבעת העידה שכאשר מנהלת המרפאה פנתה אליה היא חשה "איזושהי בהילות פנימית [...] הייתי מאוד נסערת מזה שקודם כל פנו אליי" (עמ' 52, שו' 8, 10 לתמליל); וכן "ראיתי בזה חובה מוסרית מאוד-מאוד בסיסית, אם אני יודעת דבר כזה, ליידע גם מטופלות פוטנציאליות אחרות, ושכל אחת תחליט מה היא עושה [...] עם האינפורמציה הזאת. אחת תגיד שזה שטויות, היא פסיכית, היא בהמה, אחת אולי תחשוב על משהו אחר, אבל אני עם עצמי ידעתי שאני צריכה ליידע כל זמן שהוא בפעילות" (עמ' 53, ש' 7-3). עוד העידה הנתבעת כי היא חשה "אחריות מסוימת" כלפיי אחותה (עמ' 37, שו' 27-26) וכי היא חשה דאגה כלפיה: "אני כזה ככה כלפיה, 'קרינג' וכאב לי מאוד שהיא הייתה בסיטואציה הזאת, שרופא בעמדת כוח ניצל את זה" (עמ' 37, ש' 32-31). אשר להגנת עניין אישי כשר לפי סעיף 15(3) לחוק: איני סבור כי פרסום בעניינו של התובע על אודות הטרדה מינית של האחות בא בגדר הגנה על עניין אישי כשר של הנתבעת. הפרסום לא נועד להגן על האחות, שאינה מתגוררת בישראל ואינה חשופה לפגיעה אפשרית מהתובע. הוא הדין בעניינה של הנתבעת עצמה, שדעתה על התובע כבר גובשה, והיא הייתה יכולה להימנע ממפגש עמו גם ללא הפרסום. אין כאן אפוא נסיבות של מקבילה אזרחית להגנת הצורך במשפט הפלילי. אף לא קרוב לכך. אשר לאינטרס של נשים שנחשפו לפרסום שלא להסתכן במפגש עם רופא שיש בעברו הטרדות מיניות כלפי מטופלות, המדובר באזהרה כללית לציבור ולא כזו שכוונה ליחידות מסוימות. על כן מדובר באינטרס ציבורי, אומנם "כשר", אך לא "אישי", כנדרש בסעיף זה. לכן יסודות הגנה זו אינם מתקיימים (השוו לעניין בנזימן, בפסקה 5.2; ע"א (מחוזי י-ם) 13661-10-12 באדר נ' בנימין, פסקה 99 (27.12.2013); שנהר, בעמ' 581). אפשר שהמסקנה הייתה שונה אם הנתבעת הייתה מזהירה נשים שהיא נמצאת ביחסים קרובים איתן ולא מפרסמת את אותה "אזהרה כללית". הגנת חובת הפרסום לפי סעיף 15(2) לחוק: בת"א פלונית דנתי בשאלה אם יש מקום להכיר בחובה חברתית או מוסרית של נפגעת תקיפה מינית לפרסם את פרטי התוקף, מתוך הבנה כי מנגנון של "ביוש" (shaming) הוא מעין "מנגנון אכיפה פרטי" לנוכח מה שנתפס בקרב הקורבנות בתור היעדר אפקטיביות מספקת של המדינה בהגנה עליהן (שם, בפסקות 253-252). בע"א פלונית התייחס בית המשפט המחוזי לבשורה שפרסומים אינטרנטיים עצמאיים הביאו לחופש הביטוי, לצד הסכנה והקושי לשלוט בהיקף ובמהירות שבהן שמועה שאינה נכונה או אינה מדויקת עלולה להתפשט ולפגוע בשם הטוב של הנפגע ללא הצדקה (שם, בפסקות 68-66). במסגרת המחקר של הדר דנציג-רוזנברג וענת פלג "Naming, Blaming, Shaming: עמדותיהן של נפגעות עבירות מין כלפי ביוש תוקפיהן ברשתות החברתיות" משפט וממשל כא 69 (2020) ערכו החוקרות ראיונות עם מי שפרסמו את התקיפות המיניות שחוו ברשתות החברתיות, ולאחר מכן הציגו מיפוי של הטעמים השונים שעמדו בבסיס הפרסום. בתוך כך, לצד טעמים אחרים, חלק מהמרואיינות העידו כי בבסיס הפרסום עמדה מוטיבציה להגן על הציבור ולהתריע מפני תוקפים (שם, בעמ' 91-90). בענייננו הנתבעת העידה כי המניע שעמד מאחורי הפרסום השני היה להזהיר נשים שעלולות להיות חשופות לפגיעה מינית בבואן לקבל טיפול רפואי מהתובע (עמ' 53, ש' 7-3; סעיף 17 לכתב ההגנה; בתכתובת וואטסאפ של הנתבעת עם בא כוח התובע, במסגרתה נמסר לה מכתב ההתראה אמרה הנתבעת כי היא תשמח להוכיח "כמה מעט נכלוליות ומקסימום אזהרה ושמירה על הבריות היו בדבריי" (נספח 15 לכתב התשובה)). הנתבעת ראתה חובה מוסרית וחברתית לפרסם בגלוי את המידע שהיה לה על התובע, כך שכל אישה ששוקלת אם להגיע לטיפול במרפאתו תוכל לקבל החלטה מושכלת. לכן אין להבין את מעשיה כניסיון לעשות "צדק" ולהעניק גמול לתובע עבור המעשים שהיא מייחסת לו דרך ביוש חברתי, אלא כניסיון לספק הגנה לנשים מפני פגיעה מינית עתידית. תופעה זו, של נשים המזהירות זו את זו מפני פוגעים פוטנציאלים, ובפרט מפני רופאים ומטפלים אחרים, מתקיימת ברשתות החברתיות במרחבים שונים. לנוכח האינטרס הציבורי הגלום בחשיפה של מידע כזה, אני מוכן, לצורך הדיון ומבלי להכריע בדבר, לצאת מנקודת הנחה שיש להכיר בחובה מוסרית או חברתית לפרסם עדויות בדבר הטרדות מיניות של מטפלים כלפי מטופלות בנסיבות המתאימות. הנכונות להכיר בחובת פרסום תגדל ככל שמעשה העברה המיוחס לתוקף חמור יותר, ככל שהתוקף נחזה להיות מסוכן יותר, וככל שהקורבן בטוחה בקיומה של העברה המיוחסת לו. כמו כן, האינטרס להגן על הפרסום גובר ככל שהוא נעשה לאחר שהדין מוצה עם מי שמעשה התקיפה מיוחס לו. אך אם לא התקיים בירור משפטי בנדון במסגרת הליך משפטי, שאלת ההגנה על הפרסום מצריכה לבחון אם הפרסום נחזה להיות נכון בעת פרסומו על סמך התשתית העובדתית שעמדה נגד עיני המפרסמת לאחר בדיקה זהירה וקפדנית של העובדות, והסקת מסקנות הגיונית וסבירה על בסיסה. הטעם לכך הוא שיש אינטרס ציבורי בפרסום עובדות נכונות בדבר פגיעות מיניות וזהות הפוגע. בה במידה, אין אינטרס ציבורי לפרסם עובדות שאינן נכונות כאשר המעשים המיוחסים לפוגע אינם משקפים את האמת. הדבר נכון במיוחד בשים לב לחומרה ולקלון הנלווים לייחוס עברות מין, וכשמדובר בגורמים מטפלים בפרט. מובן שאין אינטרס להגן על פרסום שעה שהמפרסם לא האמין שהוא אמת, שאז חזקה שהוא בוצע בחוסר תום לב. ככלל, מקום שלא יעלה בידי הנתבעת להוכיח את קרות המעשה במשפט אזרחי אם תיתבע בלשון הרע, תעמוד לפני נתבעת כזו משוכה גבוהה במיוחד כדי לצלוח הגנה זו. אין משמעות הדבר שאם לא תוכיח את הגנת אמת הפרסום לעולם לא תעמוד לה הגנת תום הלב מסוג חובת הפרסום. משמעות הדבר שיהא עליה להראות שביצעה מחקר מעמיק, זהיר וקפדני לפני שפרסמה את הפרסום, בדומה למחקר שעיתונאים נדרשים לבצע קודם לפרסום כתבה עיתונאית העומד בכללי האתיקה שלהם, ושהפרסום לא חרג מגבולות הסביר בנסיבות העניין. יישום שיקולים אלה בענייננו מוביל למסקנה שאין מקום לאפשר לפרסום השני, שהוא ביקורת בעמוד הפייסבוק העסקי של התובע, לחסות תחת הגנת חובת הפרסום. זאת בשל אופי הפרסום – כזה שלא נתגלתה בו הסבירות, המידתיות וההוגנות הנדרשת. סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע