בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
5264/17
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט א' שהם
העותר:
שמעון חלפון
נ
ג
ד
המשיבה:
הסנגוריה הציבורית
עתירה למתן צו על תנאי
העותר:
בעצמו
בשם המשיבה:
עו"ד איילת עוז
פסק-דין
השופט ח' מלצר:
1.
עניינה של העתירה שפנינו בבקשתו של העותר כי נורה למשיבה לייצגו בהליך המתנהל בעניינו ב-ת"פ 65535-12-14, במסגרת בקשה למתן צו פיקוח לפי סעיף 12 ל חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן: חוק ההגנה ), המתקיים בבית משפט השלום בראשון לציון.
נביא להלן, בתמצית, את הנתונים הנדרשים להכרעה בעתירה.
תמצית העובדות הנדרשות לעניין
2.
בתאריך 20.12.2014 העותר נעצר בחשד לביצוע עבירה של מעשה מגונה בכוח (ראו: מ"י 41579-12-14) ומונה לו עורך דין מטעם המשיבה לצורך ייצוגו בהליך המעצר.
3.
בתאריך 31.12.2014 הוגש בעניינו של העותר כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בכוח ועבירות נוספות (ראו: ת"פ 65535-12-14; להלן: ההליך העיקרי ), ובד בבד הוגשה גם בקשה למעצרו עד תום ההליכים (ראו: מ"ת 65545-12-14; להלן:
הליך המעצר ).
4.
בתאריך 07.01.2015 התקיים דיון בעניינו של העותר במסגרת הליך המעצר ,
ובמסגרתו עמדה עורכת הדין מטעם המשיבה
על כך שבהליכים קודמים בעניינו של העותר – המשיבה שוחררה מייצוגו, וזאת על רקע: "חוסר אמון ונסיבות יוצאות דופן". העותר מצידו הודיע כי יתכן שיהיה לו עורך דין פרטי מטעמו, וכן שביכולתו לייצג את עצמו.
5.
בתאריך 14.01.2015, במסגרת דיון שנערך בעניינו של העותר במסגרת ההליך העיקרי , באת-כוחו של העותר באותו הליך, ציינה בפני בית משפט השלום הנכבד את אי ההסכמות ששררו בין העותר לבין המשיבה, לרבות חילופי הדברים המתוארים בפיסקה 4 שלעיל, ובסיכום דבריה ביקשה כי בית המשפט ישחרר את המשיבה מייצוגו של העותר. העותר מסר לבית המשפט בתגובה כי הוא איננו מעוניין בייצוגה של המשיבה, וכי הוא ינסה להעמיד לעצמו ייצוג פרטי. על רקע דברים אלה בית משפט השלום הנכבד קבע כדלקמן:
"מדברי הנאשם (העותר – ח"מ ) ובאת כוחו עולה כי קיים משבר אמון והנאשם (העותר – ח"מ ) מבקש שהסנגוריה הציבורית (המשיבה – ח"מ ) לא תמשיך לייצגו והוא מעוניין לפנות לייצוג פרטי או לייצוג על-ידי קליניקה משפטית. בנסיבות אלו, אני פוטרת את הסנגוריה הציבורית (המשיבה – ח"מ ) מייצוג הנאשם (העותר – ח"מ )" (ראו: שם, עמ' 3).
6.
בעקבות ההחלטה הנ"ל, בתאריך 16.02.2015 בית משפט השלום הנכבד נענה לבקשת המשיבה לשחררה מייצוג העותר גם ב הליך המעצר .
7.
בתאריך 08.03.2015, לאחר תחילת
בירורו של ההליך העיקרי – העותר הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד הנכבד, במסגרתה הוא ביקש כי בית המשפט יורה למשיבה לייצגו ב הליך העיקרי ו בהליך המעצר (ראו: עת"א 17267-03-15). המשיבה בתגובתה לעתירה מסרה, כי נוכח שינוי עמדתו של העותר, ובשל טענותיו כלפי מחוז מרכז בסנגוריה הציבורית – היא נכונה, לפנים משורת הדין, להעביר את עניינו של המבקש לטיפולה של הסניגוריה הציבורית ב מחוז תל אביב-יפו .
8.
בתאריך 13.05.2015, נוכח הודעת המשיבה, בית המשפט המחוזי הנכבד מחק את העתירה, ובתאריך 25.03.2015 מונה למבקש עורך דין מטעם מחוז תל אביב-יפו של המשיבה. בהקשר זה יצוין כי בית משפט השלום הנכבד אף נענה לבקשתו של העותר, במסגרת ההליך העיקרי , לשוב ולחזור על חלק משלבי ההליך, שכבר נשמעו.
9.
בתאריך 05.05.2015 הסניגור הציבורי שמונה לעותר ממחוז תל אביב-יפו הגיש לבית משפט השלום הנכבד בקשה לשחררו מייצוגו של העותר, וזאת נוכח טענתו לפגיעה ביחסי האמון ביניהם ומחלוקות שאינן ניתנות לגישור.
10.
בתאריך 27.05.2015 בית משפט השלום הנכבד הורה על שחרורה של המשיבה מייצוגו של העותר. לאחר שחרור המשיבה מייצוג – העותר המשיך לייצג את עצמו ובתאריך 09.09.2015 בית משפט השלום בראשון לציון הנכבד הרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו. לאחר מכן, בתאריך 14.10.2015 נגזר דינו של העותר, בין השאר, לעונש של 24 חודשי מאסר בפועל.
11.
בתאריך 01.12.2015 העותר, שלא היה מיוצג, הגיש ערעור כנגד פסק הדין, במסגרתו הוא טען, בין היתר, כי הוא לא היה מיוצג ב הליך העיקרי . במסגרת הליכי הערעור, בית המשפט המחוזי הנכבד הורה על מינוי המשיבה לייצג את העותר. לאחר מכן, המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי הנכבד תגובה ובה היא ביקשה כי בית המשפט יורה על שחרורה מייצוגו של העותר.
12.
בתאריך 31.01.2016 בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופטים: הנשיא א' טל ; ז' בוסתן ו- ד' מרשק-מרום ) שדן בערעורו של המבקש – הורה על שחרורה של המשיבה מייצוגו של העותר, וזאת לאחר שמיעת טענות הצדדים.
13.
בתאריך 12.09.2016 העותר הגיש בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי הנכבד, שימנה את המשיבה לייצגו בערעור, ובתאריך 18.09.2016, לאחר שהתקיים דיון נוסף בעניין – בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את בקשתו של העותר.
14.
למען שלמות התמונה יצוין כי בתאריך 28.03.2017 התקיים דיון בערעורו של העותר, אשר בו יוצג העותר על ידי סניגור פרטי. בסיום הדיון, העותר חזר בו מן הערעור על הכרעת הדין והותיר את ערעורו לעניין העונש. בתאריך 09.04.2017 בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל באופן חלקי את ערעורו של העותר על חומרת העונש, כך שהקנס שהושת עליו הופחת.
15.
במקביל להליכי הערעור, ולקראת סיום ריצוי עונשו של העותר, הוגשה בתאריך 05.10.2016 בעניינו של העותר בקשה למתן צו פיקוח לפי סעיף 12 ל חוק ההגנה . באותו מועד, בית משפט השלום הנכבד הורה למשיבה לייצג את העותר, תוך שהוא מציין כי השתלשלות העניינים הנזכרת לעיל מוכרת לו.
16.
בתאריך 06.10.2016 המשיבה הגישה לבית משפט השלום הנכבד בקשה לביטול החלטתו על מינויה לייצוגו של העותר במסגרת ההליך למתן צו פיקוח. בתאריך 09.10.2016 בית משפט השלום הנכבד (כב' השופט א' היימן ) נעתר לבקשת המשיבה.
