בע"מ 3618/01 פסטיק אלכסנדר נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור פלילי מטעם המבקש.

עיקרי העובדות וההליכים

1.פסק הדין נשוא הבקשה ניתן בת.פ. 8042/99 (באר שבע) ביום 13.4.00. בפסק הדין, הורשע המבקש בעבירות שונות, במרכזן עבירות סחיטה ואלימות חמורות. על המבקש הושת, בעקבות הרשעתו, עונש מאסר בפועל לתקופה של תשע שנים ותשעה חודשים.

2.בקשת הארכה הוגשה ביום 7.5.01. בבקשה נטען, כי המבקש היה מיוצג בת.פ. 8042/99 על ידי בא כוח מן הסנגוריה הציבורית, עו"ד גסר. בבקשה נטען, כי עם מתן גזר הדין, עו"ד גסר הבטיח למבקש כי יגיש ערעור על פסק הדין בתוך 45 ימים, וכי יגיע לצורך הכנת נימוקי הערעור למקום מאסרו של המבקש. עוד נטען, כי ביום האחרון בו ניתן היה להגיש את הערעור התקשר המבקש שוב לעו"ד גסר, והלה יעץ לו להגיש ערעור מן הכלא. המבקש טוען, כי הזכיר לעו"ד גסר כי אין הוא יודע קרוא וכתוב בעברית, בהיותו עולה מרוסיה, וכי על רקע זה עו"ד גסר הבטיח כי הערעור יוגש באותו יום, וכי הוא עצמו יגיע לשם כך לבית הכלא. ברם, הערעור לא הוגש. בתצהיר המצורף לבקשה שבפניי נטען, כי המבקש פגש בעו"ד גסר בבית המשפט ימים אחדים לאחר שיחתו האחרונה עם עו"ד גסר, בעת שהלה ייצג אותו בתיק אחר. הוא ביקש ממנו שוב להגיש את הערעור, וכי עו"ד גסר אמר לו כי סיים את התיק, וכי אם יערער, בית המשפט עלול להחמיר בעונשו.

3.מה עשה המבקש מאז ועד להגשת הבקשה שבפניי? על פי טענתו, בתקופה האמורה לא חדל המבקש לקוות ולחשוב כי ימצא דרך להגיש ערעור. בבקשה נטען, כי המבקש הינו בודד בישראל. הוא עלה לארץ בשנת 1990. לאחר שהתגרש מאשתו, נותר ללא קרובים בארץ. הוא ניסה לפנות לקרובים בחו"ל לצורך מימון הייצוג המשפטי. נטען, כי המבקש כלוא בתנאי הפרדה בשירות בתי הסוהר, ונמצא בבית הסוהר בתנאים אלה בתקופה שעד להגשת הבקשה שבפניי. נטען, כי בידודו של המבקש מיתר האסירים, ואי ידיעתו את השפה העברית, מנעו ממנו כל אפשרות להגיש ערעור. לאחרונה, כך נטען, התגייסה לעזרתו חברה וותיקה (אשר שמה לא נזכר), אשר בעמל רב הצליחה לגייס עבורו ייצוג משפטי.

4.על רקע זה, מתבקשת הארכת המועד בבקשה שבפניי. המבקש טוען, כי בנסיבות המתוארות, נשללה ממנו שלא כדין הזכות לייצוג על ידי עורך דין, באשר עו"ד גסר לא שוחרר על ידי בית המשפט, כפי שדורש הדין. עוד טוען המבקש כי בנסיבות העניין הופרו הוראות סעיפים 16 ו-17 לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 ( להלן – חוק הסדר הדין הפלילי ), וכן הוראת סעיף 14 לחוק הסנגוריה הציבורית התשנ"ו-1996 (להלן: חוק הסנגוריה הצבורית ), לעניין מתן רשות בית המשפט עובר להפסקת ייצוג על ידי סניגור ממונה.

5.על פי החומר שבפניי, עוד ביום 27.4.00 מילא עו"ד גסר לסנגוריה הציבורית טופס חוות דעת לגבי הגשת ערעור, כמתחייב מן ההנחיות הנוהגות לעניין זה בסניגוריה הציבורית. חוות דעתו היתה, כי אין מקום להגשת ערעור בתיק זה. נוכח חוות דעתו, וחוות דעת סניגורית מחוז דרום, לא הוגש ערעור.