דורש כי הפרסום לא יחרוג מתחום הסביר בנסיבות שבו פורסם, וסעיף 16(ב)(3) קובע כי חזקה שהמפרסם פעל שלא בתום לב אם הפרסום נתכוון לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים שסעיף 15 נועד להגן עליהם. בעניין קראוס נקבע ביחס לחובת הפרסום כי "אין לראות חובה זו כחסרת בלמים" (שם, בעמ' 875) ובעניין שרנסקי נקבע כי "טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו [...] מיתחם הסבירות הנורמטיבי, שבגדרו נעשה הפרסום, עשוי להצביע על תום לבו של מפרסם לשון הרע. חריגה ממתחם הסבירות יוצר חזקה של חוסר תום לב, שאם לא תופרך, תכשיל הקמת הגנה למפרסם על התבטאותו הפוגענית" (שם, בפסקה 28; אסמכתאות הוסרו). לנוכח מידת החומרה של המעשה שיוחס לתובע ולמידת הוודאות שהייתה לנתבעת לגביו – כאשר בעניין ההטרדה המינית המיוחסת ידעה הנתבעת את הדברים רק על סמך מה ששמעה מהאחות לפני שנים רבות (XXX שנים, לגרסת הנתבעת), ולא עשתה ניסיון לאמת את הפרטים ולברר את העובדות סמוך לפרסום; בלא שבדקה קודם לכן אם יהיה ביכולתה להוכיח את הפרסום בתביעה אזרחית (ובענייננו אפשר שהיה ביכולתה, אך היא בחרה מדעת שלא לנסות להוכיחו כדי לגונן על אחותה); ולחלופין, לנוכח הפער בין מידת החומרה של המעשה שיוחס לתובע בפרסום ובין האמירה שלכאורה נאמרה לנתבעת; בשים לב לפורום הרחב שבו בחרה לפרסם את הדברים, שאף נוגע באופן ישיר למשלח ידו של התובע ועלול לגרום לו נזק רב; ובהינתן שכתבה במענה למכתב ההתראה שיש בידיה עדויות של מטופלות נוספות, דבר שהתברר בדיון ההוכחות כלא נכון (עמ' 46-45 לתמליל) – אני מוצא כי הפרסום חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין ולכן הגנת חובת הפרסום לא חלה עליו בהיעדר תום לב (השוו לע"א (מחוזי י-ם) 35766-01-16 מילוא נ' קהת, פסקה 15 (28.1.2018)). הפרסום הראשון אומנם לא סובל מאותה חוסר מידתיות, שכן הוא התקיים במסגרת התכתבות פרטית שהנתבעת לא יזמה. ואולם קשה לאתר גם בו מניע של רצון להזהיר את הציבור מפני סכנה פוטנציאלית ולהביא לידיעתו מידע רלוונטי, וזאת גם בשים לב ללשון הפרסום שלא נוסח כאזהרה או יידוע אלא נחזה להיות הבעת סלידה ותרעומת (כאמור: "היוש, פחות בעניין של להיות מטופלת אצל מטרידן מינית"). על כן הגנת חובת הפרסום בתום לב לא חלה גם עליו. הגנת הבעת דעה בתום לב לפי סעיף 15(6) לחוק: הגנה זו חלה בין היתר על הבעת דעה בנוגע לפעולה שעשה הנפגע בפומבי. היא אינה מותנית בכך שהנפגע ימלא תפקיד ציבורי, אך הפעולה מושא הביקורת חייבת להיות פומבית. בענייננו הפרסומים ייחסו לתובע מעשה שלא נעשה בפומבי. אומנם הפרסומים מבוססים על מעשים שנעשו לפי הנטען במסגרת עבודתו, אך הדבר לא בא לידי ביטוי בתוכן הפרסום. אין להניח כי עניין שיתרחש במסגרת עבודתו של פלוני, בחדרים סגורים, יוחזק ככזה שמתקיים בו יסוד הפומביות. מובן שהביקורת גם לא נגעה למרכולתו של התובע או לשירותיו המקצועיים שמוצעים לקהל הרחב, אלא לאופיו כאדם פרטי. על כן ההגנה הקבועה בסעיף 15(6) לחוק אינה חלה על איזה משני הפרסומים המדוברים. סיכום ההגנות: הדיווח על זיכויו של הנתבע הוא פרסום מוגן. לא עלה בידי הנתבעת להוכיח שהתובע הטריד מינית את האחות, ואשר לדברים שלפי הנטען אמר לנתבעת עצמה – הרי שהדברים שפורסמו אינם באים בגדר הטרדה מינית. הם לא משקפים את האמת המלאה שהיה על הנתבעת לפרסם גם אם הדברים היו אמת; ואין עניין ציבורי מספיק בפרסומם מטעם זה. לא נמצא עניין אישי כשר של הנתבעת שיכול להצדיק את הפרסומים. אשר להגנת חובת הפרסום לפי סעיף 15(2) לחוק: בחינה זהירה ושקולה של הפרסומים ביחס לחומרת ההאשמה, הנזק הפוטנציאלי, היעדר מאמצים סבירים מצד הנתבעת לבדוק ולאמת את הטענות ולוודא שתוכל להוכיחן בבית המשפט, כאשר למעשה הפרסום נשען בעיקרו על אמונתה לאחותה (כשאין די במשפט הפלילי ובהערה כלפיה עצמה כדי להצדיק פרסום כזה), מובילים למסקנה כי הפרסומים חורגים מגדר הסביר ולא חוסים תחת הגנה זו. העובדה כי המעשים המיוחסים לתובע לא נעשו בפומבי שוללת מהפרסום את הגנת הבעת הדעה לפי סעיף 15(6) לחוק. הגנת עניין אישי כשר נשללת מהטעם שלא היה כאן עניין אישי של הנתבעת כפי פרשנותו בפסיקה, ולכן הגנת סעיף 15(3) לחוק אינה עומדת אף היא. פועל יוצא מן האמור הוא שהנתבעת עיוולה כלפי התובע בלשון הרע בלא שעומדת לה איזו מההגנות שטענה להן. על כן יש מקום לתת סעד מתקן. הסעדים המסגרת הנורמטיבית סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע קובע בעניינם של פיצויים: הקלות 19. בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה: (1) [...] (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים. על תכלית הפיצוי בעוולת לשון הרע עמד בית המשפט העליון (השופט ד' לוין) בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 494-493 (1991): הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר – עד כמה שכסף יכול לתרום לכך – למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית [...] נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב"' [...], הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד [...] ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525-524 (2001) עמד בית המשפט העליון בהרחבה על תכליתו של חוק איסור לשון הרע: לאזן כהלכה בין שתי זכויות אדם חשובות: חופש הביטוי מזה וההגנה על שמו הטוב של האדם הנגזרת ישירות מכבודו מזה. על רקע זה עמד הנשיא ברק על תכליותיהם המיוחדות של הפיצויים בגין עוולת לשון הרע בקבעו: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע [...]. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם – לא פחות ולא יותר [...]