פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
2999/03
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופט א' רובינשטיין
העותרים:
1. מנהאל אבו
תוראבי
2. עבד אלנסאר אבו תוראבי
נ ג ד
המשיבים:
1. משרד הפנים
2. הלשכה למינהל אוכלוסין - עפולה
עתירה למתן צו על-תנאי
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
עותרת 1, אזרחית ישראלית תושבת אום-אל-פחם, נישאה בשנת 1994 לעותר 2, תושב האזור. בשנת 1996 דחה משיב 1, מטעמים ביטחוניים, בקשה לאיחוד משפחות שהוגשה על-ידי העותרים. בשנת 2000 שבו העותרים והגישו בקשה נוספת, אולם גם בקשה זו נדחתה. שנתיים ומחצה לאחר שניתנה החלטה אחרונה זו הגישו העותרים את העתירה הנוכחית, ובמסגרתה טענו כי לא קיימת מניעה ביטחונית להעניק לעותר 2 אזרחות ישראלית.
בתאריך 14.4.03 הותלה הטיפול בעתירה זו, נוכח העובדה כי אותה עת היתה מונחת בפני בית משפט זה עתירה עקרונית שעסקה בחוקתיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ה-2005, אשר סעיף 2 שבו מנע מתושבי האזור לזכות במעמד בישראל מכוח בקשות לאיחוד משפחות, בכפוף למקרים חריגים שנקבעו באותו חוק. ביום 14.5.06 ניתן פסק הדין באותו עניין (בג"צ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, טרם פורסם), כאשר הרכב מורחב של בית-משפט זה דחה, בדעת רוב, את העתירה.
העתירה הנוכחית לוקה בשיהוי ניכר, ומשכך דינה להידחות על הסף. הגשתה של העתירה למעלה משנתיים לאחר שהמשיב דחה את הבקשה לאיחוד משפחות, אינה מאפשרת היום – ואף לא אפשרה בעת הגשתה – בחינה עניינית של הפעלת שיקול הדעת המסור למשיבים. כידוע, בקשות לאיחוד משפחות מתקבלות על יסוד תשתית עובדתית המחייבת בדיקה פרטנית ועדכנית של נתונים שונים, ובהם עמדתם של גורמי הביטחון, כנות קשר הנישואים, מרכז חייהם של העותרים ועוד. בנסיבות אלו המתנה כה ממושכת בטרם החליטו העותרים להשיג על החלטת המשיב, משולה לזניחת טענותיהם (השוו: בג"צ 2855/05 עודי נ' שר הפנים, לא פורסם; בג"צ 2002/05 זיאדאת נ' שר הפנים, לא פורסם; בג"צ 8571/04 סנא נ' שר הפנים, לא פורסם; בג"צ 10191/03, תמאדר נ' שר הפנים, לא פורסם; בג"צ 2283/04 זיוד נ' שר הפנים, לא פורסם ; בג"צ 2836/05 אבו סניני נ' שר הפנים, לא פורסם).
כך או כך, בהודעת המשיבים מיום 14.8.2006 נאמר כי עניינו של עותר 2 מצוי בגדר המקרים החריגים בהם אפשר המחוקק להסדיר את מעמדו, ועקב כך הגישו העותרים בקשה נוספת, שלישית במספר, לאיחוד משפחות. רשמנו לפנינו את התחייבותם של המשיבים שלא להרחיק את עותר 2 מתחומי ישראל במשך 45 ימים מהמועד שבו תתקבל החלטת המשיב בעניינו, אלא אם יתגלה מידע בטחוני שיחייב את הרחקתו במועד מוקדם יותר. מטבע הדברים, שמורה לעותר הזכות לשוב ולפנות לבית-המשפט, ככל שתמצא בידיו עילה לכך.
העתירה נדחית.
ניתן היום, כ"א באב התשס"ו
(15.8.06).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט ת