6.עו"ד גסר אף הכין תצהיר מטעמו, מיום 27.9.01. בתצהירו, מכחיש עו"ד גסר קטגורית את הטענה כי מי עם מתן פסק הדין הבטיח למערער כי יגיש ערעור מטעמו, וכי יגיע לשם כך לבית הכלא. עו"ד גסר מציין, כי לאחר שמיעת גזר הדין שוחח עם המבקש, אשר הסכים כי אין מקום להגיש לבית המשפט העליון ערעור על קולת העונש. נושא ההרשעה לא עלה באותה שיחה, באשר מבנה הראיות בתיק היה מוצק ביותר. המבקש אף לא הופתע מהרשעתו בדין. הוא לא ביקש לערער על ההרשעה, באשר הבין, ואף הוסבר לו על ידי עו"ד גסר, כי אין לכך כל סיכוי.

עו"ד גסר מאשר בתצהירו כי ייצג את המבקש בתיק נוסף, וכי במסגרת התיק הנוסף נפגשו השנים פעמים אחדות. התיק הנוסף המשיך להתנהל במשך מספר חודשים לאחר סיום התיק הנדון. עו"ד גסר מציין עוד, כי בפגישות האמורות לא שוחחו השניים על התיק נשוא בקשת הארכה שבפניי, או על כך שעו"ד גסר לא עמד בהבטחתו. המבקש אף לא דרש להחליפו בבא כוח אחר, והביע את שמחתו, בסוף ההליך האחר בו יוצג על ידי עו"ד גסר, על תוצאתו של אותו הליך.

7.הבקשה שבפניי כוללת הן רובד עובדתי, הנוגע לגירסת המבקש, והן רובד משפטי, הנוגע לשלילת זכותו לייצוג, על רקע העובדות הנטענות. אפתח בבחינת ההיבט העובדתי. אחרי כן אבחן את טענתה המשפטית של באת כוח המבקש.

השאלה העובדתית

8.השאלה העובדתית האם ניתן לקבל את גירסת המבקש, כפי שמצאה ביטוי בתצהירו כמפורט לעיל? לאחר ששקלתי בדבר, והבאתי בחשבון את האמור בתצהירו; את האמור בתצהירו של עו"ד גסר; ואת תשובותיו של המבקש בדיון שנערך בפניי, הגעתי למסקנה כי לא אוכל לקבל את עיקרי גירסתו של המערער. אסביר את שיקולי.

(א) ראשית, גירסתו של המבקש ביחס לפגישותיו עם עו"ד גסר לאחר מתן גזר הדין נשוא הבקשה שבפניי, אינה עקבית. בתצהיר המצורף לבקשה שבפניי נטען, כי המבקש פגש בעו"ד גסר בבית המשפט ימים אחדים לאחר שיחתו האחרונה עם עו"ד גסר, בעת שהלה ייצג אותו בתיק אחר. שיחתו האחרונה של המבקש עם עו"ד גסר היתה, על פי תצהירו, ביום האחרון להגשת הערעור, היינו ביום 28.5.01. השנים נפגשו בבית משפט, כעולה ממסמך שהגיש עו"ד גסר, ביום 19.6.01. מבחינה זו, תואמת גירסת המערער את גירסתו של עו"ד גסר.

ברם, בתשובה לשאלתי, טען המבקש כי השניים נפגשו רק פעם אחת בבית משפט, והיה זה במסגרת תקופת 45 הימים בהם מותר היה לערער על פסק הדין נשוא בקשת הארכה. פגישה נוספת היתה ביניהם בבית משפט כעבור שנה. מעבר לכך, טוען המבקש כי השניים לא נפגשו. במענה לשאלה נוספת שהצגתי למבקש באותו קו, חזר המבקש על גירסה זו, לפיה לא נפגש עם עו"ד גסר לאחר מתן גזר הדין, אלא בחלוף שנה מאז ניתן.

שינוי זה בגירסת המבקש אינו עניין של מבחן זיכרון. חשיבות השאלה טמונה בכך, שאף המבקש אינו טוען כי כאשר נפגש עם עו"ד גסר, היתה בפיו תלונה או תרעומת כלשהי על אי הגשת הערעור מטעמו, בניגוד לבקשתו החד משמעית. על פי גירסתו של המבקש בפניי, העדר תלונה או תרעומת כאמור אינם מעוררים תמיהה, באשר הפגישה עם עו"ד גסר בתיק האחר היתה לפני חלוף המועד להגשת ערעור בתיק שבפניי. ברם, גירסה זו נסתרת הן באמור בתצהיר המבקש, והן באמור בתצהירו של עו"ד גסר ובפירוט מועדי הדיון בתיק האחר, אשר הגיש עו"ד גסר לבית המשפט.