. רק כך יהא ניתן – בגדרי הפיצוי התרופתי – לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק, פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי. הפיצוי העולה על הנזק יכול להיות מוצדק כפיצוי עונשי, אך לא כפיצוי תרופתי. ושוב, אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי "נמוך" כדי שלא לפגוע בחופש הביטוי. גם אין לומר כלל ועיקר כי על בית-המשפט לפסוק פיצוי "גבוה" כדי להגן על השם הטוב. על בית-המשפט לפסוק פיצוי מלא המשקף את מלוא הנזק – הרכושי והלא רכושי – שנגרם לניזוק [...]" (ראו גם עניין דניאל, בפסקות 81-80 לחוות דעתו של השופט י' עמית). בהמשך עמד בית המשפט על השיקולים שיש לשקול בפסיקת הפיצוי: בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר (agrravated) בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי. במסגרת התביעה עותר התובע לפיצוי לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, המקנה לבית המשפט שיקול דעת לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ש"ח (סעיף 7א(ב) לחוק), ואם הוכח שלשון הרע פורסם בכוונה לפגוע, כפל הסכום (סעיף 7א(ג) לחוק). סכומים אלה צמודים למדד המחירים לצרכן שפורסם בספטמבר 1998 (סעיף 7א(ה) לחוק). בפסיקה נקבע כי הוראה זו קובעת "פיצוי גג" הנועד למקרה שבו לא הוכח נזק מיוחד ולא הוצגו נתונים כלשהם לגבי נזק כללי. בעניין שרנסקי עמד בית המשפט העליון (השופטת א' פרוקצ'יה) בהרחבה של השיקולים שיש לשקול בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע, ובכלל זה על המשקל שאפשר לייחס גם להתנהגותו של התובע-הניזוק כגורמים להחמרה ולהקלת הפיצוי, בקבעו (פסקה 55): בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פירסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה [...]. נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי הענין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגותו כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן [...]; היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי [...] ובהמשך (פסקה 56): הערכת הנזק תלויה בין היתר, ביחס שבין ערכו הרכושי של השם הטוב קודם לעוולה, לבין מה שנותר מערך זה אחריה. הנחת היסוד היא כי לנפגע, כלכל אדם, יש שם טוב, וכי לערך זה יש משמעות רכושית בעלת ערך כספי. אולם זוהי חזקה הניתנת לסתירה. ניתן להוכיח כי בציבור אליו כוון הפרסום, לא נהנה הנפגע משם טוב בעניין הנוגע לנושא הפרסום, ולכן הערך הנכסי של שמו נמוך או אינו קיים [...] סעיף 22 לחוק קובע איסור על הבאת ראיות על שמו הרע של הנפגע, אלא במידה שהדבר נוגע במישרין ללשון הרע הנדונה במשפט, או שבית המשפט התיר זאת על פי שיקול דעתו, בהתקיים תנאים מסוימים המפורטים באותה הוראה. כך למשל, ניתן יהיה להביא ראיה בדבר שמו הרע של התובע, לאחר שכבר החליט בית המשפט על קיומה של חבות, ולצורך הפחתת שיעור הפיצויים (סעיף 22(2)). משתמע מכך, כי ניתן להתחשב בשמו הרע, באופיו, בעברו, במעשיו, או בדעותיו הפגומים של התובע, אף מקום בו אלו לא היו ידועים לציבור [...]. עוד מציין בית המשפט (פסקה 59): הערכת הפיצוי על פי דיני לשון הרע אינה מתמקדת בנזק שנגרם לנפגע בלבד, אלא היא רואה לנגד עיניה גם שיקולים ציבוריים כלליים שיש להגשימם במסגרת הסעדים המוענקים, ובהם הגנה על האיזונים הראויים ברמתו של השיח הציבורי, הרתעה וגמול על ביצוע עוולות לשון הרע, והתחשבות בשיקולים מחמירים ומקילים הקשורים הן בפוגע והן בנפגע. בעניין דניאל התייחס בית המשפט העליון (השופט י' עמית) באופן קונקרטי לשיקולים שיש לשקול בעת פסיקת פיצוי בתביעה לשון הרע של תובע שיוחסו לו עברות מין, וכך קבע [אזכורים הוסרו]: "עבירות מין הן לרוב קשות להוכחה ומחייבות רגישות שיפוטית יתרה. בסיומו של ההליך עשוי בית המשפט לקבוע כי העבירה הנטענת הוכחה או לא הוכחה, אך טרם יקבע בית המשפט כי מתלונן בעבירת מין איננו דובר אמת – עליו לנקוט משנה זהירות, כמתחייב מהבנת הסיטואציה המורכבת שבה נמצא המתלונן. בנוסף, אין לכחד, כי במצב החברתי הנתון, מתלוננים בעבירות מין עלולים לספוג הכפשות ועלבונות ובדרכם עומדים חסמים וקשיים אשר לצערנו מובילים, במקרים רבים מדי, לשתיקה המכסה על פשעים ועבירות הראויות לכל גינוי. אם דיווח-חֶסֶר מאפיין את מערכת אכיפת החוק בכלל, הוא מתבטא בפרט בדיווח על עבירות מין [...] שיקולי מדיניות רבי עוצמה תומכים בהענקת "רשת ביטחון" למתלוננים בעבירות מין, לבל יתווסף מכשול נוסף למכשולים העומדים בדרכם. מנגד, קשה להשלים עם יחס סלחני כלפי מתלונן שבדה מליבו עלילת דברים, הכפיש את שמו של אדם וסיכן את חירותו. [...] בבוא בית המשפט לדון בתביעה אזרחית נגד מתלונן בעבירות מין, עליו לשקול גם שיקולי מדיניות רחבים. ככלל, החשש איננו רק מפני התוצאה של חיוב מתלונן בפיצוי אלא גם מ"אפקט מצנן" שירתיע מתלוננים פוטנציאליים מחשש שיפתח נגדם הליך אזרחי" (שם, בפסקאות 77-74). עיון בפסיקה בתביעות לשון הרע הנוגעות לפרסומים שייחסו לתובע עבירות מין מגלה מנעד רחב. במקרים שבהם הוכחה ״כוונה לפגוע״ נטו בתי המשפט לפסוק פיצוי המגיע כדי תקרת הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק או קרוב אליה. כך, בעניין דניאל נתבעת אחת חויבה בפיצוי של 50,000 ש"ח (שיעור הפיצוי הנומינלי הקבוע בסעיף 6א(ב) לחוק) בגין הגשת תלונת שווא שהתובע אנס אותה; שלוש נתבעות חויבו בפיצוי בסך של 100,000 ש"ח כל אחת בגין פרסום לשון הרע ״בכוונה לפגוע״ (סכום הפיצוי הנומינלי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק) בגין חלקן בתוכנית סדורה להעליל עליו כי אנס אותן ובכלל זה הגשת תלונת שווא במשטרה, הפגנה מול לשכת עורכי הדין ופנייה ללשכה בדרישה להשעייתו ממקצוע עריכת הדין, הצגת שלט בכניסה לביתו המייחס לו מעשה אונס; נתבעת חמישית, שהייתה מנהיגת הקבוצה ו״היד המכוונת״, חויבה בפיצוי של 200,000 ש"ח ללא הוכחת נזק בגין מספר פרסומים בכוונה לפגוע לפי סעיף 7א(ג) לחוק. בית המשפט העליון ציין כשיקולים לקולה את החשש מפני "אפקט מצנן" שעלול להשפיע על קורבנות עבירות מין שלא להתלונן, וכן את העמימות הראייתית שבה נקט התובע במהלך המשפט. הנתבעות חויבו גם בהוצאות משפט בשיעור 20% (פסקות 82, 94). ברע"א 2855/20 פלונית נ׳ פלוני (6.10.2022) דובר בסטודנטית שטענה שהתובע, מרצה למשפטים, הטריד אותה מינית בכך שאמר לה בשיעור, נגד עיני הכיתה, דברים