בש"פ 2447/02 זיו אלוש נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקשים מתנהל הליך פלילי בבית המשפט המחוזי בחיפה בת.פ. 288/00. כתב האישום נגדם המייחס להם עבירות של ניסיון לרצח, היזק בחומר נפיץ שקשר לביצוע פשע, הוגש ביום 20.7.00 ומעצרם הוארך עד תום ההליכים. משחלפו 9 חודשים לאחר תחילת מעצרם ומשפטם לא הסתיים, התבקשה הארכת מעצרם ביום 24.4.01 ב3- חודשים ולבסוף שוחררו בתנאים של מעצר בית מלאים ביום 8.7.01.

אף שחלפו 8 חודשים מאז שחרורם, טרם נסתיים משפטם, ולדברי באי-כוחם לא נתקיימו כלל ישיבות בעניינם מפאת עומס ההליכים האחרים המוטלים על בית המשפט בהם הנאשמים מוחזקים במעצר. בקשת המבקשים במסגרת עיון חוזר לבית המשפט זה היא לבטל את התנאים המגבילים של חלופת המעצר לענין מעצר הבית נוכח הזמן הרב שחלף מאז שוחררו למעצר בית, ולאפשר להם לחזור לשגרת חיים נוכח הזמן הרב שהמשפט צפוי עוד לארוך.

2.הבקשה לעיון חוזר הוגשה לראשונה לבית משפט זה לאור העובדה כי המבקשים שוחררו בחלופת מעצר בהחלטת בית המשפט זה מיום 8.7.01, במסגרת בקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים. משבית המשפט זה הוא ששחרר את המבקשים, סוברים באי-כוח המבקשים כי דין הליך העיון החוזר להתקיים בפני בית משפט זה.

נראה לי כי בנסיבות הענין, על הבקשה לעיון חוזר להיות מוגשת לערכאה הדיונית ואין לה גישה במישרין לבית משפט זה, אלא כערר על החלטת הערכאה הראשונה.

משהחליט בית משפט זה את אשר החליט בבקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים, סיים בכך את הליך הארכת המעצר נכון לאותו שלב. משחלף זמן, ונוצרו נסיבות חדשות ותנאים חדשים, והנאשמים מבקשים כי בית המשפט יחזור וישקול את שאלת מעצרם, או לענין זה - את תנאי שחרורם בערובה, עליהם לפנות, במסגרת סעיף 529 לחוק המעצרים, בבקשה לעיון חוזר לערכאה הדיונית כדי שזו תשקול, את הצורך בשינוי התנאים על רקע הנסיבות וההתפתחויות שאירוע. כאשר נאמר בסעיף 52 לחוק כי עצור או משוחרר בערובה או .... רשאי לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר "אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות, או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". פירוש הדבר כי יש לפנות לערכאה הדיונית אשר תבחן את מידת קיומם של התנאים החדשים הנטענים לצורך שינוי החלטה קודמת של בית המשפט. על החלטה זו של הערכאה הדיונית נתונה זכות ערר על-פי סעיף 53 לחוק. נראה כי הסדר זה על פיו יש לפנות ראשית לערכאה הדיונית, חל גם מקום שהחלטת השחרור בחלופת מעצר ניתנה הזמנו על-ידי בית המשפט העליון, והנאשם או התביעה מבקשים לשונת החלטה זו. התרופה גם במקרה זה היא לפנות בבקשה לעיון חוזר לערכאה הראשונה, ובעיקר - במידת הצורך - לערכאה גבוהה יותר, ועד לבית המשפט העליון (ראה בש"פ 4191/93 מדינת ישראל נ' גולדין (לא פורסם); בש"פ 2699/91 גהלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); המ"ר 955/72 אל סעדי נ' מדינת ישראל פרק כז(1) 145, כדברי הנשיא אגרנט באותו ענין: (שם, עמ' 147):

"לאחר שבית המשפט שלערעור החליט בערר שהוגש על החלטה שניתנה בבקשה בענין שחרור בערובה או בבקשה לעיון חוזר, הוא גמר את מלאכתו ואין מקום לעיון חוזר על ידו בהחלטתו. אם לאחר מתן ההחלטה נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות והדבר עשוי לשנות את ההחלטה הקודמת בין אם היא ניתנה בערכאה הראשונה ובין אם ניתנה בערר, כי אז התרופה היא לפנות בבקשה לעיון חוזר לבית המשפט בערכאה הראשונה... המדובר הוא, איפוא, בעיון חוזר בהחלטה בבקשה בענין שחרורו בערובה או בהחלטה שניתנה בבקשה

לעיון חוזר, ולענין זה יש לראות את החלטת בית המשפט לשערעור בה ביטל או שינה את ההחלטה נשוא הערר כהחלטה שבית המשפט בערכאה הראשונה היה צריך .... ולכן, כאילו היא ניתנה על ידו".

החוק וההלכה הפסוקה קובעים כי על המבקש עיון חוזר לפנות לערכאה הראשונה גם אם ההחלטה לעוצרו או לשחררו ניתנה על ידי ערכאת הערעור (השופט עלון בב"ש 186/80 כהן נ' מדינת ישראל , פד"י ל ד(4); 45, 462).

אותו דין חל גם על בקשה לעיון חוזר לגבי שחרור בחלופת מעצר בבית משפט זה, אשר נעשה במסגרת הליך על-פי סעיף 62 לחוק המעצרים, וגם בקשה זו יש להגיש לערכאה הדיונית. אולם השווה בש"פ 264/99 אקאיך נ' מדינת ישראל (לא פורסם); עשויה לעלות השאלה מה הדין במקרה שבו שוחרר נאשם בחלופת מעצר בהחלטה של בית המשפט העליון והמדינה היא זו העותרת לעיון חוזר במטרה לעוצרו מחדש, באופן שמעצר צפוי כזה חורג מגדר תשעת חודשי המעצר המותרים על-פי החוק לצורך ניהול המשפט וסיומו. במקרה זה משתלבות שתי מערכות זו בזו: המערכת הבוחנת את עצם עילות המעצר מבחינת סעיף 21 לחוק המעצרים, והמערכת הבוחנת את ההצדקה בהמשך המעצר מעבר לתשעה חודשים על-פי סעיף 62 לחוק. כיצד יש לשלב ביניהן?

נראה לי על פני הדברים, כי גם במקרה זה הבקשה לעיון חוזר צריכה להיות מוגשת לערכאה הדיונית, והיה אם ערכאה זו מקבלת את הבקשה ומחליטה על מעצר הנאשם עד תום ההליכים במסגרת סעיף 21 שמורה לנאשם מצד אחד, זכות הערר לערכאה גובהה יותר, ועל התביעה, מצד שני להגיש בקשה לבית המשפט העליון במסגרת סעיף 62 לבחון את שאלת המעצר באספקלריה של משך זמן המשפט, במסגרת סעיף 62 לחוק המעצרים. אולם, שאלה זו אינה מתעוררת במקרה זה, ולפיכך אין צורך בקביעת מסמרות בענין זה כאשר תנאי לתוקפה של החלטת המעצר בקיום החלטת בית המשפט העליון על הארכה מעבר ל9- חודשים (השווה בענין זה בש"פ 47/01 עיאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

לאור האמור, על המבקשים להגיש בקשתם לעיון חוזר לערכאה הדיונית שבה מתנהל משפטם.

הבקשה נדחית, איפוא.