בג"ץ 5440/11 דויד חננאל[חן] נ. שר המשפטים , פרופ' יעקב נאמן

הנשיא א' גרוניס:

1.

במסגרת העתירה דנא מבקש העותר להורות על בטלות סעיף 66א(6) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן - חוק ההוצאה לפועל ) (יוער כי הסעיף מכונה בעתירה, ככל הנראה בטעות, סעיף 66(א)(א)). הסעיף מסמיך את רשם ההוצאה לפועל להגביל חייב המשתמט מתשלום חובותיו, או חייב שחובו נובע ממזונות בני משפחתו, מלקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה.

2.

העותר טוען בעתירה כי הסמכות המוקנית בסעיף לרשם ההוצאה לפועל טומנת בחובה פגיעה דרסטית ובלתי מידתית בזכויות אדם בסיסיות ובכללן חופש התנועה והעיסוק. כן טוען העותר כי "מערכת ההוצאה לפועל נוהגת ביד קלה על ההדק ככל שמדובר בהפעלת סנקציה זו כנגד חייבים... [ו]אינה מבחינה בין חייבים סרבנים הממאנים לשלם את חובותיהם לבין חייבים שמפאת אוזלת יד אינם עושים כן". בעתירה מציג העותר גם את נסיבותיו האישיות הקשות שבעטיין, לשיטתו, הגבלתו מלהחזיק ברישיון נהיגה אף עולה כדי פגיעה בזכותו לבריאות.

3.

דין העתירה להידחות על הסף. כפי העולה מתגובתם המקדמית של המשיבים 1-3 לעתירה, הסעיף נשוא העתירה נחקק במסגרת תיקון מס' 29 לחוק ההוצאה לפועל משנת 2008 ומהווה תוצר של דיונים שונים בוועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת. במסגרת התיקון לחוק צומצמה האפשרות ליתן צווי מאסר כנגד חייבים, תוך שהוקנו לרשם ההוצאה לפועל סמכויות להטיל על חייבים המתחמקים מתשלום חובותיהם מגבלות שונות. נראה, כי המנגנונים שנקבעו בחוק מבקשים לאזן בין זכויות הקניין של הזוכים, לבין החובה לשמור על זכויות החייבים וכבודם. כך, נקבע כי הטלת מגבלות תיעשה אך במקרים בהם מדובר בחייב המשתמט מתשלום חובותיו, או בחייב שחובו נובע ממזונות בני משפחתו (קרי, בהתקיימות תנאי מן התנאים שבסעיף 66ב לחוק). כן נקבע כי בטרם כניסתן לתוקף של מגבלות תישלח אל החייב הודעת התראה (סעיף 66ג), וכי המגבלות יוטלו בהתאם לשיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל, לאחר שאיזן בין הפגיעה בחייב לבין זכויות הזוכה, בשים לב להליכים האחרים שננקטו נגד החייב (סעיפים 66א ו-66ד). הסעיף הספציפי שנגדו מכוונת העתירה אף קובע כי הגבלה של התליית רישיון נהיגה "לא תוטל אם שוכנע רשם ההוצאה לפועל כי הטלתה עלולה לפגוע פגיעה ממשית בעיסוקו של החייב וביכולתו לשלם את החוב או שרישיון הנהיגה חיוני לחייב, עקב נכותו או עקב נכות בן משפחה התלוי בו". הנה כי כן, דרך ארוכה יש לעבור על פי החוק עד שתופעל הסנקציה הקבועה בסעיף. נראה כי אף העותר ער לכך, ועל כן, בפועל, עתירתו מכוונת בעיקר כלפי אופן היישום של הסעיף בלשכות ההוצאה לפועל בכלל, ובמקרה האישי שלו בפרט, ולא כנגד הוראת הסעיף גופה.

4.

יצוין, כי בשנת 2010 הגיש העותר עתירה לבית משפט זה, בה עתר לביטולה של תקנה 23 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1980 (בג"ץ 4301/10). העתירה נדחתה על הסף בפסק דין שניתן ביום 13.9.2010. העותר אף חויב לשאת בהוצאות בסכום של 500 ש"ח.

5.

איננו מביעים כל עמדה בשלב זה לגבי המנגנון שנקבע בחוק, או חוקתיות התיקון לחוק. ייתכן שיש ממש בטענות העותר בדבר הפעלה בלתי מידתית של המגבלה הקבועה בסעיף, וייתכן שאין זה המצב. מכל מקום, העתירה שבפנינו אינה פורשת תשתית עובדתית, ולו מינימלית, שיש בה כדי לבסס את הנטען. במצב דברים זה, אין לעסוק בהשערות ובספקולציות לגבי אופן היישום של הסעיף (ראו והשוו, בג"ץ 3429/11 בוגרי התיכון הערבי אורתודוכסי בחיפה נ' שר האוצר (טרם פורסם, 5.1.2012)). כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו נוהג להידרש לעתירות כלליות כגון דא (ראו, בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית

ירושלים , פ"ד מח (4) 403, 415-410 (1994); בג"ץ 240/98 עדאלה נ' השר לענייני דתות , פ"ד נב(5) 167, 183 (1998)). אשר לטענות העותר בדבר החלטת רשם ההוצאה לפועל במקרה הפרטי שלו, גם בה אין כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה נוכח קיומו של סעד חלופי. כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל. ככל שעומדת לעותר עילה לכך, עליו לפנות בעניין המועלה בעתירה לערכאה המוסמכת (ראו למשל, בג"ץ 6303/09 פלוני נ' ראש ההוצאה לפועל , פיסקה 3 (טרם פורסם, 9.9.2009); בג"ץ 4255/11 לש'ינסקי נ' בית חולים רמב"ם חיפה (טרם פורסם, 3.7.2011)).

6.

העתירה נדחית איפוא על הסף. העותר ישא בשכר טרחה בסך 2,000 ש"ח לזכות המשיבים 3-1.