בעלי תוכן מיני. על רקע זה היא פרסמה סדרת פרסומים מכפישים בפלטפורמות שונות שבהם ייחסה לו הטרדה מינית. בית המשפט קבע כי התובע לא הטריד את הנתבעת, ופסק פיצוי בסך של 195,000 ש"ח בגין ארבעה פרסומים שנעשה בכוונה לפגוע, תוך התחשבות בתוכן הפחות חמור של שניים מהם ובעתיד של הנתבעת. במקרים אחרים נפסקו פיצויים נמוכים יותר. כך, בת"א (שלום ת"א) 9715-09-17 שרעבי נ׳ בן נאים (13.7.2020) הנתבעת פרסמה ארבעה פרסומים שבהם האשימה את התובע, שוטר במשטרת ישראל, באונס שביצע בה ובאלימות פיזית מצדו. בית המשפט קבע שהפרסומים היו עלילה, וחייב את הנתבעת בסך של 35,000 ש"ח ובהוצאות בסך של 5,000 ש"ח. כשיקולים לקולה מנה בית המשפט את העובדה שהנתבעת הסירה את הפרסומים כשבוע לאחר הפרסום; שהייתה שרויה בסערת רגשות בעת ביצוע הפרסומים; ואת מצבה הכלכלי והבריאותי. שני מקרים נוספים נגעו ליחסים בתוך המשפחה. בתמ"ש (משפחה ת"א) 30423-12-15 ש' נ׳ מ' (20.11.2017) נדונו תביעה ותביעה שכנגד שהצדדים לה היו גיסים המשתייכים למגזר החרדי. האישה טענה כי הגבר ניצל את תמימותה ואנס אותה ״מעשי אונס רבים״. על רקע זה היא שלחה מסרונים לאשתו, הפיצה כרוזים בשכונת מגוריו ובבית הספר של ילדיו, צעקה בבית הכנסת שבו הוא מתפלל, ופרסמה ברשתות החברתיות ובאינטרנט פרסומים שבהם כינתה אותו "זונה ממין זכר״, ״סוטה״ ו״פדופיל״. בית המשפט לא שוכנע שיחסי המין בין השניים היו שלא בהסכמה; אך פסק סכום מתון במיוחד – 1,000 ש"ח בגין כל פרסום ובסך הכול 8,000 ש"ח – בקבעו שהפרסומים לא גרמו לנתבע עוגמת נפש רבה; וכי קיים אשם תורם מצדו כמי שפרץ את גדרות המוסר של הקהילה שבה הוא חי, ניצל את מצבה של האשה, וצריך היה לצפות את השבר הנפשי שעלול להיגרם לה עם חשיפת הפרשה. לא נפסקו הוצאות. בתמ"ש (משפחה י-ם) 45282-03-15 ב' נ׳ א' (25.7.2017) קיבל בית המשפט את תביעת התובע בחלקה, וקבע כי תלונת הנתבעת במשטרה שלפיה הנתבע פעל נגדה באלימות ואנס אותה במהלך הנישואין מגבשת לשון הרע המזכה את התובע בפיצוי בסכום מתון של 15,000 ש"ח ו-5,000 ש"ח הוצאות. בית המשפט נימק שאין באפשרותו לקבוע שמדובר בתלונת שווא שהוגשה באופן מכוון, משום שלא הוכח בוודאות שאירוע האונס שהנתבעת ייחסה לתובע לא התרחש, אך קיבל את התביעה נוכח ההתרשמות שהגשת התלונה נועדה לפגוע בתובע ולחבל בנסיעה עם הבן הקטין לחו״ל. בהקשר שונה, אך רלוונטי לענייננו, נפסקו פיצויים בעוולת לשון הרע שעילתה ביקורת צרכנית שחרגה מגבולות המותר. כך, בת"א (שלום ראשל"צ) 36501-03-17 ליסטר נ' ברדוגו (19.6.2020) נדונה ביקורת שפורסמה בעמוד פייסבוק עסקי של עורך דין ובה ייחס לו הנתבע מרמה, שקר, שרלטנות, חוסר מקצועיות ותאוות בצע. בית המשפט קבע כי הביקורת היא לשון הרע (שלא כמו דירוג הכוכב האחד שהיא ביקורת צרכנית לגיטימית), ובשים לב לכך שמשך הפרסום לא היה גדול ושמספר האנשים שנחשפו אליו לא היה גדול (אף ושאי אפשר להתחקות אחר נתונים אלה בדיוק), חייב את הנתבע בסך של 18,000 ש"ח פיצוי ו-6,000 ש"ח הוצאות. בת"א (שלום חי') 33646-03-19 קבוצת בראל נכסים בע"מ נ' שירן (20.4.2022) הנתבעים פרסמו בדף הפייסבוק העסקי של התובעים פרסומים מכפישים וייחסו להם מעשי מרמה במטרה לפגוע בהם. בית המשפט שקל מחד גיסא את הזדון שבפרסומים ואת התוכן הפלילי שיוחס בהם לתובעים ומאידך גיסא את העובדה שהפרסומים נמחקו לאחר זמן קצר, ופסק פיצוי של 10,000 ש"ח לתובעת אחת ו-15,000 ש"ח לתובעת הנוספת, לצד הוצאות ושכר טרחה בסך של 5,000 ש"ח לכל תובעת. בת"א (שלום ת"א) 2834-01-20 קואלה לחיות מחמד בע"מ נ' דוכן (9.7.2023) הכיר בית המשפט בהגנת תום הלב על ביקורת שפרסם לקוח באתר גוגל ביזנס, אף שנכתבה בשפה בוטה, כיוון שבבסיסה מדובר היה בביקורת עניינית בעמדה בזיקה לשירות שניתן לו על ידי התובעים. לעומת זאת, בגין שלוש תגובות פייסבוק שבהן כינה הלקוח את בית העסק גנבים, שקרנים, "זבל של מקום" וכו' נפסקו לחובתו בפיצויים בסך 5,000 ש"ח שכן הקורא הסביר לא יכול היה להבין את ההקשר הרחב של הדברים מתוך פרסום התגובות לבדן. באותו עניין, כיוון שהתובעים זכו באחוז קטן מאוד מהסכום המבוקש ולא הצליחו להוכיח את מרבית טענותיהם, הם חיובו בהוצאות לטובת הנתבע על סך 5,000 ש"ח, כך שחיוב בעלי הדין אחד כלפי השני התקזזו. נוסף לסעד של פיצוי, בית המשפט מוסמך לצוות על הנתבע להימנע מלפרסם בעתיד פרסום בעל תוכן דומה. סעדים של ציווי ומניעה הם דרך המלך לאחר שנקבע כי הפרסום הוא עוולתי (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840 853-851, 867 (1989); גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 420). יישום השיקולים בענייננו משנמצא שהפרסומים באים בגדר לשון הרע ולא זוכים להגנה, התובע זכאי לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו. לעניין זה יש לשקול את כלל נסיבות העניין. אדון בשיקולים הרלוונטיים. אופי הפרסום וחומרתו: עסקינן בפרסומים המייחסים לתובע הטרדה מינית תוך עמימות כלפי אופי הפגיעה ומידת חומרתה וקשירתה להאשמתו בעבירת האינוס היוצרת תחושה של דפוס התנהגות. גם אם המעשה שהנתבעת מייחסת בפועל לתובע הוא על הצד "הקל" שבהטרדות המיניות, אדם מן הישוב שנתקל בפרסום לא יכול היה לדעת זאת. יש בעובדה שהנתבעת מספרת בפרסום על "חברה", ולא בגוף ראשון כי להרחיק את עדותה ולהחליש במעט את הנחרצות של הפרסום. זאת על אף שלשונו אינה למשל "חברה סיפרה לי כי הוא הטריד אותה" אלא "הבנאדם הטריד מינית חברה שלי" כקביעת עובדה. ובכל זאת, הפרסום מייחס לתובע האשמות באופן נחרץ למדי והוא חמור באופיו. היקף הפרסום ותפוצתו: הפרסום הראשון נעשה בשיחה פרטית עם אישה אחת ופגיעתו מוגבלת; הפרסום השני נעשה בעמוד פייסבוק פומבי וגרר במשך החודשיים שבהם היה גלוי סימון חיבוב ("לייק") אחד ותגובה אחת ("אם היה ספק הכי קטן שאכן הטריד, לא היה מזוכה! מי שמכירה את מערכת המשפט.." (עמ' 12-11 למוצגי התביעה). פייסבוק לא מאפשרת גישה לנתונים המגלים כמה אנשים נחשפו לפרסום ולא את זהותם. הנחה סבירה היא שהפרסום לא זכה לתהודה רבה. ודאי שאין לייחס לו "ויראליות". זאת