פרטי ההליך
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
10644/07
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט ח' מלצר
העותרים:
1. ד"ר
סטפן מונרו יעקובסון
2. רבקה שור
3. רפאל שור
4. קנט ספירו
5. ועד תושבי הרובע היהודי
נ ג ד
המשיבה:
החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי
בעיר העתיקה בירושלים בע"מ
עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים
בשם העותרים:
עו"ד אפיק עודד
בשם המשיבה:
עו"ד שקד אלישבע
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א.עותרים 4-1 הם חוכרי דירות ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים (להלן העותרים ), עותר 5 הוא כנטען ועד המייצג את תושבי הרובע. המשיבה היא חברה ממשלתית, לה מוחכרות אדמות הרובע היהודי - והיא האמונה על ניהולן. בין היתר מנהלת המשיבה חניון. בשנת 2007 התגלע סכסוך בין העותרים והמשיבה, בגין הרחבות בנייה לא מאושרות שהתגלו כנטען בדירותיהם. במסגרת סכסוך זה, במסגרתו לא נענו העותרים לדרישות תשלום מצד המשיבה - ביטלה המשיבה את זכאותם להשתמש בחניון. כלפי החלטה זו הוגשה העתירה שבפנינו, בה נטען כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה, הגורמת לעותרים אי נוחות ואף סיכון ביטחוני.
ב.בתגובת המשיבה (מיום 3.1.08) נטען, בין היתר, כי מדובר בסכסוך אזרחי שדינו להתברר בבית המשפט האזרחי המוסמך. עוד צוין כי תביעה בעניין זה עצמו, מטעם תושב אחר ברובע, מתבררת בימים אלה בבית משפט השלום בירושלים (א' 12968/07). נטען כי לעותרים אין זכות קנויה לעשות שימוש בחניון - ושבהסכמי החכירה נקבע במפורש שלא קיימת זכות לחנייה. בתגובה נפרש באריכות הסכסוך האזרחי, והשתלשלות העניינים שהביאה לביטול רשות השימוש. בנוסף נטען, כי העותר 5 כלל אינו אישיות משפטית; והוטעם כי בשנת 2004 הגישה "נציגות תושבי הרובע היהודי" (שלשיטת המשיבה היא, ככל הנראה, העותר 5) תביעה לבית משפט השלום, בה דרשה להיות מעורבת בהקצאת תוי החנייה, אך תביעה זו נמחקה - ושיש בהסתרתה משום חוסר תום לב.
ג.אין בידינו להיעתר למבוקש - המדובר בסכסוך הראוי להתברר בבית המשפט האזרחי. אינני נדרש בפירוט לשאלת סמכותו העקרונית של בית משפט זה ביחס למשיבה (ראו בג"ץ 187/71 "רמט" בע"מ נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים , פ"ד כו(1) 118; ובהקשר קרוב יותר לענייננו ראו בג"ץ 1519/02 אקסלרד נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ (לא פורסם)); לא אמנע מאמור, כי כשלעצמי נטייתי היא לסבור, שבנסיבות מסוימות יש לילך בדרך שביקש להלך בה השופט ברנזון בפרשת רמט (עמ' 122-121), באשר לייחודיותה של המשיבה ולהשלכות שיש לכך בתחום חובותיה במשפט הציבורי, אף כי ציין שצפויים בנושא זה חילוקי דעות בתוך ההרכב. ואולם, בנסיבות המקרה דנא ברי שאין המשיבה מפעילה סמכות שלטונית, ומקומו של הסכסוך איפוא בבית המשפט האזרחי (בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל לישראל בע"מ , פ"ד מא(2) 449; בג"ץ 5120/98 בסן נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); בג"ץ 5163/98 עמותת בית"ר יצחק נ' עיריית פתח תקוה (לא פורסם)). לכך יש להוסיף גם את אופיה העובדתי של המחלוקת, המחייבת בירור בערכאה דיונית (בג"ץ 4549/07 אחמד נסאר נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)). ולבסוף, צירופו של עותר 5 - מעבר לבעייתיות הנטענת בנושא האישיות המשפטית - גם אינו עולה בקנה אחד עם העמדה שהובעה על-ידיו בועדה המקומית באשר לסגירת החניון כעדיפה על שימוש חורג. כללו של דבר, מקומה של העתירה בבית המשפט האזרחי, שם כבר מתבררת, כאמור, תביעה זהה. אוסיף: קשה להלום כי נושא חניה יידון בבית משפט זה. ערים אנו לאי הנוחות הנגרמת לעותרים, אם רופא במלאכתו ואם בעלי משפחות, במצב שנוצר; אך לשם כך אין טוב מפתרון "אזרחי" מחוץ לכתלי בית המשפט, ובלית ברירה, אין מנוס מפניה לבית המשפט האזרחי.
ד.לא נוכל איפוא להיעתר לעתירה.
ניתנה היום, כ"א בשבט
התשס"ח (28.1.08).
ש ו
פ ט
ש ו
פ ט
ש ו
פ ט