בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ. שר האוצר

1.ביום 24.9.97 ניתן פסק דיננו בעתירה שכוונה, בין היתר, כנגד חוקתיותה של הוראת המעבר שבסעיף 48 לחוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה1995- (להלן: החוק). בפסק דיננו קבענו, בין היתר, כי: "הוראות המעבר שבסעיף 48 לחוק תיקי השקעות בכל הנוגע לחובת הבחינות אינן מידתיות, ועל כן בטלות. הצהרת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 1.1.98". כן קבענו כי "כל עוד לא יוחקו הוראות מעבר מידתיות, תגרום התחולה האקטיבית של חוק תיקי השקעות, ללא הוראות מעבר מידתיות, חובת בחינות בלתי מידתית על העוסקים הישנים. חובת בחינות זו - כתנאי למתן רשיון למנהל תיקים - אינה חוקתית ועל כן בטלה. גם הצהרה זאת תיכנס לתוקפה רק ביום 1.1.98". הוספנו וקבענו כי "עד יום 1.1.98 יכולים כל העוסקים הישנים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים" (מיום 30.6.98). לבסוף, ציינו כי "אם לא יהא סיפק בידי הכנסת להשלים החקיקה עד ליום 31.12.1997 ניתן יהא לפנות אלינו בבקשה להארכת מועד ההשעיה והסדר הביניים אליו הגיעו הצדדים".

2.לאחר פסק דיננו, פירסמה הממשלה את הצעת חוק הסדרת העיסוק ביעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות (תיקון מס' 2), התשנ"ח1997- (ה"ח התשנ"ח, עמ' 82) (להלן: הצעת החוק). הצעת החוק עברה קריאה ראשונה (ביום 30.10.97). היא הועברה לדיון בוועדת הכספים של הכנסת.

3.ביום 30.12.97 פנו המבקשים דנן לבית משפט זה בבקשה להאריך את מועד ההשעיה של ההצהרה על בטלותו של סעיף 48 לחוק ובטלותו של הסדר הבחינות הקיים בחוק כלפי העוסקים הישנים. בבקשה נטען, כי הן שר האוצר והן יושב ראש הרשות לניירות ערך פנו ליושב ראש ועדת הכספים בבקשה לקבוע דיון מוקדם בהצעת החוק וכי בקשתם סורבה בשל עומס עבודתה של ועדת הכספים בשל הדיונים בתקציב המדינה. מטעם זה נתבקש בית משפט זה להאריך את מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות עד ליום 30.4.98, או עד להשלמת הליכי החקיקה (לפי המוקדם ביניהם). באותה בקשה נתבקש בית משפט זה, לקבוע הסדר ביניים חדש, לפיו יוכל בעל רשיון זמני מכוח הסדר הביניים שבפסק דיננו להמשיך ולהחזיק ברשיון הזמני עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, ובלבד שעמד בתנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(1)(2)(3) ו6- לחוק, עמד בבחינות באתיקה מקצועית כקבוע בפסק הדין ושילם את החלק היחסי של האגרה השנתית למשך תקופת הביניים כאמור בתקנה 27(א) לתקנות.

4.בהחלטתנו מיום 31.12.97, החלטנו על הארכת המועד להשעית הכרזת הבטלות, כמבוקש. ביסוד ההחלטה עמדו נסיבותיו המיוחדות של העניין וכן העומס שהיה בשעתו על ועדת הכספים בשל דיוניה על תקציב המדינה. החלטנו, על כן, כי הכרזת הבטלות תיכנס לתוקפה ביום 30.4.98 או ביום בו תשלים הכנסת את הליכי החקיקה, לפי המוקדם בין השניים. כן קבענו, כי עד למועד זה, קרי ה30.4.98- או השלמת הליכי החקיקה, יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97, ולא על פי הסדר הביניים החדש שנתבקש על ידי המבקשים.

