בג"ץ 11861/04 עפרה רוה נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט ס' ג'ובראן:

עניינה של העתירה שלפנינו הוא בבקשת העותרת, כי המשיב 1 יורה על העמדתם לדין פלילי של המשיבים 2-5, שלפי טענות העותרת עצרו אותה על-פי צו מעצר, לא אפשרו לה להשתחרר בערבות מתאימה וכן התנהגו באופן בלתי ראוי במהלך חקירתה במשטרה.

הרקע לאירועים העומדים ביסוד תלונתה של העותרת נשוא עתירה זו, הוא בתלונות שהוגשו למשטרה כנגד העותרת, על-ידי שני אנשים בשם גי ברסקא (להלן: ברסקא) ומשה פרידליס (להלן: פרידליס), בגין הטרדתם על-ידי העותרת. על-פי הנטען, העותרת וברסקא ניהלו בעבר מערכת יחסים רומנטית, ולאחר סיומה החלה העותרת להטריד את ברסקא בטפלון, במעקבים אחריו וכדומה. תלונות דומות הוגשו על-ידי פרידליס, אשר היה חברו של ברסקא.

ביום 8.7.98 הגישה העותרת תלונה נגד קצינים ושוטרים במרחב ירקון של המשטרה (להלן: המשיבים 2-5). הרקע להגשת התלונה היה מעצרה של העותרת ביום 16.6.98, מכוח צו מעצר שהוצא נגדה ביום 13.5.98 על-ידי בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. צו המעצר הוצא בעקבות בקשת המשטרה לעצור את העותרת לצורך חקירה, וזאת מאחר שבסמוך לאחר שהעותרת נחקרה במשטרה ביום 4.5.98, התקבלה תלונה נוספת מהמתלונן ברסקא, לפיה העותרת ממשיכה להטרידו. ביום 17.6.98 החליט בית-משפט השלום לשחרר את העותרת ממעצר, לאחר הפקדת התחייבות עצמית בסך 150 ש"ח, והטלת איסור עליה להתקרב למתלונן במשך 14 יום או ליצור עמו קשר במישרין או בעקיפין. בהחלטתו ציין שופט בית-משפט השלום, כי:

"יתכן מאוד שקצין המשטרה לא שקל כיאות את האירוע, ולא היה כל צורך בהשבת המשיבה במעצר לילה שלם".

תלונת העותרת נסבה על החלטת המשיבים לעצרה על-פי צו המעצר, ולא לאפשר לה להשתחרר בערבות מתאימה, וכן על התנהגות לא ראויה מצדם במהלך חקירתה במשטרה.

לאחר בחינת העניין, החליטה המחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש), שלא לפתוח בחקירה פלילית בתלונה, וזאת מאחר שהתלונה איננה מגלה חשד לביצוע עבירה פלילית. התלונה הועברה על-ידי מח"ש ליחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל, לצורך בדיקת טענות העותרת.

ביום 13.5.99 הודיע לעותרת קצין תלונות הציבור של מרחב ירקון במשטרה, כי חלק מטענותיה בתלונה נמצאו מוצדקות, ועקב כך ננקטו צעדים משמעתיים נגד שניים מהשוטרים. לטענות האחרות של העותרת, לא מצא קצין תלונות הציבור בסיס.

ביום 30.1.00 פנתה העותרת למח"ש וביקשה לפתוח בחקירה פלילית כנגד המשיבים 2-5, עקב החלטת קצין תלונות הציבור.

ביום 14.2.00 הושב לעותרת על-ידי מח"ש, כי אין מח"ש מוצאת מקום לחקירה פלילית בעניין, שכן "עצם העובדה כי שיקול הדעת שהופעל לא היה נכון אינה מקיימת בהכרח את היסודות הנדרשים להתגבשותה של עבירה פלילית".

על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה פלילית בתלונתה, הגישה העותרת, ביום 10.3.00, ערר לפרקליטות המדינה, באמצעות מח"ש.

ביום 19.10.01 נשלחה לעותרת הודעה מטעם פרקליטות המדינה, לפיה המשנה לפרקליטת המדינה דאז, הגב' נאוה בן אור, החליטה לדחות את הערר.

