בע"מ 8349/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (רמ"ש 38658-09-13, כב' השופט ב' צ' גרינברגר ). מדובר בפסק-דין שדחה את בקשת המבקשת למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (ת"ע 46054-05-10, כב' השופט נ' פלקס ).

2.

הנושא העומד לדיון הוא מעמדה המשפטי של התמחרות שהתנהלה למכירת אחד מנכסי עיזבון אמם של המבקשת והמשיבים 2-1 (להלן: המנוחה ). מנהלי העיזבון (משיבים 7-6) הגישו לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן הוראה בנוגע להתמחרות. בקשה זו באה על רקע טענות המבקשת, לפיהן נשמרה לה הזכות לרכוש את הנכס על-פי זכות קדימה שניתנה לה בהסכם שבין היורשים. עמדת מנהלי העיזבון הייתה שיש לקבל את הצעת משיבים 5-4 לרכוש את הנכס בסך 6.5 מיליון ש"ח, ולדחות את טענת המבקשת שיש למכור לה את הנכס בערך שנקבע בחוות דעת שמאית – 5 מיליון ש"ח.

יורשי המנוחה – המבקשת ומשיבים 2-1 – לא הגיעו להסכמה לחלוקת נכסי העיזבון בעין. בהתאם לנאמר בהסכם שנחתם ביניהם, הוצאו אפוא נכסי העיזבון למכירה למרבה במחיר. בנוגע לנכס מושא הבקשה (להלן: הנכס ) ניתנה למבקשת זכות קדימה, לפיה שמורה לה "זכות הקדימה לרכוש את הנכס בנווה מונוסון במחיר הגבוה ביותר שיוצע". המבקשת לא הצליחה להשוות את הצעת משיבים 5-4, ולאור זאת קבע בית המשפט לענייני משפחה, כעמדת מנהלי העיזבון, שהיא אינה יכולה ליהנות מזכות הקדימה שניתנה לה. עוד קבע בית המשפט לענייני משפחה שאין לקבל את בקשת המבקשת כי תינתן לה ארכה כדי לגייס את הכספים הדרושים לצורך השוואת ההצעה. נפסק כי מתן ארכה כזו תפגע הן בקונים הספציפיים (משיבים 5-4) שהציעו את ההצעה הגבוהה ביותר וזכו בהתמחרות, והן במוסד ההתמחרות עצמו.

המבקשת הגישה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בבקשתה טענה כי מכירת הנכס לצד שלישי מהווה הפרה של זכות הקדימה השמורה לה. היא הוסיפה וטענה שבית המשפט לענייני משפחה לא נתן משקל מספיק לקשר הרגשי שלה לנכס, בו נצברו כל חוויות ילדותה ובו נצורים זיכרונות נעוריה. כך, לטענתה, היה מקום לתת משקל לרצונה המוצהר של המנוחה שהיא תמשיך להתגורר בנכס. עוד הצהירה המבקשת על מוכנותה, לעת הגשת הערעור, להשוות את הצעת המשיבים 5-4.

בהחלטתו הרחיב בית המשפט המחוזי בעניין זכות הקדימה המוקנית ליורשים על-פי חוק (סעיף 113(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965). בעיקר, דן בית המשפט המחוזי בצורך לאזן בין זכות הקדימה לבין החשיבות של ניהול התמחרות הוגנת כלפי הציבור הרחב. בשל צורך זה, הפנה בית המשפט המחוזי לפסיקה לפיה מימושה של זכות הקדימה מוגבל למשך ניהול ההתמחרות עצמה. בית המשפט המחוזי לא מצא סיבה לחרוג מכך במקרה דנא, ועל בסיס זה דחה את בקשת רשות הערעור. המבקשת לא הציעה מלכתחילה הצעת רכישה המשווה להצעתם של משיבים 5-4, ובכך הפסידה את זכוה הקדימה המוקנית לה. משלא הגישה הצעה כאמור – שוב אין היא יכולה לחזור, לאחר שעברה תקופת זמן משמעותית, ולהגיש הצעה. באשר לקשר הרגשי של המבקשת עם הנכס, קבע בית המשפט המחוזי שאין בכך כדי לאיין את המגבלות של זכות הקדימה, לפיהן יורש המעוניין לממש את זכותו חייב לפעול במסגרת ההתמחרות ולא לאחריה.

3.

בבקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה חוזרת המבקשת על טענותיה. בתוך כך, המבקשת מדגישה שזכות הקדימה העומדת לרשותה הינה זכות הסכמית רחבה שנועדה למימוש אחרי ההתמחרות , ולא זכות כללית צרה התקפה למועד ההתמחרות בלבד. טענה נוספת שמעלה המבקשת היא טענת האפליה. לדבריה, משיבה 1 מימשה את זכות הקדימה שניתנה לה בנכס אחר מנכסי העיזבון, למרות שהצעתה להשוות את המחיר הגבוה שהוצע בהתמחרות הוגשה רק לאחר סיום ההתמחרות. לגישתה, דחיית הצעתה מפלה אפוא בינה לבין אחותה. המבקשת אף מעלה טענה דיונית, לפיה בקשת רשות הערעור שנדונה לפני בית המשפט המחוזי הייתה צריכה להיות מסווגת כערעור (ולא כבקשת רשות ערעור). הסיבה לכך היא משום שהחלטת בית המשפט לענייני משפחה היא החלטה 'סופית', המאשרת את מכירת הנכס למשיבים 5-4. בשל כך, לגישת המבקשת מדובר בפסק-דין ולא בהחלטה, ונפגעו אפוא זכויותיה הדיוניות. לעמדת המבקשת, די בכך כדי לקבל את בקשת רשות הערעור.

מנגד, המשיבים סומכים את ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי.

4.

באשר לטענת המבקשת שנפגעו זכויותיה הדיוניות בכך שפנייתה לבית המשפט המחוזי סווגה כבקשת רשות ערעור ולא כערעור, אשיב כך. לשאלת הסיווג יש אמנם השלכות משמעותיות על ניהול התיק במרכיבים דיוניים שונים. לפי טענת המבקשת יש לפסול את ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי, ולתת למבקשת את "יומה" בבית המשפט של ערעורים. אולם, עולה מתוך החומר כי המבקשת עצמה סיווגה את פנייתה לבית המשפט המחוזי כבקשת רשות ערעור, ושלאורך ניהול התיק בבית המשפט המחוזי היא לא הגישה כל בקשה לשנות את סיווג התיק מבקשת רשות ערעור לערעור. במצב עניינים זה, ולאחר שבית המשפט המחוזי אמר את דברו בהחלטה מנומקת, לא הייתי מחזיר את הגלגל אחורה בשל הטענה הדיונית גם אם מדובר בטענת סמכות. צד להליך אינו יכול לשמור לעצמו את טענת הסמכות ולעשות בה שימוש רק לנוכח תוצאה שאינה מקובלת עליו. גישה זו מעוגנת בפסיקה, (ראו והשוו ע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן , פ"ד נ(5) 820 (1997); ע"א 5746/95 אלעוברח נ' אלעוברח , פ"ד נא(2) 669, 675 (1997); רע"א 11183/02 כלפה נ' רזיה זהבי , פ"ד נח(3) 49 (2004)). טענה זו נכונה ביתר שאת כאשר המבקשת היא זו אשר בחרה את המסלול הדיוני של בקשה למתן רשות ערעור. נוסף על כן, ומבלי לקבוע בכך מסמרות, על פני הדברים נראה לאחר עיון בהחלטותיהן של ערכאות קמא, שהשתלשלות ההליכים וטיב ההכרעות מלמדים על פני הדברים כי בנסיבות העניין לא נפלה טעות דיונית כפי שנטען. לאמור: הכרעת בית משפט לענייני משפחה היא בגדר החלטה אחרת

ולא פסק דין.

5.

הסעיף הרלוונטי בהסכם (10.8) קובע את זכות הקדימה הניתנת למבקשת: "שמורה [למבקשת] זכות הקדימה לרכוש את הנכס בנווה מונסון במחיר הגבוה ביותר שיוצע". דהיינו, אופן מימושה של זכות הקדימה היה להגיש הצעה המשווה את המחיר הגבוה שהוצע בהתמחרות. המבקשת ביקשה תחילה לממש את זכות הקדימה במחיר השמאות – סך 5 מיליון ש"ח במקום סך 6.5 מיליון ש"ח שהוצע במסגרת ההתמחרות – ובצדק דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשתה זו.

באשר לשאלת תחולת זכות הקדימה גם לאחר סיום ההתמחרות, צודק בית המשפט המחוזי שלעניין זכות קדימה בעלמא המוקנית ליורשים אין תחולה לזכות לאחר תום תקופת ההתמחרות (ראו רע"א 972/10 פלוני נ' פלוני, בפסקה 24 (3.3.2010)). המשכיותה של הזכות לאחר סיום ההתמחרות הייתה מפרה את האיזון בין זכות הקדימה הראויה שתינתן ליורשים לבין זכותם של המשתתפים בהתמחרות להליך הוגן. לצורך הדיון, מוכן אני להניח כי זכות הקדימה ההסכמית שניתנה למבקשת נמשכה גם לאחר סיום ההתמחרות. הגם שאין לכך אינדיקציה מלשון ההסכם, כך עולה לכאורה מלשון ההודעה שנמסרה לרוכשים פוטנציאליים. גם מדברי משיבים 7-6, שהינם מנהלי העיזבון, עולה כי תחולת זכות הקדימה נמשכה זמן קצר לאחר סיום ההתמחרות. ואכן, משיבה 1 מימשה את זכות הקדימה שניתנה לה בהקשר לנכס אחר שלשה ימים לאחר סיום ההתמחרות.