משום שהתובע עצמו לא שם לב אליו זמן כה רב, וסביר שאם הייתה לו תפוצה רחבה – הדבר היה מובא לידיעתו קודם לכן. היקפה המצומצם יחסית של תפוצת הפרסום מטה את הכף לפסוק פיצוי ברף הנמוך. מועד הפרסום: הפרסום בוצע, לפי הטענה, בין שבע לשמונה שנים לאחר האירועים שהנתבעת ייחסה לתובע: 2015 בעניינה של הנתבעת ו-2016 בעניינה של האחות (סעיף 5 לסיכומי הנתבעת). בין הצדדים לא היה קשר כשמונה שנים. אזהרה בשנת 2023 על אודות אירועים שקרו לפני שנים כה רבות, לאחר שהתובע הואשם, זוכה, ושככל שהיו דברים בגו – ייתכן ששינה את דרכיו – היא נסיבה לחומרה. לא הרי פרסום עדכני שמטרתו "להכות על הברזל בעודו חם" על רקע גילויים חדשים בעניינו של התובע כהרי פרסום המבקש להזכיר נשכחות כשהמציאות אולי השתנתה. הנזק שהוכח: התובע לא ניסה להוכיח שספג נזק ממון אלא הסתפק בתקרת הפיצוי הסטטוטורי בגין פרסום שכוונתו לפגוע. גם בהנחה שלא נגרם נזק ממון, במובן שלא הוכחה ירידה בכמות הפניות של מטופלות למרפאה לאחר שפורסמה הביקורת, אופי הפגיעה והפוטנציאל שטמון בה מטים את הכף לפסוק פיצוי גבוה. לעובדה כי התובע עובד כרופא במרפאה פרטית שחלק גדול מקהל לקוחותיו הן נשים ושאופי הטיפול כרוך במגע ובקרבה ומשכך דורש מהמטופלות לתת בו אמון יש כדי להגביר את הנזק שנגרם לו. שוב, אין לדעת כמה גולשים נחשפו לביקורת, אך התובע הציג ראיות שנוגעות לנתוני חשיפה דומים אשר מהם אפשר להסיק, גם אם באופן גס (ואף בהנחה שביקורות נוטות לקבל חשיפה פחותה מאשר "פוסטים" רגילים, ובפרט כאלה המלווים בתמונה או בקידום ממומן) על התפוצה המשוערת של הפרסום: לעמוד הפייסבוק העסקי של התובע יש כאלפיים עוקבים (נספח 3 לכתב התשובה); במהלך חודש אחד בסוף שנת 2023 נחשפו לפוסטים השונים שעלו בעמוד זה 3,434 משתמשים ונוספו לו 12 עוקבים חדשים (נספח 10 לכתב התשובה). בעמוד פייסבוק עסקי קטגוריית ה"ביקורות" מופיעה במקום בולט ונגיש במרכז העמוד, תחת הקטגוריה "פרטים", וסביר להניח כי מרבית האנשים שמתלבטים האם לפנות לטיפול אצל רופא זה או אחר ומגיעים לעמוד הפייסבוק שלו, יבקשו לקרוא את הביקורות בעניינו. כפי שמראה הנתבעת (סעיף 37 לסיכומיה), הפרסום לא עורר תהודה ולא זכה כמעט להתייחסות. אך מנגד היה חשוף ונגיש לציבור כולו ויש להניח כי מספר לא מבוטל של אנשים אף נחשף אליו בפועל. בתוך כך יהיה זה סביר להניח כי היו לקוחות פוטנציאליות, גם אם לא רבות, שהתעניינו בשירותיו של התובע, נחשפו לפרסום ובחרו שלא לפנות למרפאה בלא להותיר עקבות. לשאלה אם הביקורת הייתה נגישה גם דרך עמוד האינסטגרם העסקי של התובע ודרך פרופיל הפייסבוק הפרטי שלו יש השפעה זניחה על הערכת היקף הנזק. טענת הנתבעת כי התובע לא הראה שנגרם לו נזק ממון כלשהו אינה מתיישבת עם הראיות שהוצגו, עם ההנחה הסבירה לגבי תפוצת הפרסום וכן עם החזקה כי פרסום לשון הרע לכשעצמו גורם נזק. מעבר לכך, מקובל עלי שהפרסום גרם לתובע נזק לא ממוני בהיקף המצדיק פיצוי. התובע העיד על הטלטלה הנפשית שהפרסום הסב לו (עמ' 18-17 לתמליל). רעיית התובע העידה על כך גם היא. אומנם היא אינה זכאית לפיצוי על נזק שנגרם לתובע, אך אפשר שיש מקום להתחשב בנזק הלא ממוני שנגרם לו כתוצאה מתגובת רעייתו לפרסום ולנזק שנגרם לו כתוצאה מכך. השפעת המשפט הפלילי שהתנהל בעניינו על שמו הטוב של התובע: סעיף 22 לחוק לשון הרע מתיר לבית המשפט להתייחס לראיות בדבר שמו הרע של הנפגע, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים, לשם הפחתת הפיצויים. בסעיף 12 לכתב ההגנה נטען: "מוכחש כי לתובע יש שם טוב ומוניטין מקצועיים שנפגעו לנתבעת העובדה שבעבר פורסם בתקשורת דבר העמדתו לדין בעבירות של אונס וביצוע מעשה מגונה במטופלת". לכתב ההגנה צורפו כנספחים שתי כתבות חדשותיות המדווחות במפורש על זיכויו של התובע [בכתבות מצוינים פרטים שמאפשרים לקורא לזהות את התובע] (נספח 1 לכתב ההגנה). אם כן, מטופלת פוטנציאלית השוקלת להגיע למרפאת התובע ושתערוך חיפוש פשוט בעצמה, עשויה להיתקל בפרסומים אלה ולהיות מושפעת מהם. בנסיבות אלה קשה להתייחס לתובע כמי שבשמו הטוב, בנושא המדובר, לא דבק רבב. משנראה כי בציבור הרלוונטי התובע לא נהנה משם טוב בנוגע לנושא הפרסום, הערך הנכסי המוערך של שמו פוחת והפיצוי יפחת בהתאם (ת"א (שלום חי') 31250-09-22 שגיא נ' כהן, פסקות 33-30 (21.6.2026); עניין שרנסקי, בפסקה 57; שנהר, בעמ' 730). המניע לפרסום ואמונת הנתבעת באמתות הפרסום: כאמור, אני מוכן להניח שהאחות אכן סיפרה לנתבעת את הדברים ושהנתבעת האמינה לה. דנתי לעיל במניע של הנתבעת ומסקנתי הייתה כי היא הונעה מרצון כן להזהיר לקוחות פוטנציאליות מפני מה שהיא תפסה אז כסכנה אפשרית (ללא קשר לשאלה האם הייתה זו התנהלות סבירה מצידה). ממצא זה הוא שיקול לקולה בפסקת הפיצוי, ובנסיבות העניין הוא זוכה למשקל לא מבוטל: גרסת הנתבעת בדבר האמירה שהתובע אמר לה; האמון שנתנה בגרסה המפורטת של האחות; והעובדה שהתובע הואשם בעבר. הוא אומנם זוכה, אך מחמת הספק וברוב של שניים נגד אחד, כששופט המיעוט נתן אמון מלא ובלתי מסויג בגרסת המתלוננת. המכלול יכול לחזק את אמונת הנתבעת בדברים שאמרה לה אחותה, ואין לראותם כעומדים לעצמם ובחלל ריק. אומנם אין בכך כדי לשלול את אחריות הנתבעת, אך יש בכך כדי להשפיע על פסיקת הפיצוי. האם הוכחה כוונה לפגוע? בפסיקה נקבע כי פרסום "בכוונה לפגוע" דורש הוכחת "קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה 'של ממש' לפגוע", החורגת מגדר האינטרס האישי הרגיל שבפרסום ושהיא מעבר לצפיות בכך שפרסום של דבר מה צפוי לפגוע במי שבו הפרסום עוסק (רע"א 5022/13 יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ, פסקה 8 (8.9.2013)). יסוד הכוונה לפגוע שבעבירה הפלילית מתגבש רק אם המפרסם התכוון סובייקטיבית לפגוע, והנטל להוכיח אותה מוטל על התובע (שנהר, בעמ' 793, 795). לא עלה בידי התובע להוכיח שהנתבעת פעלה מתוך כוונה לפגוע בו כמשמעותו הנורמטיבית של מונח זה. העובדה כי לאורך שנים הנתבעת לא יצרה עמו כל קשר ולא עסקה בנושא עד שמנהלת המרפאה פנתה אליה ישירות; העובדה כי בין הפניה לבין