פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה
לצדק
בג"ץ
2839/10
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופט
י' דנציגר
כבוד השופט ע' פוגלמן
העותר:
סמ"ר (במיל) אביב דוד
נ ג ד
המשיבים:
1. הפרקליט הצבאי הראשי
2. סגן הפרקליט הצבאי הראשי
3. התובעת הצבאית הראשית
4. פרקליט פיקוד מרכז
5. התובע הצבאי
6. בית הדין הצבאי מחוז שיפוט מרכז
בשם העותר:
עו"ד ע' פסח; עו"ד ב' קוזניץ
בשם המשיבים 1-5:
עו"ד ג' שירמן
פסק-דין
השופט
י' דנציגר:
במסגרת העתירה שלפנינו מתבקשים צו-על-תנאי שיורה למשיבים 5-1 לבוא וליתן טעם מדוע לא יורו על ביטול כתב האישום שהוגש נגד העותר וצו-על-תנאי שיורה למשיבים 5-3 לבוא וליתן טעם מדוע הוגש כתב האישום נגד העותר, תוך הפרת זכות העותר להליך שימוע. כן התבקש צו ביניים שיורה על עיכוב ההליכים לפני המשיב 6 עד להכרעה בעתירה.
1.
ביום 9.7.2008 הוגש כתב אישום נגד העותר לבית הדין הצבאי, מחוז שיפוט מרכז, המייחס לו עבירה של מעשה מגונה [לפי סעיף 348(א) וסעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977] ועבירה של התנהגות בלתי הולמת [לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955].
2.
קודם להגשת כתב האישום לא נמסרה לעותר הודעה בדבר זכותו לקיים שימוע בעניינו. לטענת המשיבים, ההודעה לא הועברה לו בשל "שגגה בהתנהלות המפקדים" שמסרו את ההודעה למפקדו לשעבר של העותר, שעה שהעותר כבר לא שירת תחת פיקודו.
3.
ביום 16.11.2009 הגיש העותר למשיב 2 בקשה לביטול כתב האישום, במסגרתה טען כי לא נמסרה לו הודעה בדבר זכותו לקיים שימוע בעניינו קודם להגשת כתב האישום. בעקבות פנייתו של העותר התנהל משא ומתן בין הצדדים שלא הניב פרי, שלאחריו, ביום 18.2.2010, דחה המשיב 2 את בקשת העותר לבטל את כתב האישום והציע, לפנים משורת הדין, לקיים שימוע בדיעבד בעניינו. העותר לא מימש אפשרות זו.
4.
מכאן העתירה שלפנינו.
5.
לטענת העותר, הפרת זכותו לעריכת שימוע מחייבת את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו. כן טוען העותר כי החלטת המשיבים 1 ו-2 שלא לבטל את כתב האישום נגדו הינה החלטה בלתי סבירה. לדידו של העותר, מתן זכות שימוע בדיעבד אין בה כדי לרפא את הפגם שנפל בהתנהלות המשיבים 5-1.
6.
לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף. בהקשר זה טוענים המשיבים כי לעותר קיים סעד חלופי בדמות של פנייה לבית הדין הצבאי אליו הוגש כתב האישום נגדו; כי המקרה דנן אינו נופל בגדר אותם המקרים החריגים בהם יתערב בית המשפט בהחלטות רשויות התביעה; כי העותר לא מיצה הליכים, מאחר שבחר שלא לממש את האפשרות שניתנה לו לקיים שימוע בדיעבד; וכי העותר לא צירף כמשיבה את המתלוננת.
7.
לגופם של דברים, טוענים המשיבים כי אין באי עריכת שימוע בעניינו של העותר כדי להביא לביטולו של כתב האישום, וכי ניתן לרפא פגם זה באמצעות עריכת שימוע בדיעבד. בהקשר זה טוענים המשיבים, כי אי יידוע העותר בדבר זכותו לעריכת שימוע נגרם כתוצאה מ"תקלה מצערת" שנעשתה בתום לב; כי במסגרת מו"מ שהתנהל בין הצדדים נשמעו טענות העותר וכי בכך יש משום "שימוע מאוחר" שיש בו כדי לרפא את הפגם שבאי עריכת שימוע; כי הוצע לעותר לערוך שימוע בדיעבד; וכי האינטרס הציבורי והאינטרס של המתלוננת במיצוי הדין עם העותר מצדיקים את אי ביטול כתב האישום.
8.
לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיבים לעתירה על צרופותיהן, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף וזאת מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות של פנייה לבית הדין הצבאי אליו הוגש כתב האישום נגד העותר.
9.
טענתו של העותר היא כי יש לבטל את כתב האישום נגדו נוכח העובדה כי לא ניתנה לו זכות שימוע קודם להגשתו. העותר אינו מצביע על טעמים מיוחדים המחייבים את בירור טענותיו אלה לפני בית משפט זה ולא לפני בית הדין הצבאי אליו הוגש כתב האישום נגדו. כידוע, בהעדר טעמים מיוחדים "דרך המלך" להעלאת טענות כנגד הפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו [ראו: בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (לא פורסם, 6.2.2006) פסקאות 4 ו-5 לפסק הדין (להלן: עניין ניר עם ), וכן ראו: בג"ץ 3853/08 גבאי נ' רפ"ק כהן-ראש מדור תביעות (לא פורסם, 14.5.2008); בג"ץ 9269/06 הרב בניזרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.2.2007); בג"ץ 7177/06 אמיקופ בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.9.2006)].
הטעמים שהביאו את בית משפט זה לקבוע הלכה זו נכונים גם למקרה שלפנינו: הימנעות מפיצול הדיון לשני הליכים נפרדים (זאת, בפרט בשים לב לצו הביניים המתבקש במסגרת העתירה דנן), כריכת השאלה בנוגע לפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום במחלוקות עובדתיות שמקומן בערכאה הדיונית וקיומם של כלים חלופיים לטיפול בפגם שאינם עולים בהכרח לכדי ביטול כתב האישום [ראו: עניין ניר עם , פסקה 5 לפסק הדין].
10.
אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתן היום, ט"ו באייר תש"ע (29.4.2010).
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט