בע"מ 2709-23 בע"מ 2709-23

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 2.3.2023, בעמ"ש 14738-06-22 (השופטת ו' פלאוט – סג"נ, צ' ויצמן ו-צ' גרדשטיין פפקין), שבגדרו ניתנה אמנם למבקש רשות לערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, מיום 14.4.2022, בתלה"מ 21817-03-17 (השופט נ' פישר – סג"נ); אך ערעורו – נדחה.

2.המבקש והמשיבה, בני זוג לשעבר, נִשאו בשנת 1987, התגרשו בשנת 2019, וכיום מתנהלים ביניהם הליכים משפטיים שונים. ביום 11.12.2019, הסכימו השניים על מינוי בורר, לצורך ישוב מחלוקות רכושיות. ביום 16.7.2020, קיים הבורר ישיבת בוררות, בנוכחות בני הזוג; למחרת היום, נתן פסק בורר חלקי (להלן: פסק הבורר). ביום 13.8.2020, הגישה המשיבה בקשה לאישור פסק הבוררות; ביום 21.10.2020, הגיש המבקש בקשה לביטולו. המבקש עתר לביטול הפסק בטיעונים שונים, אך התבסס, בעיקרו של דבר, על הטענה כי הבורר ערך, הלכה למעשה, הסכם ממון, ולא פסק בורר, ועל כן, מדובר בפסק חסר תוקף. בית המשפט לענייני משפחה דחה טענה זו, ועִמה גם את יתר טענות המבקש. נקבע, כי בשים לב לסעיף 2.1 לשטר הבוררות – שהעניק לבורר סמכויות נרחבות – לא חרג הבורר מסמכותו, ולא נפל כל פגם בהליך הבוררות שניהל. עוד נקבע, כי הבורר לא ערך הסכם ממון, וכי הצדדים פעלו בהתאם לפסק הבוררות; משכך, הם מנועים מלטעון בדיעבד כי פסק הבוררות חסר תוקף, מכיוון שלא הובא לאישור בית המשפט. בסיום החלטתו, הקדיש בית המשפט לענייני משפחה מקום נכבד להתנהלותו של המבקש, שתוארה כחסרת תום לב באופן קיצוני: "במשך למעלה מ-3 שנים [המבקש] מהתל [במשיבה], מהתל בבית המשפט, ומהתל בכל בעל מקצוע אשר בהסכמת הצדדים, יש להדגיש, נדרש לעובי הקורה על מנת לנסות ולסיים את המחלוקת [...] אין ספק בליבי כפי שכבר אמרתי במהלך הדיון, כי בתיק זה ראוי היה לחייב כבר היום את [המבקש] בהוצאות לטובת אוצר המדינה ולטובת הצד שכנגד בשל בחירתו להאריך את ההליכים בתיק זה בטענות סרק כאלה ואחרות". אשר על כן, בקשת המבקש לביטול פסק הבורר – נדחתה.

3.ביום 12.7.2022 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, שבגדרו שב על טענותיו, שהופנו כלפי פסק הבורר. רשות הערעור ניתנה, בהחלטה מיום 11.12.2022, והבקשה נדונה כערעור. הערעור – נדחה. נקבע, תחילה, כי פסק הבורר אכן עולה כדי הסכם ממון, ומשכך, על מנת ליתן לו תוקף, נדרש היה לאשרו בערכאה המוסמכת – אישור שלא התבקש, וממילא לא ניתן. למרות זאת, קבע בית המשפט המחוזי, כי מתקיים חריג, שבגינו יש לקיים את הסכם הממון חרף העדרו של אישור כדין; זאת, מאחר שהמבקש פעל על-פי ההסכם, ככתבו וכלשונו, וקיבל את שההסכם העניק לו, מה שמונע ממנו לטעון בדיעבד כי ההסכם חסר תוקף. עוד נקבע, כי התנהלות המבקש ביישום פסק הבוררות "לוקה בחוסר תום לב קיצוני אשר יש בו ליצור מניעות מחזרתו מהסכמותיו בהליך הבוררות"; כמו כן: "התרשמנו מחוסר תום הלב הזועק העולה מהתנהלותו של [המבקש] אשר השתקף לאורך כל ההליך מעת הגשת התביעה לבית המשפט [...] כעת, כאמור, הוסיף [המבקש] חטא על פשע, ונהג בחוסר תום לב עת הפיק לעצמו את טובות ההנאה שזימנו לו פסק הבורר וההסכמות שאושרו במסגרתו, אך נמנע מלתת את אשר הוא נדרש לתת על פי הסכמות אלו. מעת שכך קמה ועולה עילת המניעות המונעת ממנו להתכחש להסכמותיו אף שלא אושרו כדין".

מכאן הבקשה שלפנַי.

4.בפתח בקשתו, טען המבקש, כי "הלכת חניון חיפה לא דנה ולא יכולה היתה לדון בבקשות רשות ערעור על ענייני משפחה, שעה שחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 חוקק למעלה מעשור לאחר פסק הדין". מכאן, לדבריו, שיש לנקוט בגמישות יתרה בבקשות דוגמת זו שלו, ולהנהיג לגביהן אמת מידה מקלה יותר. הטענה האמורה – משוללת יסוד, ועומדת בסתירה חזיתית להוראות הדין ולפסיקה ענפה של בית משפט זה, הניתנת בשגרה, דבר יום ביומו (ראו: תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), וחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020 (להלן: תקנות המשפחה); בע"מ 1856/16 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (30.5.2016); בע"מ 6386/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (14.10.2021)). אשר על כן, בהחילי אמות מידה אלה על הבקשה הנוכחית, ברי כי דינה – להידחות. העניין דנן אינו מעורר שאלה משפטית כללית, החורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך הפרטני; גם עיוות דין – אין כאן.

5.נוכח תפיסתו העקרונית של המבקש, בכל הנוגע לבקשות ערעור בענייני משפחה, שתוארה מעלה, נמנע הלה מהצבעה על עילות שבגינן, יכולה בקשתו למלא אחר התנאים למתן רשות ערעור; זאת, חרף הוראתה הברורה של תקנה 149(1) לתקנות (שאף היא חלה בענייננו מכוחה של תקנה 44 לתקנות המשפחה). הבקשה מסתכמת, אם כן, בחזרת המבקש על טענות שנבחנו היטב, ונדחו בצדק, בבית המשפט לענייני משפחה, כמו גם בבית המשפט המחוזי; היא אינה מעוררת שאלה כללית, אף לא ברמז; נהפוך הוא: מכל פסקה בבקשה ניבטות הנסיבות המיוחדות לעניין דנן, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. גם בבקשתו לצירוף אסמכתא, מיום 17.4.2023, מוסיף המבקש לנסות ולהוכיח באמצעות פסק דין שניתן לאחרונה כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי שגויה, אך נמנע מלהצביע על עילה ל'גלגול שלישי'. כידוע, אף אם היתה נופלת שגגה בפסקי הדין, של הערכאות הקודמות – אין בכך, כשלעצמו, כדי להקים עילה למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי' (בע"מ 4751/12 אלמוני נ' אלמונית (29.8.2013); בע"מ 8391/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 6 (4.2.2020)).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

משלא התבקשה תשובה, לא יֵעשה צו להוצאות לטובת המשיבה. ברם, מוטב היה לה לבקשה אלמלא הוגשה, אין בה כל ממש, זמן שיפוטי יקר בוזבז. המבקש ישא אפוא בהוצאות לאוצר המדינה בסך של 10,000 ₪.