5.ביום 29.4.98 שבו ופנו המבקשים לבית משפט זה ובאמתחתם בקשה נוספת להארכת מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות, עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, לפי המוקדם מבין השניים. בבקשה נטען, כי במהלך החודשים מרץ ואפריל חזרו ופנו שר האוצר ויושב ראש הרשות לניירות ערך ליושב ראש ועדת הכספים, וביקשו כי יקבע בדחיפות מועד לדיון בהצעת החוק. כן צויין בבקשה, כי על פי המידע שנמסר למבקשים, תובא הצעת החוק לדיון בפני ועדת הכספים במהלך חודש מאי. מטעם זה, חזרו המבקשים וביקשו, כי יוארך מועד ההשעיה של הצהרת הבטלות. בבקשה צויין עוד, כי עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, יהיו העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם.

6.המשיבים, בתגובתם, מתנגדים לבקשה להארכת המועד. הם טוענים כי המבקשים מיצו את זכותם לפנות לבית משפט זה לשם הארכת המועד בבקשתם הקודמת לעשות כן, ומטעם זה אין בידם לפנות שוב לבית המשפט בעניין זה. כן טוענים הם, כי ממילא נכנסה הכרזת הבטלות לתוקף ביום 1.5.98 ומטעם זה - לא ניתן - ואף לא נצרך - להאריך את מועד ההשעיה של הכרזת הבטלות. עוד טוענים המשיבים, כי הבקשה דנן נגועה בשיהוי כבד ובחוסר נקיון כפיים מצד המבקשים. כך הדבר, לטענתם, נוכח ההזנחה שנקטו המבקשים בטיפול בקביעת הדיון הדחוף בוועדת הכספים; כך, נוכח הגשת הבקשה להארכת המועד יום לפני תום המועד שנקבע בהחלטתנו מיום 31.12.97. המשיבים אף ביקשו, כי נפסוק הוצאות לחובת המבקשים, בשל שיהוי זה בהגשת הבקשה להארכת המועד. עוד טענו המשיבים בתגובתם, כי הנצחת המצב הקיים פוגעת באותם עוסקים ישנים הממשיכים להחזיק ברשיון זמני בלבד וכי אף לגופו של עניין, לא הראו המבקשים כל טעם מיוחד המצדיק הארכה נוספת של תקופת ההשעיה.

7.לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה, נחה דעתנו, כי יש להיענות לבקשת המבקשים דנן ולהורות על הארכת מועד ההשעיה של הכרזת הבטלות עד ליום 30.6.98 או עד להשלמת הליכי החקיקה בכנסת, לפי המוקדם מבין השניים. ביסוד החלטתנו זו מונחות נסיבותיו המיוחדות של המקרה מהן עולה, כי הדיון בהצעת החוק והשלמת הליכי החקיקה צפויים להסתיים בחודש מאי ובסמוך לאחריו. שוכנענו, כי אכן המבקשים פועלים לשם השלמת הליכי החקיקה תוך מתן פתרון הולם למצוקתם של אותם עוסקים ישנים ומניעתו של אותו "חלל חקיקתי" שעלול להיווצר, אם תיכנס לתוקפה הצהרת הבטלות שבפסק דיננו. בה בעת, לא מצאנו בטענותיהם של המשיבים עילה ויסוד שלא להאריך את המועד לתקופה ובתנאים המפורטים בבקשה דנן.

8.על כן אנו קובעים, כי הצהרות הבטלות הקבועות בסעיף 70 לפסק דיננו בעתירה המקורית (מיום 24.9.97) ייכנסו לתוקפן ביום 30.6.98 או ביום בו הכנסת תשלים את הליכי החקיקה, לפי המוקדם מבין השניים. כן אנו קובעים, כי עד למועד זה יהיו כל העוסקים הישנים זכאים להמשיך בעיסוקם מכוח הרשיונות הזמניים שניתנו להם לפי הסדר הביניים המקורי, מיום 30.6.97.

9.בשולי הדברים יצויין, כי אכן היה מקום להגשת הבקשה במועד מוקדם יותר, ולא ערב פקיעת ההשעיה של הכרזת הבטלות, כפי שנעשה במקרה דנן. מטעם זה החלטנו, כי המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח, למרות קבלת בקשתם זו.