בש"א 2826/12 מייק ואן קול נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פסלות. הבקשה מתייחסת לכמה החלטות של כבוד הרשמת ע' דבי (מבית המשפט לתביעות קטנות הרצליה), שבהן דחתה את בקשותיו של המבקש כי תפסול את עצמה.

דין הבקשה להידחות.

ראשית אציין כי ככלל, בעל-דין אינו רשאי להגיש בקשה אחת, "מאוחדת", להארכת המועד להגשת ערעורים על החלטות שניתנו בהליכים שונים ונפרדים; בענייננו היה על המבקש להגיש בקשות פרטניות להארכת מועד להגשת ערעור ביחס לכל החלטה שיפוטית שניתנה בעניינו.

מכל מקום, לגוף העניין, לא שוכנעתי כי יש מקום למתן הארכה המבוקשת. טענה כללית בדבר היעדר ייצוג אינה מהווה מניה וביה עילה למתן ארכה, ומכל מקום עיון בהליך עצמו מלמד כי סיכוייו על פני הדברים קלושים. המבחן לפסילת שופט הוא חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים (ראו סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בהקשר זה, לא די בחוסר שביעות רצון של בעל-הדין מהחלטות שניתנו על-ידי בית המשפט ומאופן התנהלות הדיון לפניו (ראו גם בש"א 4521/11 אוזן נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 27.6.2011)). אף לא די בתחושה סובייקטיבית של חוסר-אמון. בשים לב לכלל האמור, ולאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ובטענות המבקש, באתי לכלל מסקנה כי סיכויי הערעור גופו קלושים ואין מקום למתן ארכה להגשתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות. עם זאת אציין כי המבקש מרבה בהגשת הליכי-סרק, ואם יתמיד בכך לא מן הנמנע כי יחויב בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.