בש"א 3401/02 בנימין הרץ נ. עזבון המנוח מרדכי מנטל ז"ל

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך קיומו של דיון נוסף.

1.פסק הדין נשוא הבקשה (ע"א 9534/00) אישר פיצויים שנפסקו לטובת המשיבים, בעקבות תאונה בה נפצע המשיב 1. בפסק הדין נדחו טענות של המבקשים שבפניי, בדבר הצורך לפסוק במקרה זה פיצויים בדרך של פיצוי עתי, להבדיל מתשלום אחד, וכן בדבר הקביעה כי תוחלת חייו של המשיב 1 קוצרה, בגין התאונה, ב-10% בלבד. המבקשים גרסו, כי קיצור תוחלת החיים היה, בפועל, ארוך מכך.

2.פסק הדין בע"א 9534/00 ניתן ביום 12.3.02. ביום 14.4.02 נפטר המשיב 1. באותו מועד חלף המועד להגשת עתירה לדיון נוסף. במצב זה, עותרים המבקשים להארכת המועד להגשת עתירה כאמור, בטענה כי הנחת היסוד לפסק דינו של בית המשפט, ולפיצוי שנפסק בו – היינו, כי המשיב 1 ימשיך לחיות עוד תקופה של שנים ארוכות – קרסה, וכך נוצרה תוצאה בלתי צודקת, המתבטאת בכך שהמבקשים חוייבו בפיצוי גבוה במידה רבה מזה שהיה לו מקום בפועל. לטענתם, פטירתו של המנוח הייתה בבחינת אירוע לא צפוי, אשר כתוצאה ממנו נגרם למבקשים עוול רציני ואי צדק, ויש לתקנם על ידי הבאה בחשבון את מותו של המשיב 1.

לטענת המבקשים, בפסק דינו של בית המשפט אף נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת, לפיה במקרה כגון זה יש לפסוק פיצויים על דרך של פיצויים עתיים ולא בתשלום חד פעמי. לטענתם, מדובר בהלכה חדשה. בכך רואים המבקשים עילה לקיומו של דיון נוסף, והצדקה למתן הארכה המבוקשת.

3.בקשה למתן ארכה לצורך הגשתה של עתירה לדיון נוסף טעונה "טעם מיוחד" (תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984). לעניין זה, ננקטה אמת מידה קפדנית, אף יותר מזו הנקוטה במסגרת הדרישה לטעם מיוחד בגדרי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת על מנת למנוע השהיית תוקפו של פסק דין סופי (ראו המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ פ"ד כב(3) 699). האם במקרה שבפניי ניתן לומר כי קיים טעם מיוחד למתן ארכה?

4.אני סבור כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה, מכמה טעמים מצטברים.

(א) ככלל, פסקי דין בעניין פיצויים בגין נזקי גוף טמון יסוד מובנה של אי ודאות (ראו ע"א 2495/95 בן לולו נ' אליאס פ"ד נא(1), 577). בעניין בן לולו הוסבר כי אי ודאות זו:

"...נובעת מכך, שסכום הפיצוי אשר ישולם לניזוק נקבע על פי פרמטרים רבים ובמקרים רבים על יסוד חזקות עובדתיות, הנתונים לשינוי מעצם טיבם - עבודתו של הנפגע, אורך חייו, מצבו הגופני של הנפגע, גובה השתכרותו, וכיוצא באלה גורמים. בכל אלה צפויים שינויים בעתיד. בעת שנקבע הפיצוי, טיבם והיקפם של שינויים אלה הם בבחינת נעלם. המשפיעים על גובה הפיצוי, עשויים להשתנות".

לנתון זה השפעה במגזרים שונים של הדין. בגינו, נטייתו של בית המשפט להתיר הגשת ראיות נוספות בערעור, לצורך הוכחת שינוי נסיבות, מוגבלת למקרים יוצאי דופן, בהם קרס הבסיס לחישוב הפיצויים בידי הערכאה הדיונית (ראו ע"א 597/89 טויטו נ' כמאל פ"ד מז (2) 874; ע"א 5220/90 אטאס נ' שלום דינים עליון לה 172). מסיבות דומות, אף הוגבלה עד מאד האפשרות להביא בחשבון נסיבות חדשות לצורך ביטולו של הסכם פשרה, אשר נחתם ביחס לפיצויים בגין נזקי גוף (ראו עניין בן לולו

הנ"ל).

מוכן אני להניח, כי עובדת פטירתו של המשיב 1, לו התרחשה בטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט בערעור, הייתה עשויה להיות מובאת בחשבון, במסגרת בקשה להגשת ראיות נוספות, על ידי בית המשפט שלערעור. אכן, לכאורה מקרה זה נופל לגדרן של הנסיבות יוצאות הדופן, עליהן עמד בית המשפט בפרשות טויטו, אטאס ובפרשות נוספות.

