בר"מ 2663-24 בר"מ 2663-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט א' רון), בעמ"נ 55842-12-23 מיום 29.2.2024. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש, אזרח מצרי השוהה בישראל שלא כדין, על פסק דינו של בית הדין לעררים (הדיינת ר' סיני) בערר (י-ם) 1667-22 מיום 4.9.2023, שבמסגרתו נדחה ערר המבקש על החלטת המשיב לדחות את בקשתו להגנה מפני הרחקה מהארץ, מכוח עקרון אי-ההחזרה.

רקע וטענות הצדדים

2.עיקרי העובדות, בתמצית: המבקש הוא אזרח מצרים, יליד 1979. בין השנים 2005-1999, נכנס המבקש לישראל שלא כדין והורחק ממנה מספר פעמים. ביום 1.10.2005 נכנס לישראל שלא כדין פעם נוספת, ומאז הוא שוהה בארץ. ביום 2.11.2005 נעצר המבקש והועבר לידי המשיב, וביום 3.11.2005 אושר המשך החזקתו על-ידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין. בעודו מוחזק במשמורת, פנה המבקש לנציבות האו"ם לפליטים לצורך הגשת בקשת מקלט מכוח האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, כ"א 65 (להלן בהתאמה: אמנת הפליטים ו-בקשת המקלט). בשנים הבאות, שוחרר המבקש ממשמורת ונעצר במספר הזדמנויות. ביני וביני, העלה המבקש בפני גורמים שונים את הטענה כי הוא מוגן מפני הרחקה מישראל על-פי עקרון אי-ההחזרה ובהתאם לאמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים משנת 1984, כ"א 1039 (להלן: האמנה נגד עינויים).

3.עניינו של המבקש הועבר לבחינתה של הוועדה המייעצת לענייני פליטים לשרת הפנים (להלן: הוועדה). ביום 21.9.2010, החליטה הוועדה להמליץ על דחיית בקשת המקלט, בין היתר, בשל תנועותיו של המבקש מישראל למצרים, שאינן עולות בקנה אחד, כך נקבע, עם טענתו לפחד מבוסס מפני רדיפה בארץ מוצאו. המבקש הגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטה, ובין השנים 2021-2010 הובא עניינו מספר פעמים בפני הוועדה. לבסוף, ביום 11.10.2021, דחתה הוועדה את הבקשה לעיון מחדש לאחר שקבעה, בין היתר, שגרסת המבקש לא אמינה ביחס למרכיבים מרכזיים בבקשת המקלט שהגיש, וכן מאחר שלא עלה בידו להוכיח פחד מבוסס היטב כאמור, באופן אובייקטיבי וסובייקטיבי. ברקע להחלטתה, ציינה הוועדה כי המבקש אף הורשע בישראל בביצוע שורת עבירות פליליות, שבגינן ריצה ארבעה עונשי מאסר בפועל. בהמשך לכך, ביום 10.1.2022 אימצה שרת הפנים את המלצת הוועדה, ודחתה את בקשת המקלט.

4.המבקש הגיש ערר לבית הדין לעררים על ההחלטה בעניינו. טענתו העיקרית של המבקש במסגרת הערר הייתה כי הוא זכאי למעמד פליט בהתאם לאמנת הפליטים; ואולם, בפתח הדיון בבית הדין לעררים, שינה המבקש טעמו והודיע באמצעות באת-כוחו כי בקשתו נשענת על טענתו החלופית להגנה לפי עקרון אי-ההחזרה בלבד. בית הדין לעררים קבע כי הודעת המבקש שומטת את הקרקע תחת הערר כולו. עוד נקבע כי אף לגופו של עניין, לא נפל פגם בהחלטת המשיב, שכן חלק מיסודות עיקרון אי-ההחזרה נבחן ממילא על-ידי הוועדה, במסגרת בחינת בקשתו של המבקש למקלט, ונמצא כי הם אינם מתקיימים.

5.המבקש ערער על פסק דינו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי, וערעורו נדחה. בית המשפט המחוזי קבע, בעיקרו של דבר, כי טענות המבקש להגנה לנוכח עקרון אי-ההחזרה הועלו אגב אורחא והיוו שינוי חזית, ועל כן, נכון עשה בית הדין לעררים כאשר מיקד את פסק דינו בהחלטת המשיב בנוגע לבקשה מכוח אמנת הפליטים. לצד האמור, ציין בית המשפט המחוזי, בבחינת למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין, מסקנות המשיב בנוגע למבקש, שיסודן בהעדר אמינות, בעברו הפלילי ובנסיבות נוספות שפורטו בהחלטת המשיב – כוחן יפה גם בנוגע לבקשתו מכוח עיקרון אי-ההחזרה.

מכאן הבקשה שלפניי.

6.המבקש טוען, בעיקרו של דבר, כי בקשתו מעוררת סוגיה משפטית עקרונית, שעניינה בהעדרו של נוהל סדור להגשה ולטיפול בבקשות להגנה מכוח עקרון אי-ההחזרה, וכן אי-קיומן של אמות מידה מבוררות לבחינת בקשות מסוג זה. לטענתו, נוכח חוסר ההסדרה של נהלים לבחינת בקשתו להגנה מכוח עקרון אי-ההחזרה – הבקשה למעשה כלל לא נבחנה על-ידי המשיב.

המשיב, מנגד, טוען כי המקרה דנן אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית, הואיל ותחולת עקרון אי-ההחזרה בעניינו של המבקש כבר נבחנה לגופה על-ידי הוועדה במסגרת בחינת בקשתו מכוח אמנת הפליטים. במסגרת בחינה זו, נמצא כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח קיומה של סכנה קונקרטית וממשית העומדת בפניו לו יוחזר למדינת מוצאו. כמו-כן, נמצא המבקש בלתי-אמין, לאחר ששינה את גרסתו העובדתית בשורה של היבטים, בהם מספר כניסותיו לישראל; תקופות המעצר שלו במצרים; והעינויים מהם סבל – לגביהם אף הודה כי בדה דברים מליבו.

דיון והכרעה

7.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים, בערעור על פסק דין של בית הדין לעררים – תינתן במשֹורה, בשים לב לאופיו של בית הדין ולמומחיותו. לנוכח אמת המידה המצומצמת להתערבותו של בית משפט זה, מוטל על המבקש להראות כי בקשתו מעוררת שאלה עקרונית אשר חורגת מעניינו הפרטני, או להצביע על פגיעה בלתי-מידתית שתיגרם לחירותו בהיעדר רשות כאמור (ראו: בר"מ 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה, פס' 13 (27.8.2015); בר"מ 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פס' 3 (19.10.2015)).

8.חרף העלאת סוגיות עקרוניות שעניינן באופן ההגשה והטיפול בבקשות להגנה מכוח עקרון אי-ההחזרה, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור. במכלול הנסיבות שנזכרו, איני סבורה כי זהו המקרה הנכון לבירור שאלות אלו, שכן לא שוכנעתי כי ההכרעה בהן תשפיע על התוצאה הקונקרטית במקרה דנן (ראו, מני רבים: בע"מ 7076/23 פלוני נ' פלוני, פס' 6 (4.4.2024); רע"א 2880/18 פלוני נ' פלוני (10.5.2018)). זאת, בשים לב לממצאים שנקבעו לגבי המבקש במסגרת בחינת בקשתו – ממצאי עובדה שאיני מוצאת להתערב בהם.

9.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.