בע"מ 7390-22 בע"מ 7390-22

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט, סגן הנשיאה א' ואגו, כב' השופטת ג' לוין וכב' השופט ג' דניאל) בעמ"ש 52696-10-21 מיום 28.9.2022, שבמסגרתו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת (כב' השופטת כ' חדד) בת"ע 55536-08-16 ובת"ע 55542-08-16 מיום 29.6.2021, שדחה את תביעת המבקש והורה על ביטול הצוואה מושא הבקשה שלפניי.

רקע בתמצית

2.המבקש והמשיבה הם אחים, ומתנהלים ביניהם הליכים שונים בעניין עזבון אמם (להלן: המנוחה), במשך יותר מ-11 שנים. ההליכים הקודמים עסקו בצוואות מאוחרות יותר מהצוואה מושא הליך זה, והם הסתיימו בלי שניתן צו לקיומן. במוקד המחלוקת מושא ההליך דנן, מצויה צוואת המנוחה מיום 9.7.1992 (להלן: הצוואה), שבמסגרתה ציוותה המנוחה את רכושה למבקש. המבקש הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן צו לקיום הצוואה, והמשיבה התנגדה לבקשה.

3.בפסק-דינו, דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשת המבקש למתן צו לקיום הצוואה. נקבע כי נפל פגם בצוואה שעניינו היעדר אישור של העדים לצוואה כי המנוחה הצהירה לפניהם שזו צוואתה. בית המשפט קבע כי ההצהרה הנ"ל היא מֵרְכִיבֵי היסוד בצוואה; וכי בהיעדר ביטוי מפורש להצהרה כזו בגוף הצוואה – על המבקש לקיימה מוטל הנטל להוכיח כי ההצהרה אכן נעשתה וכי הצוואה משקפת את רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה. בהמשך לכך, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המבקש לא עמד בנטל זה, אף לא בקירוב, ואף לא הוכיח שהמנוחה הבינה את תוכן הצוואה. זאת, בין היתר, משום שלא הוכח כי הצוואה הוקראה או הוסברה למנוחה; וכאשר אין חולק כי המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב. למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט כי הראיות שהונחו לפניו מלמדות על אפשרות של ממש כי המבקש השפיע השפעה בלתי הוגנת על המנוחה בעריכת הצוואה.

4.על פסק-דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור ואימץ את פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בתוך כך, הפנה בית המשפט המחוזי לקביעה של הערכאה קמא, ולפיה היעדר אישור העדים על פני הצוואה כי המנוחה הצהירה לפניהם שזו צוואתה – מעביר את הנטל להוכיח כי אכן התקיימה הצהרה כאמור, אל מי שמבקש לקיים את הצוואה. בהמשך לכך נקבע, כי בצדק קבע בית המשפט לענייני משפחה שנטל זה לא הורם בענייננו; וכי הראיות שהובאו לפני בית המשפט לענייני משפחה היו רחוקות מלשכנע שעסקינן אך בניסוח לא תקין של הצוואה, ושהתקיימו כל היסודות הנדרשים במעמד עריכת הצוואה. לפיכך נקבע כי אין אפשרות לקיים את הצוואה.

5.על פסק-דין זה של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפניי, שבמסגרתה חוזר המבקש על עיקר טענותיו בערכאות הקודמות וטוען, בעיקרו של דבר, כי הצוואה כוללת את כל מרכיבי היסוד, וכי נוסח אישור העדים על פני הצוואה – תקין. לחלופין, נטען כי הפגם שנפל בנוסח אישור העדים ניתן לריפוי באמצעות ראיות חיצוניות המוכיחות את אומד דעת המנוחה. כמו כן, המבקש טוען כי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי אינו מנומק כדבעי; וכי בקשתו מעוררת סוגיה עקרונית של היחס בין כיבוד רצון המת לבין דרישות צורניות דווקניות, כלשונו.

דיון והכרעה

6.אקדים ואומר כי לאחר שעיינתי בבקשה שלפניי על נימוקיה, הגעתי למסקנה שדינה להידחות אף ללא צורך בתשובה.

7.הבקשה נטועה עמוק בנסיבותיו הפרטניות של המקרה הקונקרטי, ובקביעות העובדתיות המובהקות שקבעה הערכאה הדיונית, והיא איננה מעוררת כל שאלה עקרונית שראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור דרוש כדי למנוע עיוות-דין. על כן, הבקשה שלפניי איננה עומדת באמות המידה המצומצמות שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור כאמור (ראו: בע"מ 3531/22 פלוני נ' פלוני, פס' 8 (29.5.2022); בע"מ 1485/22 פלוני נ' פלוני, פס' 4-3 (14.4.2022)).

8.לא אכחד, כי לולא הקביעות העובדתיות המובהקות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, היה מקום לדון בשאלה העקרונית בנוגע לפירוש רכיב היסוד שנקבע בסעיף 25(ב)(2) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, הקובע כי "המצווה הביאה [את הצוואה] בפני שני עדים". האם רכיב זה, שעניינו ב"הבאת" הצוואה לפני שני עדים, כולל אך את הצהרתו של המצווה לפני העדים שזו צוואתו, או שמא ניתן להוכיח בראיות אחרות את רכיב "ההבאה" גם ללא הצהרה כאמור.

אולם, בנסיבות המקרה דנן, אין צורך להידרש לשאלה זו, שהרי בין כך ובין כך, דין הבקשה להידחות. יוזכר, כי בית המשפט לענייני משפחה ביסס את הכרעתו, בין היתר, על הקביעה העובדתית שלפיה לא הוכח רצונה של המנוחה לשם ריפוי פגם שנפל בצוואה, אף לא בקירוב. בקביעות כגון דא, אין דרכה של ערכאה זו להתערב, ולא מצאתי טעם לעשות כן בענייננו (ראו, מני רבים: רע"א 8716/17 פלוני נ' קופת חולים לאומית, פס' 6 (18.1.2018); רע"א 5623/18 עיריית ירושלים נ' מור, פס' 5 (9.8.2018)). במצב דברים זה, לא ניתן להורות על קיום הצוואה, אף אם ניתן היה להגיע למסקנה כי הפגם שעניינו היעדר אישור של העדים כי המנוחה הצהירה לפניהם שזו צוואתה, הוא פגם שבאופן עקרוני ניתן לריפוי.

9.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.