הפרסום בפייסבוק עבר זמן קצר ביותר שמעיד על פעולה ספונטנית וחפוזה; העובדה כי הנתבעת פרסמה פרסום בודד בעמוד אינטרנטי אחד מתוך מספר עמודים שהתובע מנהל; וכן הסכמתה להסירו (אומנם רק לאחר הגשת התביעה) הן נסיבות התומכות בקביעה זו. העובדה שהנתבעת לא פנתה מיוזמתה לאמה והזהירה אותה בחלוף השנים מלהגיע לטיפול במרפאתו של התובע, שעה שהיא כבר אינה גרה בבית ההורים ולא עוקבת בצמוד אחר הרופאים שאליהן אמה פונה, לא מעוררת קושי ואין בה כדי להראות שהנתבעת פעלה בכוונת זדון. כמו כן נראה כי ההודעות ששלחה הנתבעת לאחותה לאחר שסיפרה לה על הפרסום ובהן כתבה: "זה שהחארות האלה לא באמת נותנים את הדין מעביר אותי על דעתי" ו-"יש עוד הרבהההההה עבודה" (כך במקור, מוצג ו' למוצגי הנתבעת) מתייחסות לתופעת ההטרדות והפגיעות המיניות כשלעצמה ומביעות כעס ותסכול ממגבלות האכיפה. אין בהן כדי להוכיח שהנתבעת פתחה ב"מסע צלב" נגד התובע באופן אישי כפי שהוא טוען (סעיף 17 לסיכומי התביעה; סעיף 10 לסיכומי התשובה). האם יש לייחס לתובע התנהגות תורמת בהגדלת הנזק? בסיכומי ההגנה נטען כי התובע הפעיל עמוד פייסבוק פרסומי לצורך בניית מוניטין וגיוס לקוחות. הוא יכול היה לדעת שלא כל ביקורת תהיה חיובית. התובע (באמצעות מזכירתו) הפנה לקוחות אל חלק הביקורות הזנוח במטרה שיפרסמו ביקורות חיוביות כדי לטשטש את משקל הביקורת של הנתבעת. העובדה כי שבע מתוך 28 הביקורות שהופיעו במועד הרלוונטי פורסמו סמוך לביקורת שפרסמה הנתבעת מלמדת כי הוא הוא ששלח לשם לקוחות וגרם להן להיחשף לדברי הנתבעת עליו. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מלמד כי המחוקק לא החיל על עוולת פרסום לשון הרע את הוראת ה"אשם תורם" שבסעיף 68 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עם זאת, כלל ה"התנהגות התורמת" הקבוע בסעיף 65 לפקודה כן הוחל ומכוחו אפשר לפטור נתבע מפיצוי או להפחית את הפיצוי (שנהר, בעמ' 652). הפסיקה אכן התייחסה לאפשרות זו, בפרט כשהיא משמשת אמצעי להפחתת הסכום ולא לפטור מוחלט מאחריות (ע"א (מחוזי ת"א) 53491-09-14 בוברוב נ' קרמונה, פסקה 10 (1.4.2015); ראו גם ע"א (מחוזי ת"א) 28384-09-13 אלמונית נ' פלוני, פסקות 14-13, 28 (14.4.2015), שם הזכיר בית המשפט גם את סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין, אולם ראו את הביקורת של שנהר, בעמ' 653, ה"ש 18). הדין מאפשר אפוא להקטין את זכאות הנפגע לפיצוי אם בהתנהגותו שלו הוא השפיע על מידת הנזק שנגרם לו והגדיל אותו. "כך למשל, יופחת הפיצוי לנפגע המסרב להגיב על בקשת עיתונאי לקבל את תגובתו ומביא לידי כך שהפרסום יפורסם ללא תגובה, אם היה בתגובה כדי להפחית את נזקו במידה ניכרת. זאת, מאחר שהוא עצמו תרם לנזקו" (גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 445). אם כן, כדי להפחית מגובה הפיצוי בשל התנהגות התובע, יש להבחין אם מדובר ב"אשם תורם" או שמא ב"התנהגות תורמת", הבחנה שאינה קלה לסיווג מבחינה עובדתית ומשפטית (ראו בדומה, עניין בורכוב, בפסקה 10). ואולם בענייננו הצורך בכך מתייתר כיוון שלא הוכח כי התנהגות התובע עולה כדי איזו מבין האפשרויות. ואסביר: טענת הנתבעת שלפיה היה על התובע לצפות מראש שלא כל הביקורות בעניינו יהיו חיוביות ולקחת אפשרות זו בחשבון כשהחליט לפתוח עמוד פייסבוק עסקי שישמש אותו, בהקשרנו זה, דינה להידחות. התובע, ככל בעל עסק, צריך להניח כי עשויים להיות מטופלים ולקוחות שלא יהיו שבעי רצון מהשירות ויפרסמו ביקורות שליליות בהתאם, אך בין ביקורת צרכנית שלילית ובין האשמה בהטרדה מינית, לא כל שכן כשהיא נחזית להיות בלתי מבוססת, המרחק גדול (ראו הנטען בסעיפים 2, 29, 50 לסיכומי התובע). גישה הרואה כל בעל עסק שמתפעל עמוד אינטרנטי כמי שבחר לחשוף את עצמו לסיכונים מסוג זה אינה רצויה ואינה הגיונית. אשר לטענה כי התובע הגדיל בעצמו את ציבור הנחשפים לפרסום בכך שנשלחו מטעמו מטופלות לפרסם ביקורות חיוביות בעמוד, היא חסרת השפעה על גובה הפיצוי. זאת מאחר שממילא אי אפשר להתחקות אחר מספר האנשים שנחשפו לפרסום וזהותם, ובהתאם הפיצוי המבוקש הוא פיצוי ללא הוכחת נזק. מובן שגובה הפיצוי מושפע ישירות מגובהו המשוער של הנזק, אך העמימות העובדתית ביחס לתפוצת הפרסום מחייבת בלאו הכי להעריכה באופן גס. על כן, אף אם נניח שכל שבע הביקורות שפורסמו לאחר הביקורת מושא התביעה התפרסמו בעקבות פעילות התובע (דרך מזכירתו), ההשפעה היא זניחה. תוספת של שבע נשים (או מספר קרוב לכך) לקהל האנשים שנחשפו לפרסום בכוח או בפועל אינה יכולה להביא להפחתת הפיצוי בנסיבות העניין. אף סביר שמדובר באנשים שקרובים לתובע, ושלא הושפעו מהפרסום באופן שפוגע בו. למעלה מהצורך יוער כי בנסיבות מסוימות עלול להתעורר קושי לייחס לאדם המעוניין להגיב לטענות קשות שפורסמו על אודותיו משום תרומה להגדלת הנזק. ההקלות הקבועות בסעיף 19 לחוק: הנתבעת מפנה לסעיף 19 לחוק וטוענת כי יש להתחשב בכך שהיא הסירה את הפרסום זמן קצר לאחר שהתובע פנה אליה. לכך יש להוסיף את מסקנתי שהנתבעת אכן האמינה באופן סובייקטיבי באמיתות הפרסומים. גם בכך יש להתחשב לטובתה בפסיקת הפיצוי, לפי סעיף 19(2) לחוק. שיקולים אלה משמשים לקולה. אינטרסים ציבוריים – חשש מ"אפקט מצנן", מפגיעה במאבק של קורבנות עברות מין ומפגיעה בזכות לשם טוב: כפי שנקבע בעניין דניאל, בבואו לפסוק פיצוי בעוולת לשון הרע שעניינה ייחוס עבירת מין לתובע, על בית המשפט לשקול גם שיקולי רוחב ובהם חשש מאפקט מצנן שירתיע קורבנות עברות מין מלהתלונן. אם נמצא בדיעבד שמדובר בתלונת שווא שהיא בגדר עלילה, הכף נוטה להחמיר בפסיקת הפיצוי. זאת כדי לתמרץ מתלוננים בכוח מלרתום את המאבק בעברייני מין לאינטרס האישי שלהם לצורך תלונת שווא באופן שעלול לפגוע במאבק זה; ואף משיקולי גמול המתבטאים בפיצוי עונשי. המקרה שלפנינו אינו מקרה של עלילת שווא שנרקמה בזדון, ואף ייתכן שהמעשים שהנתבעת ייחסה לתובע הם נכונים והתרחשו כולם במציאות (ויודגש שאיני קובע שכך הוא), רק שלא עלה בידה להוכיחם בהליך זה. הצורך באיזון שרוי אפוא במתח שבין זכותו של התובע, ושל אחרים כמותו, שלא