בש"א 10073/02 יהושע שביט נ. בנק הפועלים

לפני ערעור על החלטת רשם בית המשפט העליון (השופט אוקון), בבש"א 8730/02, הדוחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף.

1.ביום 1.9.2002 דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור שהגיש המערער (רע"א 4273/01 שביט נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם; להלן – פסק הדין)). פסק הדין המנומק התקבל במשרד בא כוחו של המערער ביום 9.9.2002. המבקש הגיש בקשה לדיון נוסף ביום 19.9.2002. זאת שעה שהמועד הקבוע בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות דיון נוסף), להגשת בקשה לדיון נוסף הינו חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין. על כן, הגיש המערער (ביום 13.10.2002) בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף. המערער טען כי פסק הדין המנומק התקבל במשרדו של בא כוחו אך ורק ביום 9.9.2002 והועבר לידיו רק למחרת היום. מאחר וקודם להגעת פסק הדין המנומק לידיו לא יכול היה, לטענתו, להתחיל בהכנת בקשתו לדיון נוסף, טען המערער כי יש למנות את תקופת חמישה עשר הימים העומדים לרשותו לשם הגשת הבקשה לדיון נוסף רק החל מהמועד בו הועבר לידיו פסק הדין המנומק. לא זו אף זו – המערער טען כי ביום 9.9.2002, הוא היום בו הגיע לידי בא כוחו פסק הדין המנומק, הודיע לו בא כוחו כי לא יוכל להוסיף ולייצגו. על כן, נאלץ המערער ליטול על עצמו את מלאכת הכנת הבקשה לדיון נוסף. לאור הנסיבות הללו, סבר המערער כי אין לראותו כמי שלא עמד בלוח הזמנים הקבוע בתקנות. כן טען המערער כי לאור סיכוייו הטובים, להערכתו, שטענותיו בדיון הנוסף תתקבלנה, מן הראוי להיעתר לבקשתו להארכת מועד.

2.המשיב התנגד לקבלת בקשתו של המערער. בתגובתו (מיום 27.10.2002) טען המשיב כי פסק הדין נשוא הבקשה הוקרא לבעלי הדין באולם ביום 1.9.2002. לטענת המשיב, בא כוחו דאז של המערער נכח באולם בעת ההקראה ועל כן אין לומר, לטענתו, כי המערער היה מנוע מלפעול לקידום בקשתו לעריכת דיון נוסף עד למועד בו קיבל לידיו את פסק הדין.

3.בהחלטתו (מיום 28/10/2002) קבע הרשם (השופט אוקון) כי לאור המחלוקת שבין הצדדים בשאלה מתי הובא פסק הדין לידיעת המערער, לא ניתן לקבל החלטה בבקשה. על כן, הורה למערער להבהיר, בתוך שבעה ימים, מה קרה במעמד פסק הדין בבית המשפט ולהמציא אישורים על כך שפסק הדין התקבל אצל בא כוחו רק ביום 9.9.2002. לאחר המצאת האישורים הנדרשים, החליט הרשם (ביום 11.11.2002) לדחות את בקשת המערער להארכת מועד. בהחלטתו קבע הרשם כי פסק הדין המנומק הועבר לידי המערער במועד שאפשר לו להגיש את בקשתו לקיום דיון נוסף בתוך התקופה שנקבעה לכך בתקנות או, לחילופין, להגיש בקשה להארכת מועד בתוך תקופה זו. עוד ציין הרשם כי לו אכן היתה מוגשת על ידי המערער בקשה להארכת המועד בתוך התקופה הקבועה בתקנות להגשת בקשה לדיון נוסף, יש להניח כי בית המשפט היה נעתר לבקשה זו. היות והמערער לא פעל כאמור והיות והמערער לא הסביר מדוע לא פנה לבית המשפט בתוך התקופה שעמדה לרשותו לצורך הגשת בקשה לדיון נוסף, דחה הרשם את בקשתו להארכת מועד. מכאן הערעור שלפני.

4.בערעורו (מיום 27.11.2002) מפרט המערער את נסיבותיו האישיות הקשות. כן מציין המערער כי עקב פרישתו של בא כוחו מייצוגו, נאלץ להכין בכוחות עצמו את הבקשה להארכת מועד ולשם כך נדרש לקרוא חומר משפטי רב שהוא תוצאת ההתדיינות הנמשכת שבין הצדדים. בנסיבות אלה, עליהן עמד המערער בהרחבה הן בפנייתו לרשם והן בערעורו זה, יש, לטענתו, משום טעם מיוחד שבשלו ראוי לקבל את בקשתו להארכת מועד. עוד מעלה המערער טענות שונות, שהן טענות ערעור מובהקות, שלדבריו יש בהן כדי להוכיח את סיכויי הצלחתו בדיון נוסף. המערער מוסיף וטוען כי לא ראוי לדקדק עימו בדרישות הדיוניות הפורמאליות שכן תוצאת הדבר תהא תוצאה קשה מבחינתו שחוש הצדק אינו יכול להשלים עימה.

5.לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. בית משפט זה אינו נוהג לקפח את זכותו המהותית של צד לדיון אך בשל פגם פורמליסטי בלבד (ראו ע"א 716/76 "מען" אגודה שיתופית נ' וינברג ואח' , פ"ד לא(2) 485, 489). אכן, "הפרוצידורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו או מתיזים את ראשו של בעל-דין כדי להכניסו לתוכה... הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. ... לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה" (ע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, בית חרושת למכונות וציוד, פ"ד כ(3) 477, 480-479). אולם, לצד האמור, "אין לשכוח כי דברים אלה לא נועדו להתיר את הרסן ולהרשות לכל בעל דין לנהוג בתקנות הדיון כאוות נפשו, רוצה – מקיימן, לא רוצה – אינו מקיימן. אמנם אין הפרוצידורה 'מיטת סדום', אבל גם מזרון סתם אין היא שאתה מקפלו וזורקו ממקום למקום. תקנות הדיון – מטרתן ליצור מסגרת נאותה כדי לאפשר לצדדים להגיע לחקר האמת בדרך היעילה ביותר, ולכן מן הראוי כי נקפיד ככל האפשר לקיימן" (ע"א 103/71 נורדיה נ' בכר ואח' , פ"ד כו(1) 320, 325). אכן, השאלה היא בסופו של יום שאלה של איזון, בין המטרות החברתיות והמשפטיות אותן מיועד להגשים סדר הדין לבין הצורך להגיע לחקר האמת ולמנוע תוצאות קשות שאינן מתיישבות עם חוש הצדק.

6.תקנה 4 לתקנות דיון נוסף, שהיא המסדירה את מועד הגשת העתירה לדיון נוסף, קובעת כי "העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". נוסחת האיזון שבין השיקולים המתחרים קבועה, אם כן, בתקנה עצמה, המוסרת בידי הרשם שיקול דעת להאריך את מועד הגשת העתירה בהתקיים טעם מיוחד. בהחלטתו, קבע הרשם כי המערער ידע על מתן פסק הדין בעניינו באופן שאפשר לו להגיש הערעור במועד. עוד נקבע כי המערער לא הצביע על טעם מספק לאי העמידה במגבלות הזמן המפורטות בתקנות, ועל כן לא ביסס טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. לא מצאתי לנכון להתערב בקביעה זו של הרשם.

לפיכך, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.