בג"ץ 7070/16 פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

השופט נ' סולברג:

1.עתירה נגד החלטותיו של בית הדין הרבני הגדול, שקבע בדעת רוב כי אין עילה לחייב את המשיבה 2, אשת העותר, לקבל גט מהעותר.

רקע

2.בני הזוג נשואים כדת משה וישראל אולם נישואיהם עלו על שרטון, בין היתר בשל מחלוקת הנוגעת להולדת ילדים נוספים באמצעות הפריה מלאכותית, והם פרודים מזה זמן רב. השניים ניהלו הליכים בבית המשפט לענייני משפחה וכן בבית הדין הרבני. בית הדין הרבני האזורי בירושלים נתן פסק דין בעניינם ביום 26.11.2013, ושם נקבע, בדעת רוב, כי יש לחייב את האישה לקבל גט; דעת המיעוט סברה כי אמנם אין מנוס מגירושין ועל הצדדים להתגרש בהקדם, אולם אין עילה לחיוב בגט. לאחר שהוגש ערעור על פסק דין זה, החזיר בית הדין הרבני הגדול את הדיון לבית הדין האזורי כדי שיקבל החלטה בנושא תשלומי כתובה ופיצוי. בית הדין האזורי קבע שאין מקום לחייב את הבעל בכתובת האישה. המשיבה 2 לא הסכימה לקבל את גיטה ולכן הגיש העותר לבית הדין האזורי בקשה למתן היתר נישואין. היתר כזה ניתן, בכפוף לאישורו של נשיא בית הדין הגדול.

3.בד בבד הגישה המשיבה 2 ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי, לבית הדין הרבני הגדול. בפסק דין מיום 21.12.2015 התקבל הערעור, בדעת רוב, ובו נפסק כי לפי התשתית העובדתית הנוגעת ליחסי בני הזוג ולנסיבות הסכסוך, אין לחייב את האישה לקבל את גיטה, מה גם שהיא מוכנה "לקבל גט בתנאים ממוניים סבירים" . העותר הגיש בקשה לעיון חוזר בנושא, אך זו נדחתה בהחלטה מיום 19.6.2016.

על החלטות אלו מוסבת העתירה שלפנינו.

4.לטענת העותר, בית הדין הרבני הגדול שגה בקבלת הערעור במספר היבטים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. ראשית, פסק הדין ניתן תוך סטיה מהוראות הדין הדתי, שכן לפי ההלכה פירוד ממושך בין בני הזוג הוא עילת גירושין. בנדון דידן פרודים בני הזוג למעלה מחמש שנים, הקרע ביניהם אינו ניתן לאיחוי, ולפי הדין הדתי המשמעות היא שיש לחייב את שני הצדדים להתגרש. פסק הדין יוצר מצב שאינו צודק מבחינה הלכתית ואנושית כאחד, שכן התוצאה היא עיגונו של העותר. שנית, טעה בית הדין הרבני הגדול טעות מהותית בקביעת העובדות על אודות הסכסוך שבין הצדדים, וסטה מקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי. סטיה זו היא גם חריגה מסמכות, משום שבית הדין הרבני הגדול יושב כערכאת ערעור, אינו שומע את הצדדים ואינו יכול להתרשם ממהימנותם. לפיכך התערבות בקביעות עובדתיות אינה אפשרית, אלא במצב חריג ותוך מתן נימוקים לכך, מה שלא נעשה בענייננו. לבסוף, הקביעה כי האישה דורשת 'תנאים ממוניים סבירים' אינה אפשרית בשים לב להחלטת בית הדין האזורי לפיה אין לאישה זכות לקבל כתובה או פיצויים כספיים נוספים, וכן לנוכח פסק דין בנוגע לרכוש בני הזוג שניתן בבית המשפט לענייני משפחה, שהמשיבה 2 ביקשה לממשו, ובכך למעשה מיצתה את תביעותיה הרכושיות.

5.המשיבה 2 הגישה תגובה מקדמית לעתירה, ובה טענה כי יש לדחות את העתירה על הסף בהעדר עילה להתערבות בית משפט זה. לטענתה מנהל העותר הליכים משפטיים רבים נגדה מתוך מטרה ללחוץ עליה לוותר על זכויותיה בדירת המגורים השייכת לשניהם. באשר לטענות המועלות בעתירה, נטען כי הן טענות ערעוריות באופיין, ואין לבית משפט זה להיזקק להן; בית הדין הרבני הגדול פסק בהתאם לדין הדתי ואף התערבותו המועטה בקביעות העובדתיות נעשתה בסמכות.

6.היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הגיש גם הוא תגובה מקדמית לעתירה, ואף לעמדתו יש לדחותה. לעמדתו, טענתו של העותר בדבר קיומה של עילת גירושין על-פי הדין הדתי מצויה בתחום 'הגרעין הקשה' של דיני הנישואין והגירושין, שעליה אמון בית הדין הרבני, ובית המשפט הגבוה לצדק לא יטה להתערב בכך. לגופו של עניין קבע בית הדין כי רצונה של האישה להביא ילד נוסף לעולם באמצעות טיפולי פוריות, רצון אשר כתוצאה ממנו התגלע סכסוך בין הצדדים, אינו מצדיק להטיל את אשמת הסכסוך על האישה ולא ניתן לכפותה לקבל גט. עמדה הלכתית זו מצויה בתחום הסמכות של בית הדין הרבני, ואין עילה להתערב בה. באשר לקביעותיו של בית הדין הגדול בהקשר העובדתי, הללו נסמכו על עיון מדוקדק בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין האזורי, והן מבוססות ומעוגנות בחומר הראייתי שהונח לפני בית הדין. עוד צוין כי בהתאם לעקרון אי-סופיות הדיון במשפט העברי ולתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, הרי שככל שהעותר יסבור כי קיימות טענות עובדתיות או ראיות חדשות בעניינו, דלתו של בית הדין הרבני פתוחה להעלאת טענות אלו.

הכרעה

7.דין העתירה להידחות על הסף, באשר אינה עומדת באמות המידה להתערבותו של בית משפט זה בפסקי הדין של בית הדין הרבני.

8.כידוע, בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בתי הדין הדתיים. התערבות בפסקי דין של ערכאות אלו נעשית במצבים חריגים בלבד, כאשר מדובר בהחלטות שניתנו תוך חריגה מסמכות; בסטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי; תוך פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; ובמקום שבו נדרש סעד מן הצדק (בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד סא(1) 259, 271 (2006)). על אף שהעותר מנסה לשוות לפסק הדין פגמים חמורים מעין אלו, הרי שאין זה המצב בענייננו.

9.קביעתו של בית הדין הרבני בנוגע לקיומה של עילת גירושין מצויה בליבת סמכותו. כפי שהטעים היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, קבלת הערעור מבוססת על קביעה הלכתית-נורמטיבית לפיה אין להגדיר את המשיבה 2 כ'מורדת' אך בשל רצונה להביא ילד לעולם באמצעות הפריה מלאכותית. "בית משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הרבני, לא כל שכן באלה העוסקות בלב ליבה של סמכות בית הדין, ענייני נישואין וגירושין" (בג"ץ 1521/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פסקה ו (6.4.2006). כך גם בענייננו. גם באשר לסטיות מסוימות של בית הדין הגדול מהיבטים עובדתיים שקבע בית הדין הרבני האזורי, כמו גם קביעתו בדבר התנאים הממוניים שדורשת המשיבה 2, אין לראות באלה משום חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. העותר, אשר אינו מרוצה מהתערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיוניות, אינו מבאר מדוע יהא זה מוצדק שבית משפט זה יידרש לעובדות, ויכריע אם קביעותיו של בית הדין הגדול בעניין זה היו מוצדקות, כאשר אף הוא לא התרשם מן הצדדים במישרין.

10.העתירה נדחית אפוא בזאת.

העותר ישא בהוצאות המשיבים, בסך של 3,500 ₪ לכל אחד מהם.