יכפישו אותם, יפגעו בשמם הטוב ובפרנסתם על לא עוול בכפם, ובין האינטרס הציבורי שבאזהרה מפני פוגעים פוטנציאליים, בפרט כשמדובר ברופאים העוסקים בטיפולים שיש בהם ממד של אינטימיות ובפגיעות שמבוצעות בחדרי חדרים ושיש קשיי אכיפה מובנים בעניינן. נקודת האיזון קבועה בהטלת חובה סבירה על המפרסמת לבדוק את אמיתות הטענות ואת יכולתה להוכיחן במידת הצורך, להקפיד שלא להפריז בהאשמות, לא להוסיף מעבר לעובדות הידועות, ולא לפרסם את הדברים בפורום רחב שהשליטה על מי שנחשף אליו היא פחותה עד בלתי קיימת. גם אם התכלית של הדברים היא להיטיב עם הבריות, הנזק שעלול להיגרם למי ששמו נקשר בהאשמות כאלה שלא בצדק הוא גדול. אדם פרטי, גבר או אישה, שנוטלים על עצמם אחריות ליידע את הציבור ולהזהיר אותו, לוקחים על עצמם למעשה תפקיד מעין-עיתונאי של חשיפת האמת לקהל הרחב או, אם תרצו, תפקיד של גוף המופקד על שלום הציבור והגנתו מפני פורעי חוק וסכנות. עמדה שכזו מחייבת התנהגות אחראית ושקולה, לנוכח הנזק שייגרם לנפגע עקב טעות והאשמת שווא, החשש מ"זיהום" השיח באינפורמציה כוזבת וכמובן היעדר הערך שבפרסום מידע שגוי. בכל אופן, ולנוכח מורכבות זו, דרך המלך במקרים שכאלה היא פניה לגופי האכיפה המקצועיים ולא נטילת החוק לידיים (השוו בעניין זה לת"א (שלום ת"א) 13548-01-17 א' נ' דוביצקי (3.6.2025)). סכום הפיצוי: באיזון בין השיקולים המתחרים שנמנו לעיל, בשים לב לאופי הפגיעה והיקפה, לעובדה שבכל זאת התנהל נגד התובע משפט פלילי והוא זוכה ברוב דעות מחמת הספק, לאמונת הנתבעת בפרסום על רקע נסיבות אחרות שמנתה, ובהיעדר נזק ממוני מוכח, פיצוי בסך של 25,000 ש"ח לשני הפרסומים גם יחד נראה לי סביר. בנסיבות העניין לא מצאתי צורך לדון בשאלה אם מדובר בפרסומים נפרדים או בפרסום אחד. סעד של ציווי: אף שספק אם הדבר נדרש, שכן הפרסום הוסר, הרי שלמען הסר ספק תימנע הנתבעת מלפרסם שהתובע הטריד מינית. טרם חתימה: פסק הדין בע"א פלונית עת נערכתי לפרסום פסק דין זה, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין עקרוני בע"א פלונית, שבו הותוו אמות מידה נורמטיביות לבחינת תביעות לשון הרע על פרסומים שייחסו לתובעים פגיעות בעלות אופי מיני. מאחר שהצדדים התייחסו בסיכומיהם לת"א פלונית, ניתנה לצדדים זכות טיעון משלימה. הצדדים הגישו סיכומים משלימים. אתייחס לטענות כעת. בע"א פלונית עמד בית המשפט המחוזי על כך שלפרסומים אינטרנטיים מאפיינים ייחודיים שלא היו קיימים שעה שניסח המחוקק את חוק איסור לשון הרע וקבע בו את האיזונים הראויים שבין חופש הביטוי ובין השם הטוב. עד שתבוא הסדרה עדכנית ומתאימה, כשבית המשפט נדרש להכריע בתיק לשון הרע בגין פרסום ברשתות החברתיות עליו להפעיל את הכלים הוותיקים שעומדים לרשותו תוך התאמתם למדיום הרלוונטי. כשהמפרסמים הם מי שטוענות ושטוענים לפגיעות מיניות שעברו, יש לקחת בחשבון – בנוסף לכל המורכבות הקיימת – גם את השיקולים המיוחדים לשדה זה ובהם: "[...] שיקולי המדיניות המצדיקים התחשבות בקורבנות הפגיעות; את הרצון להימנע מאפקט מצנן שימנע את הוקעתם של הפוגעים; את הצורך לעודד מתן במה לקולם של מי שסבלו מאונס או מפגיעה מינית אחרת. ומנגד את החשש כי חפים מפשע יהפכו יעד לביוש חברתי חסר יסוד; או שהטענות שיועלו נגדם לא ישקפו כלל את המציאות כפי שאירעה" (שם, בפסקה 70). על רקע זה ניסח בית המשפט המחוזי "כלל אצבע" שלפיו יש לבחון אם יש בפרסום "גרעין של אמת", ובהתאם לכך לבחון את מידת הסטייה של הפרסום מהמציאות שבוססה בראיות. "כאשר הפרסום שעל הפרק סוטה באופן ניכר מהמציאות הנשקפת מחומר הראיות, תגדל הנכונות להטיל אחריות על המפרסמות והמפרסמים האשמות בדבר פגיעה מינית" (שם, בפסקה 71). סטנדרט של "גרעין אמת" מותאם למורכבות הסוגיה של פגיעות מיניות ומתחשב בכך שלנוכח הטראומה הנגרמת לנפגעות עבירות מין אלה לא תוכלנה תמיד למסור תיאור דברים קוהרנטי על שאירע להן. טעם חשוב נוסף לאמת מידה זו הוא שיש בכך כדי ליצור הרמוניה בין הדינים הפליליים ובין הדינים האזרחיים, שכן "אם גרעין של אמת יוכל לבסס אחריותו של נאשם באונס בפלילים מעל לכל ספק סביר, הרי שקיומו יוכל להדוף טענה לאחריות בגין לשון הרע" (שם, בפסקה 71). לצד זאת, אמת מידה של גרעין אמת אינה מקנה למפרסמים חסינות וחירות מוחלטת, אלא דורשת מהם מידת אחריות של יכולת לעמוד מאחורי הדברים ולו בבסיסם. בענייננו הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח את אותו גרעין של אמת, שהרי למעשה לא הוגשה כל ראיה בת משקל שיכולה לבסס את הטענה כי התובע אכן הטריד מינית אישה כלשהי. בניגוד לע"א פלונית, שם נדרש בית המשפט לבחון את הפער שבין הגרסה שעלתה מחומר הראיות ובין הגרסה שתוארה בפרסום (וקבע שם כי הן רחוקות זו מזו מרחק מזרח ממערב), בענייננו הנתבעת ויתרה מיוזמתה ומשיקוליה על הניסיון להוכיח כי המעשה שנטען בפרסום אכן התרחש במציאות, כך שאפילו ראשיתו של גרעין אמת לא בוסס. אף בהנחה כי ליבת הפרסום קשורה באמירה שלכאורה אמר התובע לנתבעת, ואף בהנחה כי אמירה זו הוכחה בבית המשפט, הרי שהפרסום שהציג את התובע כמי שהטריד מינית סטה באופן ניכר מאותה אמירה, שהיא אמנם אמירה סרת טעם אך אינה בגדר הטרדה מינית. סטייה זו, של המתואר בפרסום מהמציאות הנשקפת מחומר הראיות, מצדיקה את הטלת האחריות על הנתבעת. יתרה מזו: בית המשפט המחוזי התייחס לאמת המידה האובייקטיבית שבה נדרש המפרסם לעמוד כדי שיוכל לחסות תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק. נקבע כי מי שמבקש לעשות שימוש בכלי ההפצה רב העוצמה של הרשתות החברתיות צריך לדעת ששימוש החורג מאמות המידה המקובלות האובייקטיביות עלול להוביל לאחריות משפטית: "כל אלה מטילים על המפרסמים את החובה לשקול את התכנים שהם מבקשים להפיץ, ולנהוג כלפיהם באחריות. על מי שמבקש לפרסם פרסום כה פוגעני – המייחס לאחרים עבריינות מינית חמורה וקשה – לבחון את תוכן הפרסום לפני שילחץ על הכפתור במסך, שיזניק את המלל לנחלת הכלל. לחיצה קלה על עכבר המחשב יכולה לשמוט את הקרקע תחת רגלי מושא הפרסום. לעיתים כך יאה וכך נאה בשים לב לדברים שנעשו, אך לא