בג"ץ 2426/08 אלי בן עטר נ. מדינת ישראל-משרד התחבורה

השופטת מ' נאור :

1.

זוהי עתירתו השנייה של העותר באותו עניין וכמו קודמתה גם דינה להדחות על הסף.

2.

עניינה של העתירה (כמו קודמתה) בטענות העותר נגד פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: הפקודה) כאשר הסעד המבוקש על ידו הוא קבלת פיצוי עקב הפקעה של חלק מחלקה שהוא אחד מבעליה. טענות העותר פורטו בפסק הדין בו נדחתה עתירתו הראשונה של העותר (בג"ץ 8136/07 בן עטר נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה (טרם פורסם, 28.10.2007)). בקיצור יאמר כי העותר טוען שסעיפים 5 ו- 7 לפקודה המאפשרים להפקיע עד 25% משטח חלקה ללא מתן פיצוי הם בטלים מאחר שבעת שנקבעו הם נגדו את כתב המנדט. כמו כן טוען העותר, בהתבסס על מה שמכונה על ידו פירמידת הנורמות של המלומד קלזן, כי אין לראות בפקודה דבר חקיקה ראשית אלא חקיקת משנה ומכאן שהתיקונים שביצעה הכנסת בפקודה מקורם בטעות ונפלו בחקיקה פגמים מהותיים. העותר גם טוען כי הסעיפים אינם סבירים ובלתי מידתיים.

3.

כאמור גם דינה של עתירה זו להדחות על הסף. המשיבות הגישו תגובות לעתירה ובין היתר טענו, ובצדק, כי נוכח הסעד המבוקש קיים לעותר סעד חלופי. עתירתו הראשונה של העותר נדחתה על הסף בהיעדר פנייה מוקדמת. בסיפא לפסק הדין בו נדחתה העתירה הראשונה קבעתי מתוך ציפייה לבאות "כמו כן יתכן, אך לא אקבע בכך מסמרות, שלעותר עומד סעד חלופי כיוון שהסעד המבוקש על ידו הוא סעד כספי". והנה לאחר שעמד בדרישת הפנייה המוקדמת שב העותר והגיש את העתירה שלפנינו וכבר בפתח העתירה שב וביקש כי נורה על מתן פיצוי עקב ההפקעה. ואולם, כפי שנקבע "הנושא של פיצוי בגין מקרקעין שהופקעו מצוי בסמכותו של בית משפט אחר" (בג"ץ 3795/02 כהן נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 22.7.2002); כן ראו: בג"ץ 2230/98 הייב נ' שר האוצר (לא פורסם, 16.6.1998)). אכן, עתירת העותר היא לקבלת פיצוי אך על פי ההלכה "כיוון שעניינה של העתירה היא לתשלום פיצויים, על העותר להגיש, אם רצונו בכך, תביעה כספית לבית המשפט המוסמך" (בג"ץ 985/89 מרציאנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.12.1989)). העותר טוען כי נוכח אופי טענותיו אין הוא פונה לבית משפט אחר שהדברים אינם נמצאים בגדר "סמכותו המוסרית" וכי ממילא "הדרך הנכונה בעניינים חוקתיים" היא לפנות לבית משפט זה. דין הטענה להדחות. כידוע סעד כספי "מוסמך בית המשפט האזרחי לדון בו אם גם יהיה צורך במהלך הדיון לבדוק את חוקיות פעולות השלטון" (בג"ץ 627/88 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' קרן האיזון ע"פ סעיף 116 לחוק המים תשי"ט-1959 – נציבות המים (לא פורסם, 14.3.1989)). יפים בהקשר זה גם דברי השופט ויתקון:

"נתברר לנו כי הסכסוך ראוי להתברר בבית-המשפט המחוזי. עקרונית, אם בכלל קיימת בידי העותר עילה לתביעה, אין כל סיבה, מדוע לא יגיש תביעה אזרחית רגילה. הוא תובע כסף, שלטענתו נשלל ממנו שלא כדין על סמך טענות שאינן מעוגנות בדין. העובדה ששני המשיבים 1 ו-2 שרים הם והמשיבה 3 גוף סטטוטורי היא, אין בה כדי לחסום לפני העותר את הגישה לבית-המשפט הרגיל. אמת נכון הדבר, טענות העותר הן במישור המשפט הציבורי, אך [...] אף במקרה זה מוסמך גם מוסמך בית-המשפט הרגיל לדון בתביעה ולהחליט, אגב הדיון הזה, שפעולת השלטון היתה חסרת בסיס משפטי. אם כן, על שום מה ניזקק לעתירת העותר?" (בג"ץ 340/79 רבינוביץ נ' שר התעשייה, המסחר והתיירות , פ"ד לד (2) 747, 750 (1980)).

כן ראו דברי השופט ש' לוין אשר קבע:

"כאשר מוגשת תובענה כספית, נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינא, אם נשוא הסכסוך נוגע לעניין שהיה מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט אחר, אילו נתבע בגינו סעד המתייחס במישרין לאותו ענין [...] ואין נפקא מינא לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא ב'תביעה אזרחית', שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה [...]. אכן כבר נפסק, שאפילו נולדה תביעתו הכספית של פלוני בתחום המשפט המינהלי, נתונה הסמכות לדון בה לבתי המשפט האזרחיים, במקביל לסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק [...]" (רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס והבלו , פ"ד מד (3) 812, 815 (1990)).

יתר על כן, זה לא מכבר דחה בית משפט זה עתירה בה נטענו טענות בדבר אי-חוקתיות של תקנות ונקבע כי סמכותו של בית משפט זה לדון בטענות בדבר אי-חוקתיות אינה מונעת דיון בטענות בבית משפט רגיל כך שגם בכגון דא קיים לעותר סעד חלופי (ראו בג"ץ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים (טרם פורסם, 11.8.2008), להלן -

פרשת ברגר ). ודוק: כפי שכבר נקבע "ברור, כי לאור עמדת המשיבים לפנינו, לפיה קיים סעד חלופי [...] לא יוכלו המשיבים להציג עמדה שונה בהליכים האמורים" (בג"ץ 7638/07 בסון נ' שר הביטחון , פסקה 5 (טרם פורסם, 15.4.2008)).

אך בענייננו טוען העותר כאמור כי הוראות הדין שהוא מבקש לבטלן הן במעמד של חקיקת משנה. לפיכך מה שנפסק בפרשת ברגר שייך לכאן, ולו לשיטתו של העותר (שלגבי נכונותה אין אנו מביעים דעה, כמובן).

4.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף ואין צורך להידרש לבקשות לצירוף צדדים וליתר טענות בעלי הדין. העותר ישלם לכל אחת מהמשיבות שכר טרחת עו"ד בסך 3,500 ש"ח.