דא עקא, ההליך הסתיים. בפניי בית המשפט אין עוד הליך תלוי ועומד. הבקשה אינה להגשת ראיות נוספות במסגרת הליך קיים, אלא להארכת מועד, לצורך נקיטתו של הליך. עצמתה של הפגיעה בסופיות הדיון, הנובעת מן הבקשה שבפניי, גדולה בהרבה מן הפגיעה בסופיות המתרחשת, שעה שבית משפט שלערעור מתיר הגשתן של ראיות נוספות בערעור לצורך הוכחתה של התפתחות המשמיטה את בסיס הפיצויים. כל עוד הליך ערעור תלוי ועומד, פסק הדין אינו חלוט. בפניי בית המשפט שלערעור פרושה כל יריעת הסכסוך (ראו גם תקנות 415 ו – 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). עובדה זו היא שעומדת בבסיס ההלכה המתירה הגשת ראיות נוספות במקרים חריגים כמתואר. עמד על כך בית המשפט לערעורים באנגליה, בפסק דין שצוטט בהסכמה בעניין אטאס הנ"ל. ואלה הדברים:

“The general rule in accident cases is that the sum of damages falls to be asessed once and for all at the time of the hearing; and this court will be slow to admit evidence of subsequent events to vary it. It will not normally do so after the time for appeal has expired without an appeal being entered - because the proceedings are then at an end. They have reached finality. But if notice of appeal has been entered in time - and pending the appeal, a supervening event occurs such as to falsify the previous assessment then the court will be more ready to admit fresh evidence - because, until the appeal is heard and determined, the proceedings are still pending. Finality has not been reached”

McCann v. Sheppard [1973] 2 ALL ER 881, 885

(ההדגשה הוספה)

ברוח זו, הגביל בית המשפט בעניין אטאס את סמכותו של בית המשפט שלערעור להידרש לעובדה חדשה, המשמיטה את בסיס החישוב של פיצויים, למקרים שבהם הערעור עודנו תלוי ועומד בפניו. בהתאם לכך, הטעימה הפסיקה בקנדה כי האפשרות להגיש ראיות נוספות כאמור מוגבלת לפרק הזמן, בטרם הסתיימו הליכי הערעור (ראו פסק דינו של השופט Newbury מבית המשפט לערעורים של British Columbia בפרשת Monahan v. Nelson

2000 BCCA 297 , בפיסקה 47 לפסק הדין). גם אם בדברים אלה שלילה מוחלטת של אפשרות לפנות לבית המשפט בבקשה מן הסוג שבפניי, אחרי חלוף המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, יש בהם כדי ללמד על הקושי הרב הטמון בבקשות מסוג זה, ועל הרתיעה מפריצת המסגרת של סופיות הדיון בנסיבות כגון דא.

(ב) יש לזכור בהקשר זה, כי היעתרות לבקשה מן הסוג שבפניי פותחת פתח רחב לאפשרויות רבות לתקוף פסקי דין חלוטים. אכן, התפתחות מן הסוג שאירע במקרה זה יכולה להתרחש גם אחרי עשרות שנים. כך, למשל, מקום בו מבוסס חישוב הנזק על הערכת תוחלת חיים של 5 שנים, ובפועל מאריך הנפגע חיים הרבה מעבר לתקופה שנצפתה. האם במצב כזה, בחלוף 20 שנים, למשל, יהא זה מן המידה לפתוח את מסכת ההתדיינות, על דרך של בקשה לדיון נוסף? אפשרות מעין זו נשללה קטגורית בעניין נעים הנ"ל. דומה, כי גם המבקשות יסכימו כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. איני רואה הבדל ענייני בין דוגמא זו, לבין המקרה שבפניי. העובדה שההתפתחות בה מדובר אירעה זמן קצר יחסית אחרי מתן פסק הדין בערעור אינה מהווה, לדעתי, קנה מידה רציונלי להבחנה בין המקרים. אכן, לא משך הזמן שחלף עומד ביסוד אי הצדק הנטען, אלא הפער בין הפיצוי ששולם, לבין הנזק שנגרם כפי שהוא נראה בראייה לאחור, הוא העומד ביסוד הטענה לאי צדק. גם על רקע זה, אני סבור כי אין מקום להעתר לבקשה שבפניי.

(ג) לכך מצטרף נימוק נוסף. המבקשים עותרים לקבלת ארכה לשם הגשת עתירה לדיון נוסף. המדובר בהליך המוגבל, ברגיל, לבירור שאלות בעלות אופי עקרוני, הנובעות מהלכה חדשה שנפסקה על ידי בית המשפט (ראו סעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984). במסגרת זו, "לא האינטרס האישי של המתדיין הטוען כי נפגע, אלא ההלכה העשויה להשפיע על אינטרסים של רבים אחרים – היא הקובעת. לא חשיבות העניין של המתדיין, אלא חשיבות ההלכה הנקבעת עקב העניין היא הקובעת" (ד"נ 4/57 ברלינרבלאו נ' שר הביטחון פ"ד יב 25).

זאת ועוד, ככלל הדין אינו מכיר באפשרות הגשתן של ראיות נוספות, במסגרת הליך של דיון נוסף. בניגוד למצב בערעור, אין בתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984, הסדר בדבר הגשתן של ראיות נוספות במסגרת הליך זה. על רקע זה, ועל רקע מהותו של ההליך, ציין המשנה לנשיא, כב' השופט ש' לוין, כי לדעתו לא ניתן להזדקק, במסגרת בקשה לדיון נוסף, לשינויי עובדה שאירעו לאחר מתן פסק הדין. ואלה הדברים:

"....מהותו של ערעור הוא שהוא 'שמיעה מחדש'. לפי עקרון זה מוסמך בית המשפט לערעורים (אך אינו חייב) להיזקק לשינוי עובדה או חוק שלא נדונו על ידי הערכאה הראשונה... לעומת זאת, שיקול דעתו של הנשיא [בעתירה לדיון נוסף – ע.ש.] מוגבל יותר; לא זו בלבד ששומה עליו לבחון אם נתקיימו הנסיבות המנויות בסעיף 30(ב) לחוק לעניין ההלכה שבמחלוקת, אלא שתחום הבדיקה שלו מוגבל ל'הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון', וההליך שעליו להחליט בו הוא רק הליך ביקורת על הילכת בית המשפט העליון, ולא 'שמיעה מחדש'; נמצא שלא רק שאין הנשיא יכול להיזקק לשינויי עובדה שאירוע בתקופת הביניים שעד להגשת הבקשה (ואכן אין תקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 כוללות כל הוראה בדבר ראיות נוספות), אלא שלדעתנו אין עליו להתחשב בשינויי דין שאירעו בתקופת הביניים".

(ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, ירושלים תשנ"ט-1999, בעמוד 197).

אגב, בכך שונה המקרה שבפניי ממקרה אפשרי אחר, בו בקשה דומה היתה מוגשת לאחר חלוף המועד להגשת ערעור על פסק דין של ערכאה דיונית. טיבו של הליך הערעור שונה מזה של הליך הדיון הנוסף. היקף הבירור אשר יכול להעשות בגדרי הליך הערעור רחב בהרבה. מזה שבדיון נוסף. יתכן, כי שוני זה עשוי להקרין על אמת המידה לדיון בבקשה למתן ארכה לצורך הגשת ערעור, להבדיל מעתירה לדיון נוסף. בכל מקרה, המאפיין האמור של עתירה לדיון נוסף מחליש את ההצדקה להעתר לבקשה שבפניי.

כאן המקום להוסיף ולציין, כי מעבר לשינוי בנסיבות - אשר, כמוסבר לעיל, אינו מהווה עילה לקיומו של דיון נוסף - הבקשה שבפניי אינה מצביעה, לכאורה, על טענה ממשית בדבר עילה לקיומו של דיון נוסף. אין היא מצביעה על הלכה חדשה בע"א 9534/00, נשוא הבקשה שבפניי. לכל היותר, היא מצביעה על טענות בנוגע לאופן בו יישם בית המשפט את ההלכות הקיימות לעניין פסיקתם של פיצויים עתיים, ועל טענות כי טעה בעניין תוחלת חייו של המשיב 1. בלא לחוות דעה על טענות אלה לעיצומן, אין אין מעלות, על פניהן, עילה ממשית לקיומו של דיון נוסף.

(ד) איני מתעלם מכך, כי דחיית הבקשה שבפניי פירושה המעשי הוא, במידה מסויימת, התליית התוצאה הסופית של ההליך בעניין אקראי. אכן, אילו ניתן פסק הדין בע"א 9034/01 זמן לא רב מאוחר יותר, ייתכן מאד כי תוצאתו הייתה מושפעת, ובמידה רבה, מפטירתו של המשיב 1. ברם, איני סבור כי בכך יש כדי להצדיק היעתרות לבקשה שבפניי. אין זה מעשי להתלות את מתן פסקי הדין בבתי המשפט עד שאי ודאויות, הטמונות בהתדיינות, ייפתרו. להליכים יש, וחייב להיות, מועד מוגדר בו הם מגיעים לסיומם. מועד זה לעולם מכתיב את המועד בו הופך הליך לחלוט. מועד זה הוא גם המועד המפריד בין הליך תלוי ועומד, אשר בעלי הדין יכולים להשפיע על תוצאתו, לבין הליך אשר אינו ניתן עוד לשינוי. אף כי לעולם יהא בהיבט זה של התדיינות מימד שרירותי מסויים, לא ניתן לקיים מערכת משפט אלא בדרך זו (וראו דברי כב' הנשיא שמגר בבש' 261/87 הופר נ' החברה הישראלית לביטוח אשראי (ב.א.) בע"מ , פ"ד מא(2) 692).

(ה) אשר לטענות המבקשים כי אם לא תינתן להם הארכה המבוקשת, ייגרם להם אי צדק משווע, הרי שאיני סבור כי יש להפריז במשקלו של שיקול זה בנסיבות העניין. אכן, יש רגלים לטענה, כי באופן בו התגלגלו הדברים, שילמה חברת הביטוח סכום שהוא גדול במידה רבה מן הנזק שנגרם בפועל. ברם, מסקנה זו היא תולדה של ראיית הדברים בדיעבד. כמוסבר לעיל, ניתן להניח, כי בראייה בדיעבד פסקי דין רבים הניתנים בתחום הפיצוי בגין נזקי גוף, אינם קולעים בדיוק מוחלט להתפתחות הדברים בפועל. מצב זה הוא תולדה בלתי נמנעת של אי הוודאות הטמונה בסוג זה של הליכים, ומכך שפסיקת הפיצוי בסוג זה של הליכים נעשית בדרך של הערכה התפתחויות הצפונות בחיקו של עתיד. ברם, אין בכך כדי לשנות מן העובדה, שלאחר שנקבע סכום הפיצוי החד פעמי, ופסק הדין הופך חלוט, אין סכום הפיצוי נתון עוד לשינוי, אף אם מתברר כי ההערכה שביסוד פסק דין רחוקה עד מאד מן המציאות שאירעה בפועל (ראו דברי כב' השופט ברק בע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו(3) 762, בפיסקה 17 לפסק הדין).

לא נעלם מעיני, כי טרונייתם העיקרית של המבקשים היא על פן זה בפסק הדין, וכי עמדתם היא כי היה ראוי שבית המשפט יפסוק למשיבים פיצויים עתיים, ובדרך זו הייתה נמנע תשלום פיצויים מעבר לנזק שנגרם בפועל. ברם, כמוסבר לעיל, טענה זו כשלעצמה אינה, על פניה, טענה ממשית לקיומו של דיון נוסף בפסק הדין, במקרה זה, באשר אין היא מצביעה על הלכה חדשה בפסק הדין לעניין הנסיבות בהן יש מקום לפסוק פיצויים עתיים.

כאן המקום להוסיף, כי כאשר מדובר בחברות ביטוח כמו המבקשות 2 ו-3, המנהלות הליכים רבים, ניתן להניח כי על פני טווח זמן ארוך נוטות בסטיות שבפסקי דין לעניין נזקי גוף להתרחש בשני הכיוונים, ולקזז אלה את אלה. זאת ועוד, לחברות ביטוח יכולת מובנית לפזר נזק על פני מספר רב של מבוטחים, ולהביא בחשבון, בעת קביעת הפרמיה, את ההסתברויות השונות להתרחשותם של נזקים בשיעורים שונים (ראו ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מז(5) 661). כל אלה אינם מבטלים את טענות המבקשים בדבר תוצאתו של המקרה המסויים. עם זאת, יש בשיקולים אלה כדי להקהות, במידה ניכרת, את הטענה כי שיקולי צדק מחייבים פריצה של מסגרת סופיות הדיון, ומה גם שמטרת הארכה המבוקשת היא לאפשר, בין השאר, פעולה יוצאת דופן של הגשת ראיות נוספות במסגרת של עתירה לדיון נוסף.

(ו) בתגובה שהגישו המבקשים ביום 16.5.02 עולות טענות שונות בדבר אפשרות שמידע מהותי בדבר הידרדרות מצבו של המשיב 1 המנוח, אשר היה עשוי להיות מהותי, על פי הנטען, להכרעתו של בית המשפט במסגרת הערעור, לא הובא לידיעת בית המשפט על ידי המשיבים, וכי יתכן שהדבר השפיע על ההחלטה. הדברים אינם משובצים במסגרת מהותית או דיונית ברורה. מבצבצת מהם לכאורה הטענה, או לפחות רמז לטענה, בדבר אפשרות שפסק דין נתקבל בתרמית. נוכח מהותו של הליך הדיון הנוסף, עניין זה חורג על פניו מגדרי הבקשה שבפניי. מטבע הדברים, איני מחווה דיעה ביחס לעיצומה של הטענה האמורה, או ביחס להליכים שעל המבקשים לנקוט על מנת להביאה לדיון, בירור ולהכרעה, ככל שרצונם בכך.

התוצאה היא, כי אני דוחה את הבקשה. עם זאת, בנסיבות עניין זה, איני עושה צו להוצאות.