בג"ץ 2102/11 אסתר כריש נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט י' עמית :

1.

העותרת שבפנינו, המגדירה עצמה כ"פמיניסטית ולוחמת זכויות האשה", הגישה "עתירה דחופה למתן צו על תנאי" כנגד החלטתו של המשיב 1 שלא לחקור ולהעמיד לדין את המשיב 2 בגין העסקתה שלא כדין של עובדת זרה (ממוצא פיליפיני) השוהה שלא כחוק בישראל, ואשר הועסקה כעובדת משק בית בבית הזוג ברק.

לטענת העותרת, החלטתו של המשיב 1 להעמיד לדין רק את גב' נילי פריאל-ברק, רעייתו של המשיב 2, היא החלטה בלתי סבירה הלוקה ב"שובניזם בוטה", באשר לא יעלה על הדעת כי העובדת הזרה עבדה רק עבור גב' פריאל-ברק. לשיטתה של העותרת, החלטת המשיב 1 מהווה פגיעה קשה בשוויון בין המינים, היא פוגעת בתדמית האשה ומנוגדת ל"מבחן בוזגלו", ומכאן כי על בית המשפט להתערב בהחלטתו של המשיב 1.

2.

אומר בקצרה כי דין העתירה להידחות על הסף ולו לאור הכלל של אי-מיצוי הליכים. הנה כי כן, כמקובל במחוזותינו, העותרת אחזה במנהג "קומו נעלה ציון" והגישה עתירתה עוד טרם טרחה לפנות אל המשיב 1 ולבקש את התייחסותו. כלל נקוט בידינו מימים ימימה, כי טרם הגשת עתירה ל בית משפט זה, על העותר למצות את הסעד המינהלי, ולו על מנת למנוע עתירות מוקדמות ונמהרות. לעניין זה ראו, לדוגמה, בג"צ 2624/97 רונאל נ' ממשלת ישראל , פד נא(3) 71, 82-83 (1997); בג"צ 8144/07 התנועה להגינות שלטונית נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר (לא פורסם, 30.9.2007). אציין כי בשני מקרים אלה, פנו העותרים לרשות המינהלית אך לא המתינו פרק זמן מספיק לקבלת תשובת הרשות טרם הגשת עתירתם. קל וחומר במקרה דנן, שהעותרת לא פנתה כלל למשיב טרם הגשת העתירה (עוד לכלל של מיצוי הליכים ראו אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי כרך ב 161-177 (2008)).

3.

דין העתירה להידחות גם לגופו של עניין. מתגובתו של המשיב 1 נמצאתי למד כי גב' פריאל-ברק הודתה במהלך חקירתה בהעסקת עובדת זרה בשם וירג'יניה, אך מאחר שאותה עובדת לא אותרה בשעתו, הוחלט כי אין מקום להעמידה לדין ואף נדחתה בקשתה לשלם קנס מינהלי. בהמשך, משאותרה העובדת, נפתח תיק החקירה מחדש, ונערך עימות בין העובדת לבין גב' פריאל-ברק שנחקרה שוב. מחקירת העובדת ומחקירתה של גב' פריאל-ברק עלה כי העובדת הזרה לא פגשה את המשיב 2 בעת עבודתה, ולא עלה כי המשיב 2 היה מעורב בהעסקתה.

משכך, ומשלא נמצא בסיס ראייתי למעורבותו של המשיב 2 בהעסקתה של העובדת הזרה, וממילא לא נמצא בסיס להוכחת היסוד הנפשי לביצוע העבירה, הוחלט כי אין בסיס לזימונו לחקירה או להגשת כתב אישום כנגדו. המשיב 1 הבהיר כי בכך לא חרגו גורמי האכיפה ברשות ההגירה מהאופן בו הם מטפלים בתיקים כגון אלה, וכי הוגשו בעבר עשרות תיקים כגון דא, לעתים כנגד אחד מבני הזוג ולעתים כנגד שני בני הזוג, הכל לפי חומר הראיות.

4.

אציין כי בעניין שבפנינו הוגשה עתירה דומה בבג"צ 7552/10 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 15.11.2010) שבמסגרתה התבקש המשיב 1 לפתוח בחקירה נגד המשיב 2, אך העתירה התייתרה ונמחקה משנפתחה חקירה.

עוד אזכיר את ההלכות המוכרות והידועות כי התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעת רשויות התביעה בנושאי חקירה פלילית והעמדה לדין היא מצומצמת ביותר ומוגבלת למקרים בהם ההחלטה לוקה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצונית" (ראו, לדוגמה, בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטות המדינה פד נא(3) 1 (1997); בג"צ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה סעיפים 12-30 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה, סעיפים 10-11 לפסק דינו של השופט ריבלין, סעיף 8 לפסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 26.2.2008))

המקרה שבפנינו אינו נכנס לחריגים אלה, ואיני רואה הצדקה להתערב בשיקול דעתו של המשיב 1.

אשר על כן, אנו דוחים את העתירה על הסף.