במצב זה, נותרה ללא כל תשובה מצד המבקש התמיהה, כיצד זה לא אמר דבר לעו"ד גסר על אי הגשת הערעור בעניינו, וכיצד זה לא הוטרד מכך שעו"ד גסר, אשר על פי טענתו מעל באמונו ולא הגיש ערעור מטעמו, ממשיך לייצגו בתיק אחר. תמיהה זו, ושינוי הגירסה בדיון, אשר מנע הסבר ממשי לה, מעלים סימן שאלה ממשי מעל גירסתו של המבקש.

(ב) תמיהה נוספת בגירסת המבקש נוגעת למהלכים שביצע בעקבות אי הגשת הערעור על ידי עו"ד גסר. אם אמנם נכונה גירסת המבקש כי ביקש להגיש ערעור, וחרף בקשות חוזרות ונשנות לא נענה, ניתן היה לצפות כי המבקש לא ישקוט על שמריו. ברם, לא כך נהג המבקש. על פי גירסתו, המבקש לא התלונן, בכתב או בעל פה, על אי הגשת הערעור. הוא לא פנה לאיש מסגל בית הכלא על מנת שיוגש ערעור מטעמו, תוך הבאת תלונתו על שנעשה לו בפניהם. הוא לא העלה את העניין בפניי בית המשפט בהליך האחר, בו הוא מיוצג על ידי עו"ד גסר.

אין בפניי כל הסבר למחדלים האמורים. מחדלים אלה מעצימים את סימן השאלה המרחף מעל גירסתו של המבקש. האם אדם שנעשה לו עוול כזה שוקט על שמריו? האם אדם כזה נמנע במשך יותר משנה מכל פעולה על מנת להביא את העוול האמור בפניי רשות מוסמכת כלשהי?

(ג) ויודגש. המבקש אינו אדם חלש דעת, חסר תושייה או יכולת לדאוג לענייניו. אכן, על פי הנטען בתצהירו של המבקש עצמו, היותו מצוי בהפרדה בבית הכלא לא מנע ממנו לבצע שיחות טלפון רבות לעו"ד גסר. המבקש, על פי גירסתו שלו, ניסה לגייס מן הכלא כספים לצורך הגשת ערעור, פנה לשם כך לקרובי משפחה ברוסיה, ואף יצר קשר עם חברה ותיקה, אשר היא שהשיגה עבורו ייצוג משפטי. את כל אלה ביצע המבקש בעת ששהה בכלא, בהפרדה. על רקע זה, קשה לי לקבל כי תנאי כליאתו הם שמנעו ממנו להביא את טענותיו כנגד עו"ד גסר, ובמשך יותר משנה. ההסבר הסביר יותר לכך הוא, שהמבקש פשוט לא ביקש מאת עו"ד גסר לערער עבורו, והחליט - בחלוף זמן רב אחרי מתן גזר דינו - על רצונו להגיש ערעור.

(ד) לכל אלה יש להוסיף, כי על פי תצהירו של עו"ד גסר, כבר ביום 1.5.00 שלח לסניגוריה הציבורית הודעה על כך שהוא ממליץ שלא להגיש ערעור מטעם המבקש. עיתוי שליחתה של הודעה זו מעיד בעו"ד גסר כי במועד האמור, כשבועיים וחצי לאחר מתן גזר הדין, גיבש עמדה ברורה כי אין להגיש ערעור בתיק זה. האם סביר כי יזדרז להמליץ כך, ובמועד האמור, לסניגוריה הציבורית, כאשר הוא והלקוח אינם רואים עין בעין בסוגייה זו, וכאשר הלקוח מתעקש על הגשת ערעור? האם סביר כי עמדה כזו של הלקוח לא תובא בפניי גורמי הסניגוריה הציבורית? גם מבחינה זו, קשה לקבל את גירסת המבקש.

(ה) לכל אלה מתווספת העובדה, שהמבקש לא הביא עדות אשר עשויה לתמוך בגירסתו. כך, לא הובא תצהיר מטעם החברה הוותיקה שסייעה בידו להשיג ייעוץ משפטי. אף שמה וזהותה לא גולו על ידי המבקש. האם ייתכן, כי גם לחברה ותיקה זו לא סיפר המבקש על תלאותיו הנטענות? לכאורה, התבקש כי המבקש יביא עדות זו, במיוחד נוכח המצב בו הוכחשה עדותו באורח חזיתי על ידי עו"ד גסר. אי הבאתה של עדות זו מעלה סימן שאלה נוסף מעל גירסת המבקש שבפניי.