17.
ב תאריך 04.05.2017 במסגרת הדיון בבקשה למתן צו הפיקוח, העותר שב וביקש כי בית המשפט יורה על מינוי המשיבה לייצגו. בית משפט השלום הנכבד (כב' הנשיאה א' רון ) דחה את בקשת העותר בקובעו כדלקמן:
"כבר ביום 9.10.16 החליט כב' הש' היימן, לאור בקשת הסנגוריה הציבורית (המשיבה – ח"מ ), כי הוא נעתר לבקשתה של זו ומורה על ביטול ייצוג המשיב (העותר – ח"מ ) על ידי הסנגוריה הציבורית (המשיבה – ח"מ ) מהטעמים שפורטו בבקשתה. כב' הש' היימן הורה כי המשיב (העותר – ח"מ ) ייצג עצמו ככל שלא ייוצג על ידי עו"ד מטעמו. מאז ועד עתה חלפו למעלה מ-6 חודשים ודבר לא התקדם בהליך זה. גם עתה סבור המשיב (העותר – ח"מ ), חרף ההחלטה שניתנה, כי יש מקום לחייב את הסנגוריה הציבורית (המשיבה – ח"מ ) לייצגו. הדבר תמוה. לא רק בשל ההחלטה שניתנה על ידי כב' הש' היימן, אלא בשל התבטאויותיו עצמו בבקשותיו בכל הנוגע לסנגוריה הציבורית (המשיבה – ח"מ ). כך או כך, המשיב (העותר – ח"מ ) מציין כי הוא מבקש להיות מיוצג וכי ידאג לשכור עו"ד פרטי. תינתן שהות לנאשם (העותר – ח"מ ) לעשות כן, אך מובהר לו כי זו ארכה אחרונה הניתנת לו, וכי אם עד הדיון הבא לא יתייצב בליווי סנגור מטעמו, יהיה עליו לייצג את עצמו ויתקיים הדיון לגופה של הבקשה שהוגשה בעניינו" (שם, בעמ' 199 להחלטה).
מכאן העתירה שבפנינו.
18.
בטרם יפורטו טענות הצדדים, יצוין כי אין המדובר בעתירתו הראשונה של העותר בענייני ייצוג (ראו: בג"ץ 285/16 חלפון נ' הסניגוריה הציבורית (12.01.2016); להלן: העתירה
הקודמת )). עתירתו הקודמת של העותר נדחתה בהנמקה הבאה:
" חסרה תשתית עובדתית בסיסית: העותר אינו מפרט באלו הליכים מדובר; אם פנה לסנגוריה הציבורית בנוגע לייצוגו בערעור, ומתי עשה כן; אם פנייתו סורבה, ומאיזה נימוק" (שם, עמ' 1).
19.
מעבר לאמור לעיל יצוין עוד למען שלמות התמונה כי המשיבה ביקשה את שחרורה מייצוגו של העותר גם בהליכים נוספים (ראו, למשל: ת"פ 37226/11; ת"פ 14716-02-13; ת"פ 25069-10-12).
טענות הצדדים
20.
העותר טוען כי המשיבה מסרבת לייצגו, וזאת, לשיטתו, בשל יחס מפלה המונהג כלפיו, מטעם מספר בעלי תפקידים בה, והכל ללא כל הצדקה. עוד נטען כי למשיבה אין כל זכות לברור את לקוחותיה, וכי ככל שהעותר עומד בתבחיני הזכאות לייצוג, המנויים בסעיף 18 ל חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995
(להלן: חוק הסניגוריה הציבורית ), ובשים לב לכך שאין בידיו האמצעים לממן ייצוג פרטי – לשיטתו, עליה לייצגו על פי דין.
21.
המשיבה שהתבקשה להגיב טוענת, מנגד, כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן לשיטתה שאלת חובת ייצוגו של העותר נדונה והוכרעה במספר מקרים שונים, בידי בתי משפט שונים, ונקבע כי יש לאפשר למשיבה להשתחרר מייצוגו של העותר. לשיטת המשיבה אין מקום כי בית משפט זה יתערב בשיקול דעתם של בתי המשפט, שדנו בעניינו של העותר בהקשר זה. המשיבה ביקשה להדגיש כי, לטענתה, רק במקרים קיצוניים וחריגים היא עומדת על סירובה לייצג נאשמים, ומוסיפה כי הזכות לייצוג איננה מוחלטת. לשיטת המשיבה, העותר איננו משתף פעולה עם סניגוריו, ואף נוטה לפנות אליהם בלשון תוקפנית ומשתלחת, ועל כן לשיטתה שחרורה מייצוגו – בדין יסודה.
22.
בתאריך 06.08.2017, העותר הגיש את תשובתו לתגובתה המקדמית של המשיבה, במסגרתה הוא שב וחלק על טענות המשיבה, וביקש כי ימונה לו סניגור מטעם המשיבה, אשר ייצג אותו גם בעתירה דנן.
עתה אעבור לליבון הדברים.
דיון והכרעה
23.
לאחר עיון בעתירה, בתגובה המקדמית של המשיבה לה ובתשובת העותר לתגובת המשיבה הנ"ל, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה – להידחות על הסף . הכרעה זו תנומק, בקצרה, מיד בסמוך.
24.
העתירה מבקשת לתקוף, הלכה למעשה, את החלטותיו של בית משפט השלום הנכבד מתאריכים 09.10.2016 ו-04.05.017, אשר בגדרן הוא הורה על שחרורה של המשיבה מייצוגו של העותר בהליכים המתנהלים נגדו מכוחו של חוק ההגנה .
25.
בפסיקתנו נקבע כי בית משפט זה, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, איננו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי המשפט (ראו: סעיף 15(ד)(3) ל חוק יסוד: השפיטה ;
בג"ץ 583/87 הלפרין נ' כב' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים , פ"ד מא(4) 683, 702 (1987)), לרבות בעניינים פליליים ובהחלטות בדבר מינוי, או שחרורו של הסניגוריה הציבורית מייצוג (בג"ץ 6245/11 אשד נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב (05.10.2011)). אמנם יתכנו מקרים חריגים ביותר, אשר בהם נדרש סעד למען הצדק מכוח סעיף 15(ג) ל חוק יסוד: השפיטה , אך מקרים אלה מוגבלים למצבים נדירים בהם מתגלה חוסר סמכות ברור, או מסתברת פגיעה בולטת בעיקרי הצדק הטבעי (עיינו: בג"ץ 1530/08 גנור נ' בית המשפט העליון
(25.02.2008); בג"ץ 2352/09 נאשף נ' בית משפט מחוזי מרכז (16.03.2009); בג"ץ 5440/17 קרקר נ' ע' רון נשיאת בתי המשפט השלום מחוז מרכז
(12.07.2017)).
המקרה שלפנינו, בנסיבותיו המיוחדות – איננו בא בגדר החריגים המצומצמים הנ"ל.
26.
למעלה מן הצורך, נציין כי לאחר עיון בהחלטות בית המשפט, מושא העתירה – מצאנו כי החלטות אלה איזנו כראוי בין השיקולים השונים הרלבנטיים, תוך שמירה על זכויותיו של העותר, וחזקה על בית משפט השלום הנכבד הדן בבקשה למתן צו פיקוח כי אף ימשיך לעשות כן (ראו: בג"ץ 7335/05 הסניגוריה הציבורית מחוז נצרת נ' מדינת ישראל
(15.09.2005); ע"פ 428/16 הסנגוריה הציבורית נ' בית המשפט המחוזי (18.01.2016)).
27.
נוכח כל האמור לעיל – העתירה נדחית על הסף , וממילא גם בקשתו של העותר למינוי סניגור בהליך שבפנינו מתייתרת. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ז באלול
התשע"ז (7.9.2017).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט