בג"ץ 7413/11 עו"ד אברהם במברגר נ. עו"ד עילית רפאלי,בתוקף תפקידה כאב"ד בית

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

העותר, עורך-דין במקצועו, הורשע לפי הודאתו בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין (מחוז תל-אביב והמרכז) בעבירות בגין משיכת שיקים ללא כיסוי בשם חברה שבבעלותו. בחלוף כשנה לאחר הרשעתו, ובטרם הגשת הטיעונים לעונש, ביקש העותר לחזור בו מהודאתו ולנהל הליך הוכחות. בקשתו נדחתה על-ידי אב בית הדין המשמעתי, מן הטעם שלא נפל פגם בהודאה וכן מטעמי שיהוי.

2.

כעת מבקש העותר לבטל את החלטת בית הדין המשמעתי וזאת מן הטעם שלפי עמדתו ההחלטה ניתנה בהרכב חסר, ואף לגופה סבור העותר כי היא שגויה. כן סבור העותר כי אף אם הוגשה בקשתו בשיהוי, יש לבחון אותה לגופה לשם מניעת עיוות דין.

המשיב 3, הוא הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין במחוז תל-אביב, סבור כי ככלל, אין לנאשם בהליך משמעתי המתקיים לפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 זכות לערער על החלטות ביניים של בית הדין המשמעתי. גם לגוף הדברים סבור המשיב 3 כי החלטת בית הדין המשמעתי ניתנה כדין.

3.

דין העתירה להידחות. כבר נקבע בעבר כי לא עומדת לנאשם בהליך משמעתי האפשרות לערער על החלטת חברי בית דין משמעתי שלא לפסול עצמם, שכן אין בנמצא הוראת דין המזכה בזכות זו (בש"פ 8183/98 ברוך נ' וינברג (לא פורסם, 27.12.1998); בש"פ 7888/07 ארבל נ' אנגלסמן (לא פורסם, 18.9.2007); בג"ץ 7925/07 ארבל נ' אנגלסמן (לא פורסם, 19.9.2007)). כן נקבע כי "ככלל, אין בית משפט זה נזקק לעתירות כנגד החלטותיהם של בתי הדין המשמעתיים המחוזיים של הלשכה" (בג"ץ 7464/97 נעים נ' לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (לא פורסם, 19.12.1997). המקרה שלפנינו אינו שונה. גם כאן, אין כל הוראת דין המזכה את העותר בזכות לערער על החלטת בית הדין המשמעתי, ואף אם הייתה בידו זכות שכזו, אין הפנייה לבית משפט זה ההליך הראוי לכך. לעותר תעמוד זכות לערער על פסק-הדין הסופי שיינתן בעניינו לפני בית הדין המשמעתי הארצי, וכן – אם יהא בכך צורך ואם יחפוץ בכך – לפני בית המשפט המחוזי בירושלים.

העותר ציין בבקשתו כי ברצונו להשיג על ההחלטה שלא להרשות לו לחזור בו מהודאתו כבר כעת, לפני שייגזר דינו, וזאת כדי שלא יראה כמי שמבקש לחזור בו מהודאתו אך משום חומרת העונש שהוטל עליו. אלא שממילא משהגיש העותר את בקשתו טרם גזירת דינו, ברי כי לא גזר הדין עצמו הוא שהוביל את העותר לבקש לחזור בו מהודאתו. יוער, כי בכך אין כדי להביע עמדה בטענות אחרות שמעלה המשיב 3 באשר לתום ליבו של העותר.

התוצאה היא שהעתירה נדחית.

העותר ישא בהוצאות המשיב 3 בסך 5,000 ש"ח.