(ו) ועוד. אם הייתה גירסת המערער נכונה, לא ברור מה מנע, במשך 13 חודשים תמימים, הגשת בקשת ארכה לבית משפט זה. המבקש טוען כי בכל אותה תקופה היה מעוניין להגיש ערעור. האם באמת מתקבל על הדעת כי לא היה בכוחו, משך פרק זמן כה רב, לנקוט בפעולה פשוטה זו? נראה לי, כי התשובה לכך היא בשלילה, ובמיוחד נוכח היכולת המוכחת של המבקש לדאוג לענייניו, כאשר הוא מבקש לעשות כן.

9.סופם של דברים, גרסת המבקש לעניין הסיבות להשתהות הממושכת בנקיטת ההליך שבפניי היא גרסה כבושה, אשר לא ניתן טעם סביר לכבישתה. בנסיבות אלה, איני יכול לקבל את גירסת המבקש, ומה גם שרובץ עליו נטל מוגבר, נוכח הטענה החמורה שהוא מעלה להפרת אמון קשה מאת עורך דינו. התשתית העובדתית לצורך הבקשה שבפניי היא, אפוא, כי לא הוגש ערעור במועד על דעת המבקש, וכי זה שינה את דעתו, זמן רב לאחר שחלף המועד האחרון להגשת ערעור, והחליט בכל זאת להגיש ערעור. האם במצב זה יש להעתר לבקשה שבפניי?

השאלה המשפטית: האמנם שלילת זכות יצוג שלא כדין?

10.טוענת באת כוח המבקש, כי גם על פי מסכת עובדות זו יש להעתר לבקשה שבפניי. על פי טענתה, אף במצב האמור יש לומר כי הופרו הוראות סעיפים 16 ו-17 לחוק סדר הדין הפלילי, וכן סעיף 16 לחוק הסניגוריה הציבורית. את ההפרה מוצאת באת כוח המבקש בכך שבניגוד להוראות אלה, לא נתקבל אישור של בית משפט קמא להחלטה שלא להגיש ערעור מטעם המערער. משכך, טוענת באת כוח המבקש, נפגעה זכותו של המבקש לייצוג, ויש בכך כדי להעמיד בסיס לקבלת הבקשה שבפניי.

מבחינה משפטית, משמעות הטענה היא כי ההוראות האמורות מחייבות, בכל מקרה ומקרה, בו לא מוגש ערעור על פסק דין או גזר דין בפלילים, והנאשם מיוצג בידי עורך דין ממונה או סניגור מטעם הסנגוריה הציבורית, כי בית המשפט יאשר את ההחלטה של הסנגוריה הצבורית שלא להגיש ערעור.

11.אין בידי לקבל עמדה זו, הן לעניין פירושן הנכון של ההוראות, והן לעניין יישומן, אפילו נכון הפירוש המוצע על ידי באת כוח המבקש, בנסיבות המקרה שבפניי.

12.אפתח בפירוש ההוראות האמורות, ובהצגת עיקרי ההסדרים הרלוונטיים. סעיף 14 לחוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995 קובע כי על ייצוג נאשם, חשוד או עצור על ידי סניגור ציבורי יחולו הוראות סעיפים 16 עד 20 לחוק סדר הדין הפלילי, כאילו מינה אותו בית משפט.

סעיף 16 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי סניגור שמינה בית המשפט ייצג את הנאשם בכל הליך לפני שופט או בית משפט, לרבות בערעור, זולת אם הורה בית המשפט אחרת. סעיף 17 לאותו חוק, אשר עניינו הפסקת ייצוג, קובע כי סניגור שמינהו בית המשפט לא יפסיק לייצג את הנאשם אלא ברשות בית המשפט. זאת, להבדיל מסניגור שנאשם מעמיד לעצמו, לגביו נקבע כי לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט.

להוראות אלה מתווספת הוראת סעיף 16 לחוק הסנגוריה הציבורית. סעיף קטן (א) של הוראה זו קובע, כי סניגור ציבורי לא יפסיק לייצג נאשם או חשוד אלא אם כן הורה לו כך הסניגור הציבורי המחוזי, ברשות בית המשפט. סעיף קטן (ב) קובע, כי סניגור ציבורי מחוזי רשאי להורות על הפסקת ייצוג בידי

הסנגוריה הציבורית אם קיבל רשות לכך מאת בית המשפט.

13.עמדת הסנגוריה הציבורית, בתגובה כתובה שהגישה, היא כי אין לקבל את טענות המבקש. עמדתה היא, כי אין סעיף 16 לחוק הסנגוריה הצבורית מחייב אותה להגיש ערעור בכל תיק בו היא מייצגת, ומשאיר בידיה את שיקול הדעת אם להגיש ערעור. על כן, מקום בו מופעל שיקול הדעת שלא להגיש ערעור, וכזה אינו מוגש, אין צורך בקבלת אישורו של בית המשפט לכך.

נראה לי, כי יש לקבל עמדה זו. אסביר את שיקולי.

15.הרובד הלשוני . עמדת המבקש משקפת אופציה לשונית אפשרית העולה מלשון ההוראות הרלוונטיות. עם זאת, עמדת המבקש אינה מתחייבת מלשון ההוראות. לשון זו מתיישבת גם עם פרשנויות אחרות, כמפורט להלן.

(א) סעיף 16 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה קובע כי סניגור שמינה בית המשפט ייצג את הנאשם בכל הליך לפני שופט או בית משפט, לרבות בערעור, זולת אם הורה בית המשפט אחרת. ברם, סעיף זה אינו מטיל על סניגור הממונה מטעם בית המשפט חובה להגיש ערעור. ניתן לפרש הוראה זו כך, ש אם הוגש ערעור, ממשיכה חובת הייצוג לחול, זולת אם בית המשפט הורה אחרת. אין בלשון הסעיף דבר המחייב תוצאה אחרת, לפיה נדרשת גושפנקא שיפוטית ביחס לעצם ההחלטה שלא להגיש ערעור.

(ב) סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי. ברישא לסעיף זה העוסקת בעורך דין שנאשם העמיד לעצמו, נקבע איסור על הפסקת ייצוג בלא רשות בית משפט. ברם, איסור זה חל רק "כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד". היינו, אין האיסור האמור חל כאשר הסתיים המשפט או הערעור שלשמם הועמד. לעומת זאת, אין סייג דומה בסיפא, החלה על סניגור שמונה על ידי בית המשפט. לגבי סניגור כזה נקבע בסיפא, כי "סניגור שמינהו בית המשפט לא יפסיק לייצג את הנאשם אלא ברשות בית המשפט." הא ותו לא.

נוכח האמור בסעיף 14 לחוק הסניגוריה הציבורית, המחיל על סניגור ציבורי את סעיפים 16 - 20 לחוק סדר הדין הפלילי "כאילו מינה אותו בית משפט", ברי כי הסיפא היא החלה על עניינו של סניגור לפי חוק הסניגוריה הציבורית. ברם, מכך לא מתחייב, לדעתי, כי נדרש אישור של בית משפט לכל החלטה של סניגור ממונה (או מטעם הסניגוריה הציבורית) שלא להגיש ערעור. ניתן לגרוס, כי תחולתו של סעיף 17(א), ובכלל זה של הסיפא להליך זה, מותנית בכך שקיים הליך בפני בית המשפט. כאשר הליך מסתיים, ולא מוגש ערעור, אין עוד הליך בפני בית המשפט. תפיסה זו מתחזקת על רקע העובדה שבשיטה המשפטית שלנו, נתפס הליך הערעור כ"הליך נפרד של ביקורת על ההליך שנתקיים בערכאה הראשונה", להבדיל מתפיסה של ההליכים בערכאה הדיונית ובערכאה הערעורית כחטיבה אחת (ראו ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, 266).

על פי גישה זו, ההבדל בין הסיפא לבין הרישא לסעיף עניינו בכך, שהסיפא מחייבת אישור שיפוטי להפסקת הייצוג כל עוד מתנהל הליך, בין בערכאה דיונית, בין בערעור. לעומת זאת, הרישא מחייבת אישור שיפוטי להפסקת הייצוג באותו שלב דיוני לגביו נשכרו שירותי עורך הדין.

(ג) דברים דומים אמורים גם בסעיף 16 לחוק הסניגוריה הציבורית. לשון סעיף זה מתיישבת עם הפירוש האפשרי, לפיו אישור בית המשפט להפסקת ייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית נדרש רק מקום בו קיים הליך בפני בית המשפט. על פי פירוש אפשרי זה, כאשר הליך מגיע לסיומו, ולא ננקטים הליכים נוספים כמו הליכי ערעור, אין צורך באישור בית המשפט.

(ד) לא למותר לציין. כל ההוראות האמורות מדברות ב"הפסקת ייצוג". באף לא אחת מהן אין ביטוי, מפורש או מרומז, על ביקורת שיפוטית על עצם ההחלטה של סניגור ממונה או סניגור ציבורי שלא לנקוט בהליך של ערעור. אכן, באת כוח המבקש לא הפנתה אותי לשום אסמכתא רלוונטית, המצביעה על כך שכוונת ההוראות האמורות היא כי יקויים פיקוח שיפוטי כאמור.

16.הרובד התכליתי. עד כאן התייחסתי ללשון ההוראות הרלוונטיות. הראיתי כי לשון זו אינה מחייבת את קבלת עמדתו של המבקש. קיימות אפשרויות נוספות, אשר יש לבחון. הבחירה בין האפשרויות השונות אינה נעשית לפי קריטריון לשוני, כי אם לפי קריטריון תכליתי. יש, אפוא, מקום לבחון האם תכלית החקיקה ושיקולי המדיניות הרלוונטיים מתיישבים עם עמדת המבקש. לדעתי, התשובה לכך היא בשלילה. אסביר בקצרה את טעמיי.

(א) ראשית, הפירוש הנטען על ידי באת כוח של המבקש הוא מרחיק לכת. משמעו הפרה ממשית של חלוקת העבודה שבין הסניגור (ולו הציבורי) לבין בית המשפט. ברגיל, הסניגור (או הנאשם) מחליט על הגשת הערעור. לבית המשפט אין תפקיד בעצם ההחלטה על נקיטת ההליך, להבדיל מהכרעה בהליך עצמו. אלה מושכלות ראשונים. הפירוש המוצע על ידי המבקש הופך תמונה מוכרת זו על פיה. ככזה, היה מקום לצפות למצוא עיגון ברור וחד משמעי לפירוש זה. ברם, עיגון כזה אינו בנמצא.

(ב) שנית, הפונקציה של בקרה על טיב ההחלטות המקצועיות של הסניגור המופיע מטעם הסניגוריה הציבורית, הופקדה על ידי המחוקק בידי הסניגוריה הציבורית, ולא בידי בית המשפט. סעיף 11(א)(2) סיפא לחוק הסניגוריה הציבורית קובע כי בין תפקידיו של סניגור מחוזי מצוי הפיקוח המקצועי על סניגורים ציבוריים שאינם עובדי לישכת הסניגוריה הציבורית. בגדר זה מפקח הסניגור הציבורי על ההחלטה אם להגיש ערעור בתיקים שבטיפולה של הסניגוריה הציבורית. כך אף היה במקרה שבפניי. אכן, הסניגוריה הציבורית היא הגוף בעל המומחיות והניסיון בייצוג נאשמים (למאפיינים אלה, בעניין שוורץ הנ"ל, בפיסקה 3 לפסק הדין). טבעי, כי הסמכות לפקח על החלטות מן הסוג הנדון תהיה בידה. אין זה טבעי, כי סמכות הפיקוח האמורה תהיה בידי בית המשפט.

(ג) אוסיף, כי לא ניתן להקל ראש במשמעות המעשית של עמדת המבקש. בחלק גדול מן התיקים הפליליים בערכאות הדיוניות מיוצגים נאשמים על ידי סניגורים מטעם הסניגוריה הציבורית. לא בכל הליך מוגש ערעור. אכן, בפועל ערעור מוגש רק בחלקם הקטן של ההליכים. האם בכל ההליכים בהם לא מוגש ערעור יש צורך באישור בית המשפט להחלטה על אי הגשת ערעור? אם התשובה לכך היא נכונה, פירושה הוא נטל כבד על בתי המשפט. בהעדר הוראה מפורשת על כך, אין זה סביר לייחס למחוקק כוונה להביא לתוצאה זו אגב אורחא.

(ד) זאת ועוד. יש לזכור, כי בהחלטה אם להגיש ערעור טמון שיקול דעת. אם תתקבל עמדת באת כוחו של המבקש, לפיה נדרש אישור שיפוטי לכל החלטה על אי הגשת ערעור, פירוש הדבר הוא התערבות בשיקול דעת זה של הסניגוריה הציבורית. הסניגוריה הציבורית היא גוף ציבורי, הממלא תפקיד על פי דין. זאת ועוד, החוק אף מעניק לסניגוריה הציבורית ועובדיה מעמד מקביל לזה של פרקליטות המדינה (ראו סעיף 13 לחוק; כן ראו בג"צ 4495/99 הסניגוריה הציבורית המחוזית נ' ועדת הערר לפי סעיף 12(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית , דינים עליון נז 381, בפיסקה 4 לפסק הדין). משכך, עילות ההתערבות בהחלטותיו של גוף זה מצומצמות, ומתמקדות באפשרות של חוסר סבירות קיצוני בהחלטתו. במצב זה, קביעה שיפוטית לפיה יש להתערב בהחלטה של הסניגוריה הציבורית שלא להגיש ערעור מחייבת לקבוע כי קיים פגם בולט בהחלטה השיפוטית נשוא הדיון. האם מתקבל על הדעת, כי המחוקק התכוון להטיל על בית המשפט לקבוע זאת לגבי החלטה שלו עצמו, או של שופט אחר משופטיו? נראה לי כי גם התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

(ה) איני מתעלם מכך כי זכות הערעור היא זכות חוקתית (סעיף 17 לחוקי יסוד: השפיטה). אף הזכות לייצוג הוכרה כזכות יסוד (ראו בג"צ 7673/98

אלקיים נ' היועץ המשפטי לממשלה דינים עליון נ"ה 286; בש"פ 5136/98 מנבר נ' מ"י דינים עליון נ"ד 733). אף כי להכרה בזכויות כזכויות יסוד עשויה להיות הקרנה על פירוש הדין הנוגע להן, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי. הסנגוריה הצבורית היא הגוף שהוקם לצורך הגשמת הזכות לייצוג, ובמסגרת זו לשקול באופן ראוי את הצורך בהגשת ערעור. יש לה אף את הכלים לכך. כלכל גוף ציבורי, הפועל על פי דין, עומדת לה חזקת התקינות בפעולתה. אין לראות, על כן, בעצם הפקדת עניין זה בידיה משום פגיעה כלשהי בזכויות היסוד האמורות.

17.(א) המסקנה אליה הגעתי מתחזקת מעיון בחומר העוסק בתכליתם של ההסדרים הרלוונטיים. לגבי סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי נקבע, כי תכלית ההוראה היא הבטחת המשכיות ורציפות בייצוגו של נאשם בהליך. לעניין זה, כך נקבע, אין הבחנה בין סניגור שנשכר על ידי הנאשם לבין סניגור הממונה על ידי בית המשפט. כך נפסק בע"פ 4690/94 אבי יצחק נ' צמח פ"ד מח (5) 70, שם נקבע כי מטרת ההוראה היא "...להבטיח לנאשם ייצוג רציף, יציב ונטול זעזועים." (שם, בפסק דינו של כב' השופט קדמי). נקבע, כי בהקשר זה הוסמך בית המשפט לפקח על המשכיות הייצוג, "... על מנת לוודא כי רק במקום שיש הצדקה עניינית ל'הפסקת' הייצוג והנאשם לא יקופח בהגנתו בשל כך, ישוחרר הסניגור ממשימתו." בכל מקרה, העיקר הוא "הבטחת הגנה הוגנת לנאשם".

(ב) נוכח תפקידה של הסניגוריה הציבורית להבטיח ייצוג הולם לנאשמים, אין זה מפתיע לגלות כי עיקרון דומה הוחל בסעיף 16 לחוק הסניגוריה הציבורית לגבי סניגורים הפועלים מטעם הסניגוריה הציבורית. תכליתו של סעיף זה דומה לזו של סעיף 17(א) הנזכר לעיל. כך אף עולה מדברי ההסבר להצעת חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ה-1995, הצעות חוק 2414, 522, שם צויין ביחס לסעיף 8 להצעה, אשר הפך לסעיף 16 לחוק, כי תכליתו היא

"לקבוע את עיקרון הייצוג האופקי..., המבטיח ללקוח ייצוג על ידי עורך דין אחד לאורך כל ההליך, כדי למנוע מצב בו תיקבע שיטת 'תורנויות' של עורכי דין לפי הליכים או לפי חדרי שופטים. בייצוג נאשמים קיים צורך מיוחד ליצור יחסי אימון לאורך זמן בין הסניגור לבין הנאשם שאותו הוא מייצג, דבר המחייב שהסניגור לא יוחלף באמצע ההליך המשפטי" (בעמוד 524).