בעקבות פניה נוספת מצד העותרת, בה ביקשה לצרף מסמך נוסף לתלונתה, הושב לעותרת ביום 17.2.02 על-ידי מנהל תחום עררים בפרקליטות המדינה, כי הפרקליטות איננה מוצאת לנכון לשנות מהחלטתה בערר.

על החלטת המשנה לפרקליטת המדינה לדחות את הערר, הגישה העותרת, ביום 26.5.02, לבית-משפט זה עתירה (בג"צ 4447/02).

ביום 5.1.03 החליט בית-משפט זה (השופטים ד' דורנר (בדימוס), ד' ביניש ו-י' אנגלרד (בדימוס)) לדחות את העתירה, בקובעו כדלקמן:

"המדינה הצהירה בפנינו, כי טענות העותרת בדבר מעצר-שווא מתבררות בהליך אזרחי שהגישה, וכי על-פי פסק-הדין שיינתן בתום הליך זה תבחן המדינה אם יש לנקוט צעדים נגד השוטרים המעורבים, ותמסור הודעה על-כך לעותרת.

העותרת תהיה רשאית לחזור לבית-משפט זה על-פי הודעה זו, אם תימצא לה עילה לכך.

בנסיבות אלה, הגענו לכלל-דעה שיש לדחות את העתירה".

ביום 8.1.03 ניתנה החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בתביעת הפיצויים אותה הגישה העותרת, בה נפסקו לטובתה פיצויים בסכום של 10,000 ש"ח.

ביום 31.8.03 הודיע מנהל מח"ש לעותרת, כי לאחר עיון בפסק-הדין, לא מצאה מח"ש מקום לשנות מהחלטתה הקודמת.

על החלטה זו של מנהל מח"ש, הגישה העותרת, ביום 3.9.03, ערר.

עניינה של העותרת שב ועלה בפני המשנה לפרקליטת המדינה דאז, הגב' נאוה בן אור, וביום 4.11.03 הודיע מנהל תחום עררים דאז, מר משה שילה, לעותרת על דחיית הערר.

על החלטות אלו הוגשה העתירה שלפנינו.

דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה אינה מגלה עילה להתערבות בית-משפט זה בהחלטות המשיבים. שכן, כידוע, הלכה היא, כי מידת התערבותו של בית-משפט זה בשיקול-דעת רשויות אכיפת החוק בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין הינה מצומצמת ביותר. בית-משפט זה יתערב בהחלטות אלה רק במקרים נדירים ביותר, בהם לוקה ההחלטה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני" (ראו בג"צ 6271/96 ידידיה בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נ (4) 425, 430; בג"צ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מח (5) 573, 582).

יתרה מכך, כאשר מדובר בהחלטה שלא להעמיד לדין, המתבססת על שאלת דיות הראיות, נטייתו של בית-משפט זה להתערב מצומצמת ביותר ובית-המשפט יתערב בה רק במקרים נדירים במיוחד והם, כאשר מסקנותיהן של רשויות התביעה הן "בלתי סבירות בעליל" (ראו בג"צ 2008/02 בנימין כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה ו- 3 אחרים , תק-על 2002 (2) 214).

בעניינה של העותרת סברו גורמי אכיפת החוק השונים, כי לא עולה חשד לביצועה של עבירה פלילית מצד השוטרים, שכן לא נמצא זדון או חוסר תום-לב בפעולתם. כמו-כן, עניינה של העותרת נבחן פעם אחר פעם במחלקה לחקירות שוטרים ובפרקליטות המדינה, אך לא נמצא מקום לפתוח בחקירה פלילית. כך, גם במסגרת הבדיקה שנעשתה ביחידה לתלונות הציבור במשטרת ישראל, לא נמצא חשד, כי מי מהשוטרים ביצע עבירה פלילית. אף בתי-המשפט, אשר בחנו את עניינה של העותרת, לא סברו, כי במעשיהם של השוטרים עולה חשד לביצועה של עבירה פלילית. בנסיבות אלה, הגענו לכלל מסקנה, כי ההחלטות נשוא העתירה הינן סבירות, ואין הן נגועות ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני" ולפיכך דין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבותו של בית-משפט זה.

אשר-על-כן, העתירה נדחית על הסף.