תמיד. המפרסמים יכולים לבחון את הדברים לפני מעשה הפרסום. אמת המידה הנורמטיבית המצופה מהם לא בשמים היא. שיטתנו המשפטית אינה דורשת עריכה מוקדמת העולה כדי שלמוּת, היכולה להילמד בסדנאות לעריכה לשונית. על הפרק סבירות, הלובשת ופושטת צורה בהתאם לסוגיה שעל הפרק. וודאי שיש לנהוג בזהירות ביחס לדרישות שאנו מכוונים כלפי פרסום מצד מי שטוענים לפגיעה מינית שחוו. ועדיין בכוחם של המפרסמות והמפרסמים לבדוק שפגיעתו של המלל שלהם אינה חורגת מהסביר בשים לב לשאירע. שהדברים מוצקים בגרעינם" (שם, בפסקה 87). בענייננו הנתבעת לא עמדה באמת המידה הנורמטיבית שדורשת ממנה לבדוק את תוכן הדברים בטרם פרסמה את הפרסום הפוגעני; ובעיקר לא הקפידה לוודא כי הפגיעה שטמונה בפרסום אינה חורגת מגדר הסביר לנוכח המידע שהיה ברשותה ושעליו היא יכולה להגן בבית המשפט. בנסיבות הקונקרטיות של ענייננו, כשהנפגע הוא רופא העוסק בטיפולים שמחייבים מגע קרוב, והנתבעת בחרה לפרסם את הדברים דווקא בעמוד העסקי שלו בניסיון להגיע ללקוחות פוטנציאליות, היה מצופה ממנה לבחון את הדברים באופן קפדני, מושכל ואחראי יותר, עקב היקף הפגיעה שהדבר עלול לגרום לו. בית המשפט המחוזי הוסיף והסביר: "על המפרסמים להיות תמי לב. הפרסום במרשתת אינו בגדר פליטת קולמוס. קודמים לו מחשבה ושיקול דעת. עליהם לשקול את ההשלכות של פרסום זה. יש לדעת שלפגיעה בשמו הטוב של האחר עלול להתלוות מחיר. עליהם להיות מסוגלים לעמוד מאחורי הדברים שהם מבקשים להפיץ לעין כל במרשתת, ולהיות מסוגלים להגן על גרעינם" (שם, בפסקה 71). בענייננו דווקא הטענה של הנתבעת כי עשתה את הפרסום באופן ספונטני, בלהט הרגע ומתוך "בהילות פנימית", אמנם תומכת בקביעה כי לא מדובר היה בניסיון מתוכנן להכפיש את שמו של התובע. ברם היא ממחישה את הכשל של הנתבעת לנהוג באחריות הנדרשת ממנה שעה שהיא מפעילה כלי רב עוצמה כמו פרסום ברשתות החברתיות המייחס למאן דהוא פגיעה מינית. אכן, הרף המצופה אינו בשמיים, אך הנתבעת לא עמדה בו. לבסוף, השופט גונטובניק הקדיש פרק בחוות דעתו לצורך להפגין התחשבות במתלוננות ובמתלוננים על אודות עבירות מין. ברם בין ע"א פלונית ובין ענייננו יש הבדלים משמעותיים בסוגיה זו. ראשית, הפגיעה המינית שנטענה שם בפרסום היא עברת מין חמורה מסוג אינוס שתוארה בהרחבה ובפירוט וקראה לפעולה בעקבותיה. מנגד, בענייננו מדובר בפרסום קצר ולא אינפורמטיבי שבבסיסו האשמה חמורה פחות. שנית, בע"א פלונית חוותה המפרסמת את הדברים בעצמה, והקושי המרכזי היה בסתירות שהתגלו בין עדותה, חומר הראיות ותוכן הפרסומים. לעומת זאת, בענייננו עיקר הדיון נסב על סיטואציה שהנתבעת כלל לא נכחה בה (הנתבעת הזכירה בסיכומי ההשלמה כי היא נבדלת מהמפרסמת בע"א פלונית גם בכך שאינה עורכת דין או משפטנית, ולא הציגה עצמה ככזאת בפרסום; וכן שלשיטתה היא לא השמיטה פרטים מהותיים בניסיון לצייר תמונה חמורה יתר על המידה. אף אם יימצא שהדברים נכונים איני סבור שיש בהם נפקות להכרעה). על רקע זה, הרלוונטיות של הכללים הראייתיים המיוחדים שחלים בתיקי עברות מין לניתוח עדויות של מתלוננות היא פחותה בענייננו (לסקירת הכללים ראו עניין דניאל, בפסקות 11-9). בהקשר זה יש לעמוד על כך שקו ההגנה של הנתבעת לבש ופשט צורה לאורך ההליך, כאשר תחילה נטען שהפרסום היה מבוסס על מה שסיפרה לה האחות והייתה כוונה להעיד אותה; ואילו בהמשך, משהאחות לא הגיעה להעיד, הוצגו הדברים כאילו הפרסום התבסס על האמירה שהנתבעת חוותה בעצמה והעובדה שהפרסום התייחס ל"חברה" היא "פרט לוואי" (פסקה 5 לסיכומי ההשלמה של הנתבעת). נראה אפוא כי הנתבעת ניסתה להתאים את אופי הטיעון למצב המשפטי בכל שלב, התנהלות שהיא אומנת מותרת, אלא שבנסיבות דנא יש קושי לקבל את הגרסה המאוחרת לאחר שכשלו הניסיונות להוכיח את הגרסה הראשונה (כאמור, בחנתי את הדברים בכל מקרה והגעתי למסקנה כי גם בהנחה שהגרסה השנייה מתקבלת, לנתבעת לא עומדות ההגנות שטענה להן). עם זאת הקשיים שעימם מתמודדות מתלוננות בעבירות מין קיבלו גם קיבלו ביטוי משמעותי בכך שלא ראיתי בהימנעותה של האחות ממתן העדות משום התנהלות שעשויה לעורר חשד בנוגע למהימנות טענות הנתבעת. הסיבה לכך היא שמתן עדות מול הפוגע עלולה להציף לא אחת רגשות ותחושות קשות ביותר, והפסיקה הכירה ב"פגיעה המשנית" שנגרמת למתלוננת עקב הליכי המשפט והחקירה ואף דימתה את הדרך הקשה שעוברת המתלוננת ל"אונס שני" (בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר, פ"ד סו(3) 442, פסקה 31 (2014)). אם כי ספק אם הלכות אלו חלות במלוא עוצמתן בנסיבות דנן, כשמדובר היה בהטרדה מינית בנסיבות שאינן חמורות בהשוואה להטרדות מיניות אחרות, כל שכן בהשוואה למעשי מגונים ומעשי אינוס כפי שהיה בע"א פלונית. אכן, ייתכן כי לו היה ענייננו עוסק בסכסוך מתחום אחר היה זה לכל הפחות תמוה שהנתבע יבחר לוותר על העד המרכזי שעל בסיסו נבנה קו ההגנה, וייתכן שהדבר היה נזקף לחובתו ומשליך על מהימנות טיעוניו. ואולם, בענייננו ראיתי בהסבר של הנתבעת להעדרה של האחות כמניח את הדעת ואף ניהלתי את הדיון מתוך נקודת הנחה כי זו אכן הסיבה להיעדרה. מנגד, מובן שלא היה מקום להרחיק לכת ולקבוע ממצאים המתעלמים מהיעדרה של האחות ובניגוד לכללים ראייתיים בסיסיים של קבילות. על רקע דברים אלה אני סבור כי התוצאה שאליה הגעתי, ובכלל זה סכום הפיצוי שנפסק, נותנים ביטוי למורכבות ולרגישות של הסוגיה גם בהיבט הזה. סוף דבר מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 25,000 ש"ח. ניתן צו האוסר על הנתבעת לפרסם שהתובע הטריד מינית וכל פרסום דומה. בנסיבות המורכבות של העניין, הנתבעת תישא בשכר טרחת בא כוח התובע בסך של 5,900 ש"ח (הסכום מגלם מע"מ) וכן בחלק יחסי של אגרת התביעה. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שמדובר בתביעה שהוגשה על סכום מופרז באופן שמצדיק לתת לכך ביטוי בהוצאות המשפט מעבר לאמור. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתוך 60 יום ממועד המצאת פסק הדין. המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים. [הערה הנוגעת לפרסום פסק הדין הושמטה מהמקור].