(ג) מתכלית זו בדבר המשכיות הייצוג לא נובע הפירוש לו טוענת באת כוח המבקש, לפיו ההסדרים האמורים מחייבים להעמיד לביקורת שיפוטית אוטומטית כל החלטה של הסניגוריה הציבורית בדבר אי הגשת ערעור. תכלית המשכיות הייצוג מניחה באופן טבעי את קיומו של הליך. אין היא מניחה, ואף לא מחייבת, פיקוח על עצם הצורך בנקיטת הליכים נוספים. אכן, פיקוח כזה חורג מן התכלית של הבטחת המשכיות הייצוג.

18.נוכח שיקולים אלה, איני יכול לקבל את הפירוש המוצע על ידי באת כוח המבקש. ברם, אפילו היה זה הפירוש הנכון, נראה לי כי במקרה זה לא ניתן לטעון כי נפל עיוות דין כתוצאה מאי מילוי ההוראות ברוח טענות המבקש. מבחינה עובדתית, דחיתי את גירסת המבקש בהליך זה. משכך, עולה כי המבקש הסכים כי אין מקום להגיש ערעור בעניינו.

במצב זה, איני סבור כי אפילו היתה מוגשת בקשה לבית משפט לאשר החלטה שלא להגיש ערעור על פסק דינו, היה בית המשפט דוחה את הבקשה. הן הכרעת הדין והן גזר הדין נראים מבוססים היטב. לא שמעתי, ואף לא ראיתי בכתובים, טענות ממשיות כי נפל במי מהם עיוות דין או פגם מהותי. אמת, גזר הדין בעניינו של המבקש אינו קל. ברם, גם המעשים בהם הורשע חמורים, וניתן אף לומר, בלתי שיגרתיים בחומרתם. לא למותר להוסיף, כי שותפו ה"בכיר" של המבקש למעשי העבירה נדון לעונש מאסר בפועל לתקופה של לא פחות 12.5 שנים. על כן, אפילו נפל פגם בכך שלא ניתן אישור שיפוטי לאי הגשת ערעור - וכאמור, איני סבור כך - אין בפגם זה משום עיוות דין, המצדיק לראות בו בסיס למתן הארכה המבוקשת בהליך שבפניי.

לשון אחר, אין בטיעוני באת כוחו של המבקש כדי לבסס פגם לעצומה של ההחלטה של הסנגוריה הצבורית שלא להגיש ערעור, בנסיבות עניין זה.

19.אוסיף, כי קיומם של עיוות דין בהכרעת או גזר הדין נשקל על ידי גם כנימוק עצמאי, העומד על רגליו שלו, למתן ארכה להגשת ערעור מטעם המבקש. מניעת עיוות דין היא שיקול משמעותי במתן ארכה לצורך הגשת ערעור פלילי. כמוסבר, לא מצאתי טענה ממשית כי נפל עיוות כאמור בהכרעת הדין או בגזר הדין.

זאת ועוד, בפסיקה ניתן משקל, גם לאחר קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לאורך האיחור אשר על מנת לגשר עליו מתבקשת הארכה. "ככל שחולף זמן רב יותר מהמועד להגשת הבקשה - יש צורך בנימוקים משכנעים יותר להארכת המועד" (בש"פ 1972/99 איתי נ' מדינת ישראל , דינים עליון נז 715; בש"פ 3272/99 זרצקי נ' מדינת ישראל , דינים עליון נז 733). לעניין זה עשויים להיות קשרי גומלין עם עוצמת הטענות המועלות לגופו של עניין נגד פסק הדין אשר מבוקש להגיש ערעור עליו (עניין איתי הנ"ל). על רקע זה, נדחתה באותה פרשה בקשת ארכה, לאחר שחלפה חצי שנה ממתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ועד לבקשת הארכה, וזאת בהעדר הנמקה משכנעת בדבר הטעמים הנטענים להתערבות של בית המשפט העליון בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

כך גם במקרה שבפניי. במקרה זה חלפו 13 חודשים מאז מועד מתן גזר הדין ועד להגשת בקשת הארכה לבית המשפט העליון. לאיחור זה לא ניתן טעם סביר. אף לא הוצבע על עיוות דין ממשי בהכרעת הדין או בגזר הדין. בנסיבות אלה, איני רואה מקום למתן ארכה, וזאת אף על פי הגישה הליברלית, אשר מצאה ביטויה בפסיקה מן העת האחרונה (ראו בש"פ 822/99, שכטר נ. מדינת ישראל פ"ד נד (1), 1).

התוצאה

סופם של דברים. דין הבקשה להארכת מועד - להידחות.