בג"ץ 7783/13פלוני נ. בית המשפט העליון

השופט צ' זילברטל:

בפנינו עתירה למתן צו על תנאי בגדרה מבקשת העותרת, כי נורה על ביטול פסק דינו של בית משפט זה בבע"מ 6390/13 פלוני נ' פלונית (10.10.2013) ובכלל זאת את הקביעה האופרטיבית בפסק הדין שלפיה ילדיהם המשותפים של העותרת והמשיב 2 (להלן: המשיב ) יעברו להתגורר עם אביהם בשוודיה. כן נתבקש צו ביניים שלפיו יעוכבו ההליכים להחזרת הילדים לשוודיה.

עיקרי העובדות הצריכות לעניין פורטו בהרחבה לאחרונה בהחלטת המשנָה לנשיא מ' נאור שבה נדחתה בקשת העותרת לקיים דיון נוסף בפסק הדין בבע"מ 6390/13 הנזכר, ולכן יובאו כאן בתמצית. לעותרת ולמשיב שני ילדים משותפים קטינים, ועד לפרידת בני הזוג, בשנת 2008, התגוררה המשפחה בשוודיה. לאחר שבני

הזוג נפרדו ניתנה למשיב משמורת זמנית על הילדים, ובשנת 2012 המליצו רשויות הרווחה בשוודיה כי המשיב יקבל משמורת קבועה על הילדים. בעקבות זאת, ומחשש שהמשמורת הקבועה תוענק למשיב, עזבה העותרת את שוודיה ביחד עם הילדים והגיעה לישראל ביום 9.11.2012. בתגובה, פתח המשיב בהליכים להחזרת הילדים למשמורתו בשוודיה וזאת לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א -1991 (להלן: חוק אמנת האג ). בבית המשפט לענייני משפחה הוחלט כי יש להשיב את הילדים לשוודיה. העותרת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר הורה על החזרת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, וזאת בעיקר בשל הבדלים משמעותיים בין חוות הדעת הפסיכולוגית שהיוותה בסיס להחלטת בית המשפט לענייני משפחה לבין חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוצגה בפני בית המשפט המחוזי. לאחר החזרת הדיון שב וקבע בית המשפט לענייני משפחה כי יש להשיב את הילדים לשוודיה.

גם על החלטה זו ערערה העותרת לבית המשפט המחוזי אשר קיבל את הערעור וקבע שאין להשיב את הילדים לשוודיה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, אשר פסק כי יש להשיב את הילדים לשוודיה. העותרת לא אמרה נואש והגישה לבית משפט זה בקשה לדיון נוסף בפסק הדין שניתן בבע"מ 6390/13 הנזכר. הטעמים המרכזיים שעמדו ביסוד הבקשה היו שלושה: בית משפט זה ביסס את עמדתו על עמדת גורמי הרווחה בעוד שעמדו לנגד עיניו חוות דעת של גורמים ב"דרג מקצועי גבוה יותר"; בית משפט זה לא בחן סיכונים אפשריים נוספים הנשקפים לילדים אם יוחזרו לשוודיה, ולבסוף העלתה העותרת טענה דיונית שלפיה בית משפט זה דן בבקשת רשות הערעור כבערעור מבלי שניתנה לה האפשרות להביע עמדתה לגבי האפשרות לעשות כן, כנדרש בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

המשנָה לנשיא מ' נאור דחתה את הבקשה בהחלטתה מיום 13.11.2013 מן הטעם העיקרי שלא עלה בידי העותרת להצביע על כך שפסק הדין בבע"מ 6390/13 נקבעה הלכה חדשה המצדיקה קיומו של דיון נוסף, שכן קביעתו של בית משפט זה כי יש להשיב את הילדים לשוודיה התבססה על הלכות קיימות ועל התשתית העובדתית הקונקרטית של המקרה דנא. לעניין הטענה הדיונית שהעלתה העותרת נקבע, כי היא אינה מצדיקה כשלעצמה קיומו של דיון נוסף, שכן אף אם בית משפט זה דן בבקשת רשות הערעור כבערעור בלי שנתבקשה עמדת הצדדים לאפשרות זו, הדבר לא נעשה תוך קביעת הלכה חדשה בסוגיה זו או מתוך ניסיון לשנות את סדרי הדין, ומעבר לכך, לעותרת ניתן יומה בבית המשפט וניתנה לה האפשרות להביע עמדה בעניינים שבמחלוקת.

בגדרי העתירה דנא מבקשת העותרת, כאמור, כי נבטל את פסק הדין בבע"מ 6390/13 בעיקר מהטעם הדיוני הנזכר לעיל שלפיו לא ניתנה לה האפשרות להביע עמדתה באפשרות שבית משפט זה ידון בבקשת רשות הערעור כבערעור. כן מבקשת העותרת כי יתקיים דיון נוסף בערעור שבו יתאפשר לצדדים להשמיע עמדותיהם לגופם של דברים.

דין העתירה להידחות על הסף. הלכה למעשה מבקשת העותרת לערער על החלטותיו של בית משפט זה אשר דן בטענותיה ודחה אותן לגופן, וכידוע: "... אין משמש בית משפט זה, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, ערכאת ערעור על החלטותיו בשבתו כבית משפט לערעורים" (בג"ץ 3481/02 קריב נ' מדינת ישראל , פ''ד נו(6) 869 (2002) וראו גם בג"ץ 6380/13 גלמן נ' משרד המשפטים ( 29.9.2013)). ממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים.