בש"א 3025/13 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ. בת שבע ביתן

1.

לפניי בקשה לפי סעיף 78(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – חוק בתי המשפט ), להעברת מקום הדיון בהליך שהגישה המשיבה 1 (להלן – המשיבה ) נגד המבקשת והמשיבה 2 (להלן ביחד – הנתבעות ). הבקשה היא להעברתו של הדיון מבית משפט השלום באילת לבית משפט במחוז מרכז.

2.

ביום 27.1.2013 הגישה המשיבה לבית משפט השלום באילת כתב תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התביעה הוגשה על רקע שתי תאונות דרכים נפרדות שהמשיבה הייתה מעורבת בהן, לטענתה, כנוסעת בשני כלי רכב שונים. על פי כתב התביעה, התאונה הראשונה התרחשה ביום 21.1.2009 בכביש גהה לכיוון צפון. התאונה השנייה, מחודש אוקטובר 2012, אירעה ברחובות. התובענה הוגשה נגד שתי חברות ביטוח. כל אחת מהנתבעות הינה המבטחת של הרכב בו נסעה המשיבה בכל אחת מהתאונות. שני נתונים חשובים הנזכרים בכתב התביעה הינם כי המשיבה מתגוררת ברחובות, אך מקום מושבם של באי כוחה הוא באילת. בבקשה שלפניי נטען, כי יש להעביר את הדיון בהליך לבית משפט במחוז מרכז. זאת, בהתחשב בכך שהתאונות אירעו במרכז הארץ, ונוכח מקום מגוריה של המשיבה. המשיבה 2 (היא הנתבעת הנוספת) מסכימה לבקשה. המשיבה 1 (התובעת) מתנגדת לה, מטעמים שונים.

3.

דין הבקשה להתקבל. מכתב התביעה עולה בבירור, כי להליך שהגישה המשיבה אין כל זיקה לעיר אילת (פרט למקום מושבם של פרקליטי המשיבה). שתי התאונות אירעו במרכז הארץ. המשיבה עצמה מתגוררת במרכז הארץ (בעיר רחובות). ההסבר המרכזי של המשיבה להגשת ההליך באילת, הינה העובדה שלבית משפט השלום שם סמכות מקומית לדון בהליך, שכן לנתבעות סניפים בכל הארץ. טענה זו מבוססת, למעשה, על סמכותו המקומית הפורמלית של בית משפט השלום באילת. אך לאחרונה קבעתי, בהקשר זה, כי:

"...קיימים מקרים בהם ניתן לפתוח הליך משפטי במקום מסוים אך בשל קיומה של זיקה פורמלית לאותו מקום. למשל, כאשר אחד הנתבעים בהליך הוא בעל סניפים בכל רחבי הארץ, או אם הנתבעת היא המדינה. במקרים כגון אלה, מוטל על הנתבע הנטל הרגיל להוכיח כי ראוי להעביר את מקום הדיון, אך מאידך, מצופה שהתובע יסביר מה קושר את ההליך, מבחינה מהותית ולא רק מבחינה פורמלית, לבית המשפט לו הוא הוגש (בש"א 1669/13 קול נ' מירום , פיסקה 2 (19.4.2013)).

4.

בתשובתה לבקשה לא הסבירה המבקשת מהי זיקתו המהותית של ההליך לעיר אילת או לדרום הארץ. מטעם זה, אין לייחס משקל משמעותי לפגם שנפל באי הגשת התצהיר על ידי המבקשת. יוער, כי מרבית הנתונים העובדתיים בבקשה ממילא נסמכים על טענות המשיבה בכתב התביעה. סיכומו של דבר הוא כי הזיקות של ההליך לאיזור המרכז הן ברורות, וכי לא הוצג כל טעם המצדיק, מבחינה מהותית, את הותרת הדיון באילת. נטייתו של בית משפט זה, במקרים כגון דא, הינה להעביר את ההליך לבית המשפט בעל מירב הזיקות לעניין מושא ההליך (ראו, בש"א 4666/02 גוכלר נ' עיזבון המנוח ז'ק אזאוילוס ז"ל , פ"ד נו(6) 817 (2002)). בוודאי שנטייה זו מוגברת שעה שלא הוצגה כל זיקה מהותית לבית המשפט לו הוגש ההליך. יצוין לסיום, כי אין ממש בטענת המשיבה כי הדיון בהליך באילת כבר החל, ועל כן יש לקבל את הסכמת השופט שהחל לדון בו לצורך העברת הדיון (בהתאם להוראת סעיף 78(א) סיפה לחוק בתי המשפט). אכן, בית משפט השלום באילת נתן מספר החלטות בהליך. אולם, מדובר בהחלטות טכניות גרידא. אוסיף, כי טרם התקיים קדם משפט. בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה אין מדובר במקרה בו נחצה הקו של "התחלת הדיון", אשר החל ממנו חובה לקבל את הסכמת הערכאה הדיונית לצורך העברת ההליך (ראו, בש"א 4023/07 מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט נ' כהן (18.6.2007); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי , 85 (מהדורה שביעית, 1995)).

5.

לפיכך, הבקשה מתקבלת. המבקשת לא נקבה בבית משפט מסוים במחוז מרכז אליו היא מבקשת להעביר את הדיון. בנסיבות העניין יועבר ההליך לבית משפט השלום ברחובות, שם מתגוררת המשיבה. אני מורה, איפוא, מכוח סמכותי לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט, על העברת הדיון בת"א 49098-01-13 (שלום – אילת) לבית משפט השלום ברחובות. המשיבה תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ש"ח לטובת המבקשת.