ואולם, גם זכות קדימה שתחולתה נמשכת לאחר סיום ההתמחרות, אינה יכולה להתקיים לעד. בנסיבות העניין אין צורך להידרש לשאלת תיחומה בזמן של זכות קדימה הקבועה בהסכם, שכן במקרה דנא "זכתה" הזכות לגבול שנקבע על-ידי החלטת בית המשפט לענייני משפחה. לאמור, כיון שנקבע בהחלטה שיפוטית שתוצאת ההתמחרות תקפה, משתמע ששוב לא ניתן לממש את זכות הקדימה שטרם מומשה כדין. לכך אוסיף שניים: האחד, אין להתעלם מההסתמכות הלגיטימית של צד ג' בכגון דא. השני, שגם אם ייתכן יוצא מן הכלל, לפיו ניתן להאריך את התקופה למשל בשל פגם שנפל בהליך כלפי יורש, אין זה המצב כאן. האיחור, עם כל ההבנה, נעוץ במבקשת.

המבקשת טוענת שהצעת רכישה כאמור כן הוגשה. לדבריה, היא מימשה את זכות הקדימה כדין טרם התקבלה החלטת בית המשפט לענייני משפחה, ולכן אין מקום לשלול ממנה את זכותה. כראיה לכך מצביעה המבקשת על התגובה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה ביום 21.7.2013 (כחודש לאחר סיום ההתמחרות). אולם, בתגובה זו לא הציעה המבקשת כל הצעת רכישה התואמת את אופן מימוש הזכות הקבוע בהסכם , אלא הציעה לקנות את הנכס דווקא במחיר השמאות (5 מיליון ש"ח). בסעיף 10 לתגובה הוסיפה המבקשת:

"לחלופין ולשם הזהירות בלבד תודיע [המבקשת] כי היה ולא תתקבל טענתה למימוש זכות הקדימה במחירי הערכות השמאי, תבקש לממש את זכות הקדימה ולקבל לידיה את בית המגורים בנווה מונסון במחיר ההתמחרות תוך מתן אפשרות [למבקשת] למצוא רוכש נוסף אשר ירכוש מחצית מן הנכס בנווה מונסון".

מתוך הדברים עולה כי המבקשת לא הייתה מוכנה באותו מועד להגיש הצעת רכישה המשווה את הצעת משיבים 5-4. המבקשת הייתה מודעת לאפשרות שטענתה למימוש זכות הקדימה בשווי הנמוך יותר לא תתקבל. בהתאם לכך, היא ביקשה אורכה למצוא שותף לקניית הנכס במחיר הגבוה. בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה לארכה בהחלטה מנומקת, ולא נפל כל פגם בהחלטתו. בקשתה הראשונה של המבקשת לממש את זכות הקדימה כדין הוגשה לבית המשפט המחוזי במסגרת בקשת רשות ערעור. כאמור, אין ספק שבאותו מועד עברה הזכות מן העולם. גם בהחלטת בית המשפט המחוזי צוין כי –

"בשום שלב בהליך האמור, לא ביקשה [ המבקשת ] בקשה חלופית לרכוש את הנכס על בסיס מחיר ההצעה הגבוהה ביותר שהתקבלה בהתמחרות, אלא, היה ביקשה כי תינתן לה אורכה נוספת כדי לנסות ולמצוא שותף אשר יחד איתו תוכל לממן את רכישת הנכס על בסיס אותה הצעה שזכתה בהתמחרות".

בית המשפט המחוזי הדגיש שבקשתה לממש את זכות הקדימה במחיר הגבוה היא בגדר בקשה חדשה שלא הועלתה בפני בית המשפט לענייני משפחה. אכן, אף מטעם זו יש לדחות את הבקשה שלפני.

לנימוקים אלו יש להוסיף כי מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. התייחסתי לטענות גם לגופו של עניין לנוכח זיקת המבקשת לנכס. ברם, גם על רקע הנימוקים שניתנו, נדמה שהעניין אינו מעלה סוגיה משפטית ציבורית או עקרונית שמצדיקה מתן רשות ערעור במסגרת זו.

6.

הבקשה נדחית. המבקשת תשא בשכ"ט עו"ד והוצאות משיבים 5-4 יחד בסך 8,000 ש"ח, והוצאות משיבים 7-6 יחד בסך דומה.