בר"מ 29290-11-24 בר"מ 29290-11-24

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (סגן הנשיא, ר' וינוגרד) בעמ"נ 45683-10-24 מיום 4.11.2024, שבגדרה התקבלה חלקית בלבד בקשת המבקשים למתן סעדים זמניים עד להכרעה בערעור שהגישו על פסק דינו של בית הדין לעררים (ירושלים, ערר 2080-24).

2.המבקשת 1 (להלן: המבקשת), אזרחית הפיליפינים, הגישה למשיבה בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. בקשת המבקשת נדחתה על-ידי המשיבה, וכן נדחה הערר שהגישה המבקשת על החלטה זו לבית הדין לעררים. על פסק דינו של בית הדין לעררים הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי, ובצידו בקשה לסעדים זמניים שבמסגרתה התבקש כי תיאסר הרחקת המבקשת מהארץ עד להכרעה בערעור, וכי תוארך אשרת השהייה שניתנה לה בעבר. בית המשפט המחוזי הורה כי המבקשת לא תורחק מהארץ עד להכרעה בערעור, אך קבע כי אין מקום להאריך לה את אשרת השהייה. בתוך כך, קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויי הערעור אינם "בהכרח" גבוהים; וכי המבקשת לא הצביעה על נזק בלתי-הפיך שייגרם לה אם תצא מישראל. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט המחוזי כי "יתכן שהיה מקום לאמץ את עמדת המשיבה במלואה ולקבוע כי הדיון בערעור יתקיים שעה [שהמבקשת] שוהה מחוץ לישראל, אלא ששעה שמדובר במי ששהתה כדין בישראל שנים ארוכות ביותר, ולנוכח ההערכה כי הדיון בערעור לא יתמשך פרק זמן ארוך, איני מוצא לנכון להורות כך".

3.על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן, במסגרתה טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, כי היה על בית המשפט המחוזי להיעתר לבקשה להארכת אשרת השהייה של המבקשת. זאת, מאחר שסיכויי הערעור להתקבל טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. בהקשר זה, נטען כי המבקשת אוחזת ברישיון ישיבה בישראל מזה 18 שנה, וכי האשרה נדרשת לה לשם התנהלותה הבסיסית בארץ (כך, האשרה נדרשת לה לשם הזדהות, ביטוח בריאות וניהול חשבון בנק). כמו כן, נטען כי למשיבה לא ייגרם נזק מהנפקת האשרה, בפרט בשים לב לכך שהדיון בערעור אינו צפוי לערוך זמן רב.

4.מנגד, המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, המקרה דנן אינו בא בגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת ביניים של הערכאה הדיונית בדבר סעד זמני. לגופו של עניין, נטען כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים, שכן למשיבה נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן מעמד מטעמים הומניטריים. עוד נטען, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת, אשר ממילא לא ייגרם לה כל נזק אף אם הדיון בערעור יתקיים כאשר היא שוהה מחוץ לישראל. לטענת המשיבה, החלטת בית המשפט המחוזי היא החלטה סבירה אשר מאזנת כראוי בין מכלול השיקולים הנדונים, וביניהם, העובדה שהמשיבה השתהתה בהגשת בקשתה לסעדים זמניים.

5.לאחר שעיינתי בכתובים שהונחו לפניי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

6.הבקשה דנן נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להורות על מתן אשרת שהייה למבקשת עד להכרעה בערעורה. הלכה היא עמנו, כי לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות מסוג זה, למעט במקרים חריגים (ראו, מיני רבים: בר"מ 5072/22 אויר-רום שרותי אחזקה ותעופה (1993) בע"מ נ' מנהל רשות התעופה האזרחית, פס' 15 (22.8.2022); בר"מ 8463/21 ארנון עציון נ' משרד התחבורה רשות הרישוי, פס' 13 (14.12.2021)). בהתחשב באמת מידה מצמצמת זו, לא מצאתי כי הבקשה הנוכחית נכנסת בגדרם של מקרים חריגים אלו.

7.כאמור, בית המשפט המחוזי מצא כי למבקשת לא צפוי להיגרם נזק בלתי-הפיך אף אם הדיון בערעור יתנהל מבלי שתהיה נוכחת בישראל (אך בנסיבות העניין, מצא להיעתר לבקשתה שלא תורחק מישראל עד להכרעה בערעור). אם כך, קל וחומר, כי למבקשת לא ייגרם נזק בלתי-הפיך אם תמשיך לשהות בישראל בתקופת הערעור (אם היא חפצה בכך), מכוח הסעד הזמני שניתן בעניינה, מבלי שתחזיק באשרת שהייה. בנסיבות אלו, בהתחשב בכך שבית המשפט המחוזי נעתר לבקשה העיקרית של המבקשת להמשיך לשהות בישראל עד להכרעה בערעור; ומבלי להידרש לסיכויי הערעור – איני סבורה כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי אשר מצדיק את התערבותנו.

8.הדברים נכונים ביתר שאת, לנוכח העובדה כי הבקשה להארכת אשרת השהייה, היא בפועל בקשה למתן צו עשה, שעניינו שינוי המצב הקיים. כידוע, תכליתו העיקרית של הסעד הזמני היא שמירת המצב הקיים, לפיכך סעד זמני שהוא בבחינת צו עשה אשר זהה במהותו לסעד העיקרי המבוקש, יוענק במשורה ובצמצום (ראו, למשל: בר"מ 3661/24 ביארי נ' מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה, פס' 7 (1.5.2024)). נסיבות המקרה שלפניי אינן מצדיקות מתן סעד זמני חריג מסוג זה, ואף רחוק מכך.

9.אשר על כן, הבקשה נדחית בזאת.

בשים לב לנסיבותיה האישיות של המבקשת, לא ייעשה צו להוצאות.