בג"ץ 2873/03 סילביה לויט נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.זוהי עתירה כנגד היועץ המשפטי לממשלה המבקשת להורות לו ליתן טעם מדוע לא יבטל את החלטתו שלא לפתוח בהליך פלילי כנגד המשיב 2 בעבירה על ריבוי נישואין בניגוד לסעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כן מבקשת העותרת כי ינתן סעד זמני לעיכוב יציאתו מן הארץ של משיב 2 כדי לאפשר העמדתו לדין ולמנוע חשש מהימלטותו.

2.מהעתירה עולה כי העותרת והמשיב 2 נישאו זה לזו בשנת 1961 וסמוך לאחר נישואיהם נפרדו והתנהלו ביניהם הליכים משפטיים בבית הדין הרבני. בעיצומם של הליכים אלה עזב המשיב 2 את הארץ בדצמבר 1967. בשנת 1993 התברר לעותרת כי מצבה האישי שונה במירשם האוכלוסין מנשואה לגרושה, וזאת על סמך פסק דין

לגירושין שניתן ביוזמת משיב 2 במעמד צד אחד בארצות הברית. העותרת הגישה ביום 20.1.02 תלונה למשטרה נגד המשיב 2 בעבירה של ביגמיה, והמשטרה החליטה שלא להעמידו לדין בנימוק כי אין אשמה פלילית. ביום 15.5.02 הגישה העותרת ערר ליועץ המשפטי לממשלה על ההחלטה שלא להעמיד לדין את המשיב 2 ועררה נדחה. טעמי הדחייה הם שניים:

א.חלה התיישנות על העבירה מאחר שהיא בוצעה בשנת 1970 ועל פי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי עבירה מתיישנת עם חלוף 10 שנים מיום בצועה.

ב.בשל חלוף הזמן, אין הכרח במיצוי ההליך הפלילי בהקשר לתלונה זו. העותרת טוענת כי החלטת היועץ המשפטי שלא להעמיד לדין את המשיב 2 נוגדת את טובת הציבור ולוקה בחוסר סבירות קיצוני.

3.נתנו דעתנו לעיקריה של העתירה ובאנו לכלל דעה כי אין מקום להתערבותו של בית המשפט זה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.

ככלל, אין בית משפט זה נוהג להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בדבר העמדה לדין אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן (ראה: בג"צ 3425/94 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נ(4) 1, 10; בג"צ 292/86 העצני נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ב(4) 406, 411; בג"צ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י נ"ד(1) 659, 664; בג"צ 2534/97 חבר הכנסת יהב נ' פרקליטת המדינה,

פד"י נא(3) 1; ובג"צ 4550/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה , פד"י מט(5) 859). התערבות כזו עשויה להתרחש מקום שההחלטה נתקבלה שלא בתום לב או ממניעים נפסדים, או ניתנה בחוסר סבירות קיצוני או במשגה היורד לשורשו של ענין. במקרה שלפנינו אין העתירה מצביעה על פסול או על משגה כלשהו שנפל בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד את המשיב 2 לדין. כך הוא לגבי הנימוק המשפטי לביסוס ההחלטה, משהוברר כי העבירה בוצעה בשנת 1970, לפני למעלה מ-30 שנה, ונוכח הוראות החוק על פיהן העבירה התיישנה לאחר חלוף 10 שנים ממועד ביצועה. וכך הוא באשר לטעם שיסודו באינטרס הציבור בעטיו הגיע היועץ המשפטי למסקנה כי חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירה אינו מצדיק מיצוי ההליך הפלילי במקרה זה.

על יסוד האמור, אין אנו רואים עילה להתערבותנו בענין זה ואנו דוחים את העתירה על הסף, ועמה את הבקשה לסעד ביניים.