בש"פ 47/01 מדינת ישראל נ. חסיין עיאדה

1.זוהי בקשה לעיון חוזר לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-. הבקשה היא להקל בתנאים המגבילים שנקבעו על ידי בהחלטה מיום 24.1.2001. בהחלטה אחרונה זו, דחיתי את בקשת המדינה להאריך פעם שישית את תקופת מעצרו של המבקש לתשעים ימים נוספים והוריתי על שחרורו בתנאים מגבילים, ביניהם "מעצר בית" מלא. כעת פונה בא-כוח המבקש אל בית משפט זה כדי שיקל על "מעצר הבית", כך שיתאפשר למבקש לצאת לעבודה.

2.בפי המדינה טענה עקרונית של סמכות. לטעמה, הדיון בעיון חוזר בנסיבות האלה חייב להתקיים בפני בית המשפט של דיון ולא בפני בית משפט זה. אין ספק, הלכה זו נכונה היא במקרה של החלטה של בית משפט זה בערר הנוגע למעצר עד תום ההליכים שטרם עבר את תשעת החודשים הראשונים. אולם, כפי שהחלטתי בבש"פ 4850/99 פרושינובסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), עקרון זה נכון גם לגבי תקופת מעצר שהוארכה מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים. בהחלטתי זו הסתמכתי על החלטה של חברתי השופטת ד' דורנר בבש"פ 4191/93, 4121 מדינת ישראל נ' אריה גולדין (לא פורסם). הנימוק שהועלה על ידי חברתי נוגע לזכות הערר, הנשללת כאשר הסמכות הבלעדית היא בידי בית משפט זה. איני רואה נימוק לסטות מגישה זו. יש לזכור, כי ההחלטות מתייחסות לעיון חוזר מטעם הנאשם, כשהמטרה היא לשחרורו או להקלה בתנאים המגבילים. במצב דברים זה, זכות הערר פועלת לטובת הנאשם.

3.שונה המצב - כך נראה - כאשר הבקשה לעיון חוזר באה מצד המדינה, המבקשת להחזיר, בשל שינוי נסיבות, את הנאשם למעצר או להחמיר בתנאים של שיחרורו. במצב דברים זה, נראה כי הסמכות הבלעדית נתונה בידי בית משפט זה, וזאת בגזירת הכתוב, אשר הפקידה את האפשרות לעצירת נאשם מעבר לתשעה חודשים לידי שופט בית המשפט העליון ובכך הביאה לשלילת אפשרות הערר. לכן, נראה כי סמכות בלעדית זו של החזרת הנאשם למעצר או של החמרת תנאי השחרור נשמרת בידי בית משפט זה. ספק בעיני אם פיצול זה הוא רצוי ומן הראוי כי המחוקק ייתן את דעתו על בעיית הסמכות במקרה של עיון חוזר לאחר תשעת חודשי המעצר.

4.יהא המצב המשפטי אשר יהא, הרי גם לגופו של עניין איני רואה טעם להקל בשלב זה בתנאי השחרור. התברר כי הכרעת הדין אמורה להינתן תוך שבוע ימים מן היום. מן הראוי, איפוא, כי המצב יישאר בעינו לתקופה הקצרה עד למתן הכרעת הדין.

אי לכך, הבקשה לעיון חוזר נדחית.