בע"מ 201-23 בע"מ 201-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 29.11.2022 ומיום 1.1.2023 (עמ"ש 52263-10-22, השופט נ' שילה). בית המשפט המחוזי דחה בקשה לסעד זמני שהוגשה במסגרת הליך ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 25.7.2022 (תמ"ש 64178-11-17, השופטת ו' שביט פינקלשטיין).

2.מקורה של הבקשה שבפני בסכסוך שהחל כבר בשנת 2016 ונסב על עסק המנוהל על-ידי קרובי משפחה – מסעדה וחברה פרטית שהוקמה לצורך ניהולה (להלן: החברה). המסעדה נמצאת על מקרקעין המורכבים מארבע תתי-חלקות (להלן: המקרקעין), ששלוש מהן רשומות בלשכת המקרקעין על שמו של המבקש, והחלקה הנותרת רשומה על שם דודו, המשיב 1 (להלן: הדוד). בנוסף, המסעדה עושה שימוש במחסן הרשום על שם המבקש (להלן: המחסן) ובחנות הרשומה (בחלקים שווים) על שם המבקש ובנו של הדוד (להלן: החנות). בין השנים 2017-2007 המבקש שלט בצד הניהולי והכספי של החברה, בעוד הדוד עסק בעיקר בתפעול המטבח ובשירות הלקוחות. בהמשך, בעקבות מחלוקות שהתעוררו בין הצדדים, החל הדוד לנהל את המסעדה לבדו. לצורך כך, בשנת 2017 הוא אף הקים חברה חדשה שהפעילה את המסעדה, היא המשיבה 2 בהליך דנן.

3.בשנת 2017 החלו הצדדים לנהל ביניהם מספר הליכים משפטיים, הן בעניין הבעלות בחברה וניהול המסעדה והן בעניין הבעלות והשימוש במקרקעין. מבלי לפרט יצוין כי ביום 10.12.2018 הורה בית המשפט המחוזי (רמ"ש 10248-08-18, סגן הנשיא ש' שוחט) כי כלל ההליכים יידונו ביחד בבית המשפט לענייני משפחה.

4.בדיון שהתקיים ביום 14.12.2021 הסכימו הצדדים על גובה דמי השכירות הראויים, כדלקמן: עבור שלוש תת-החלקות הרשומות על שם המבקש – 13,970 שקלים לחודש; עבור תת-החלקה הרשומה על שם הדוד – 6,550 שקלים לחודש; עבור החנות – 9,400 שקלים לחודש; ועבור המחסן – 3,000 שקלים בחודש.

5.ביום 25.7.2022 נתן בית המשפט לענייני משפחה פסק-דין חלקי בהליכים האמורים. באשר לבעלות בחברה ולניהול המסעדה, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקש והדוד מחזיקים כל אחד במחצית ממניות החברה, ובהמשך לכך הורה לפרק את השותפות ביניהם באמצעות הליך של התמחרות פנימית (בדרך של BMBY). ביחס לשאלות שעניינן הבעלות והשימוש במקרקעין, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי ארבע תתי-החלקות שעליהן שוכנת המסעדה מהוות יחידה קניינית אחת בבעלות משותפת של הצדדים, ועל כן הורה על פירוק השותפות בה ובחנות. כמו כן, נקבע כי על המשיבה 2 לשלם דמי שימוש ראויים, החל מיולי 2017 ועד למועד פירוק השותפות, לבעלים הרשומים של המקרקעין, המחסן והחנות.

6.ביום 30.10.2022 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וזה עודנו תלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי. לצד הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בקשה זו התקבלה באופן חלקי, כך שרק ההתמחרות בין הצדדים עוכבה.

7.לצד זאת, המבקש הגיש בקשה למתן סעד זמני בדמות צו עשה המורה למשיבים לשלם, החל ממועד מתן הצו ומדי חודש בחודשו, את דמי השימוש הראויים שלהם זכאי המבקש לפי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בגין השימוש בחלקו היחסי במקרקעין של המסעדה, בחנות ובמחסן. בבקשה נטען כי מאז שנת 2017 הדוד מתפרנס מהמסעדה באופן שוטף, בעוד המבקש נושל ממטה לחמו העיקרי. המבקש טוען כי לא רק שאינו נהנה מפירות המסעדה, אלא גם אינו זוכה לתמורה עבור השימוש בנכסי המקרקעין שבבעלותו הפרטית. מציאות זו, כך נטען, מסבה לו פגיעה כלכלית קשה ההולכת ומתעצמת מידי יום, כך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן מובהק. המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי המבקש עותר לקבלת סעדים מנוגדים: מצד אחד הוא ביקש לעכב את ביצוע חלקו האופרטיבי של פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ומצד אחר הוא מבקש לממש את חלקו של פסק הדין המיטיב עמו. על כן, לשיטת המשיבים, עצם הגשת הבקשה נגועה בחוסר תום לב ובאי-ניקיון כפיים מצד המבקש.

8.ביום 29.11.2022 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לסעד זמני. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח ההתחשבנות ההדדית הנדרשת בין הצדדים, אין מקום לתת למבקש סעד זמני בטרם התבהרו החיובים של כל צד כלפי האחר. בית המשפט המחוזי חייב את המבקש בהוצאות המשיבים בסך 2,000 שקלים. המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר, ואף זו נדחתה ביום 1.1.2023. בית המשפט המחוזי ציין כי לא התגלתה עובדה חדשה או נסיבה המצדיקה עיון חוזר בהחלטתו.

9.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי ההחלטות לעיל. בעיקרו של דבר, המבקש שב על הטענות שהציג בפני בית המשפט המחוזי. המבקש מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהנציח בהחלטתו את חוסר האיזון הכלכלי בין הצדדים, שצפוי להימשך עד לסיום ההתחשבנות וההליכים ביניהם.

10.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא ייטה להתערב בהחלטות שעניינן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים (ראו למשל: רע"א 5536/20 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' איטח, פסקה 9 (17.8.2020); רע"א 1561/22 עמרם נ' האגודה במושב עובדים דלתון, פסקה 13 (3.4.2022)). המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, וזאת אף כאשר מובאת בחשבון אמת המידה המקלה (ראו: רע"א 862/22 דורון נ' נחמני ד.ר. יזמות ובנייה בע"מ, פסקה 10 (7.4.2022); רע"א 1851/22 ביילנש נ' ב.פ. אסתטיקה מ דאנט בע"מ, פסקה 10 (5.7.2022)). הבקשה נטועה היטב בנסיבות הפרטיקולריות של הצדדים ואינה מעלה כל שאלה עקרונית. אף לא התרשמתי כי דחיית הבקשה עלולה לגרום למבקש עיוות דין, וזאת, בין השאר, בהתחשב בכך שהנזק אשר עשוי להיגרם למבקש הוא נזק כספי ובר פיצוי (ראו: רע"א 6957/21 שלומי נכסים ויזום פרוייקטים (2015) בע"מ נ' נמרודי נגריית אור יהודה, פסקה 7 (21.10.2021); רע"א 1415/22 פלוני נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (3.3.2022)). על כך יש להוסיף, כי התרשמתי שיש טעם בעמדת המשיבים, לפיה בנסיבות דנן הבקשה לסעד זמני אינה עולה בקנה אחד עם הגיונה של הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות אלה, ראוי שהמבקש ימתין לעריכת ההתחשבנות המלאה בין הצדדים, שתבהיר את התמונה כולה.

11.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, ונוכח ההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי, אין צו להוצאות בהליך זה.