המ"ש 4902-06-26 המ"ש 4902-06-26

בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח אשר מספרו – 90533528882 וזאת בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982. על פי האמור בדוח ועובדות כתב האישום, המבקש נהג במהירות העולה על המותר, עבירה בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961. המבקש נהג במהירות של 123 קמ"ש במקום 90 קמ"ש המהירות המותרת בכביש. העבירה הינה מיום – 28.09.25 בגוף הדוח צוין כי המועד האחרון להגשת בקשה להישפט הינו בתאריך – 26.01.26, שהוא המועד האחרון שנקבע בחוק לתשלום הקנס. לטענת ב"כ המבקש, העניין נודע למבקש באיחור, הואיל ולא ביצע את העבירה ואין מצידו כל אשם. עוד נטען כי העבירה צולמה והדוח נרשם על משו מכח בעלות על הרכב. כמו כן, נאמר כי המבקש לא נהג ברכב ואחר, שפרטיו מופיעים בבקשה, נהג ברכב. כמו כן, נטען כי עשוי להגרם עיוות דין באם לא תתקבל בקשתו. המבקש צירף לבקשתו תצהיר התומך בבקשה. המשיבה התנגדה לבקשה. לדבריהמשלוח הודעה אינו מחייב מסירה אישית, וכן כי הטענה שאחר נהג ברכב אינה מלמדת על עיוות דין. כמו כן, נטען כי מדובר בשיהוי של שנה וזהו שיהוי ניכר. דיון השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן: האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט. האחר – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו. טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2003): יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו... אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים. ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427-17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם (2018): אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה ובהמשך: כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו. בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445-08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (2008) וגם ע"פ (ירושלים) 2224-08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (2008) בחנתי את טענותיו של המבקש ולא מצאתי מקום לקבל את הבקשה. באחריותו של כל אזרח לעמוד אחר חובותיו ואחר המצווה עליו על פי חוק ברשויות המוסמכות, וכן לעקוב אחר הנדרש ממנו. על כל מבקש חלה החובה לוודא בעצמו במסגרת סד הזמנים הקבוע בחוק של תשעים ימים, כי הבקשה הוגשה כדין ובמועד ולא להמתין פרק זמן רב לאחר חלוף המועד האחרון להגיש את הבקשה הנדונה. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת לשיהוי בהגשת הבקשה מאז חלוף המועד להגשת הבקשה להישפט על פי החוק ועד ליום הגשת הבקשה דנן. המדובר בחלוף זמן ניכר, ואין בידי בית המשפט לקבל הבקשה. ראה, עפ"ת (מחוזי ב"ש) 11976-02-21, קוקואשווילי נגד משטרת ישראל פניות ואח' (2021), וכן עפ"ת (מחוזי ב"ש) 982-9-21, אלעטאונה נגד משטרת ישראל פניות ואח', (2021). באשר לטענה, ככל שתועלה, כי אחר נהג ברכב, אין בה כדי להעמיד בכך בסיס לעיוות דין. כבר ברע"פ 8427-17 סאלם הנזכר, נאמר: אין די בהכחשת העבירה בכדי להקים חשש לעיוות דין (עניין נג'אר). בעניין סמארה, טען המבקש כי אדם אחר נהג ברכבו במועד ביצוע העבירה, ולראיה צורף תצהירו של אותו אדם. נקבע, כי אין בכך די על מנת לבסס טענה של עיוות דין, שכן 'תצהירו של מר יוסף סמארה, אשר ממנו עולה כי הוא ביצע את העבירה, הינו תצהיר סתמי, ואין בתוכנו כדי להעיד באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו... כשנה טרם הגשתו של התצהיר' בהינתן כי חלפו ימים רבים, מיום קרות העבירה, ברי, כי אין בית המשפט יכול לקבל תצהיר אשר הגיח לעולם מיניה וביה, ואין בו כדי להעיד על נסיבות יום העבירה, או על יכולתו המעוררת תמיהה של המבקש לדעת מה היו מעשיו באותה העת. לעניין זה ראה גם רע"פ 2754-12 ביסמוט נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (19.4.2012) באשר לאישור המסירה, הרי שלאחר עיון בדבר הדואר, עולה כי זה חזר חתום וכן בציון שאינו נדרש, ומקים את חזקת המסירה. יפים לעניין זה הם הדברים הבאים, אשר נאמרו ברע"פ 8604-15, חנא נ' מדינת ישראל (2015): כלל הוא, כי משהציגה המשיבה אישור מסירה של דבר הדואר, הנוגע לזימונו של נאשם לדיון בעניינו, קמה "חזקת המסירה", לפיה עובר הנטל אל כתפיו של האחרון, להוכיח כי הוא לא קיבל את דבר הדואר, מסיבות שאינן תלויות בו... במקרה דנא, שוכנעתי כי, אמנם, עלה בידי המשיבה להציג אישור מסירה, לפיו דבר הדואר נשלח ממשטרת ישראל אל המבקש, בהתאם לכתובת שנמסרה על-ידו, כאשר דבר דואר זה לא נדרש על-ידי המבקש. במצב דברים זה, עבר הנטל הראייתי אל שכמו של המבקש, ומשלא השכיל האחרון להוכיח כי דבר הדואר לא הגיע לידו, לא נפל כל פגם בהרשעתו בדין. אדגיש, בהקשר זה, כי אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש, בנוגע לתקינות אישור המסירה שהציגה המשיבה. ראה גם קליין נ' מדינת ישראל (נבו, 2016) וסמימי נ' מדינת ישראל (נבו, 2014), עפ"ת (מחוזי ב"ש) 25448-05-22 נועם שמואל זיני נ' מדינת ישראל (2022). בנוגע לטענה כי עשוי להגרם עיוות דין, אם לא ינתן היום בבית המשפט, ראוי לציין את שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל: על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. קיומו של ניקוד בצד העבירה אינו מהווה עיוות דין. בעניין אמצעי התיקון שהוטל על המבקש על ידי רשות הרישוי נפסק, כי הניקוד שנרשם על ידי רשות הרישוי אינו עונש, שכן הוא אמצעי תיקון המוטל על מבצעי העבירות לתקן את את התנהלותם בדרכים ולהימנע מלבצע עבירות נוספות וכשלעצמו אינו מצדיק הארכת המועד להישפט . ראה לכך עפ"ת 21114-07-19 פראנק נ' מדינת ישראל (2019). אף טענה כללית כי המבקש כופר בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין, אשר עשויה להצדיק את ביטול פסק דין. ראה לכך רע"פ 2573-17 גייאר נ' מדינת ישראל (2017). בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה. כל בקשה לגופא גרידא, אולם באם תתקבל הבקשה דנן, הרי שמשמעות הדבר היא כי לא יהא לכך סוף, ואין זו כוונת המחוקק והפסיקה. ראה בעניין זה ע"פ (באר שבע) 4252-07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (2007): לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט. ברע"פ 8653-13, לוי נגד מדינת ישראל (2013), נאמר בבית המשפט העליון: מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו. לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה. הבקשה נדחית. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.