בש"א 4387/19 אוקסנה אדיבן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מימים 27.2.2019, 4.4.2019, 28.4.2019 (מ"ת 1766-03-18, כבוד השופט ע' מאור ).

2.

ואלה העובדות הצריכות לענייננו: כנגד בן-זוגה של המבקשת הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות פליליות שונות. במסגרת זו, התקבלה בקשה שהגישה המדינה לבית המשפט המחוזי למתן סעדים זמניים לצורך הבטחת אפשרות חילוטו של רכוש וכספים שנתפסו על-ידיה בתום ההליך הפלילי (להלן: התפוסים ) מכוח סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973

בצירוף סעיף 21(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000. בהחלטתו מיום 27.2.2019 דחה בית המשפט המחוזי בקשה שהגישה המבקשת להשבת התפוסים לידיה (להלן: ההחלטה מיום 27.2.2019 ). המבקשת הגישה בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 27.2.2019, וזו נדחתה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 4.4.2019 (צ"א 1809-03-18) בה נקבע כי: "נדמה שהכוונה היא לפנות במסלול עוקף ערעור עת הטענות של המבקשת נדחו, ואין בבקשה כל טעם או נימוק ענייני שיש בו כדי להוות שינוי נסיבות שיצדיקו את העיון מחדש" (להלן: ההחלטה מיום 4.4.2019 ). בהמשך לכך, הגישה המבקשת "בקשה לשקול מחדש את ההחלטה" ואף זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 28.4.2019 (להלן:

ההחלטה

מיום 28.4.2019 ).

3.

במסגרת הערעור שצורף לבקשה להארכת מועד, המבקשת משיגה על שלוש ההחלטות מימים 27.2.2019, 4.4.2019, 28.4.2019. לטענת המבקשת, ביום 26.5.2019 היא ניסתה להגיש ערר על ההחלטות ואולם המזכירות סירבה לקבל את הערר לרישום בנימוק כי אופן ההשגה על ההחלטות הוא באמצעות הגשת ערעור אזרחי. בעקבות זאת, ביום 6.6.2019 ניסתה המבקשת להגיש ערעור אזרחי על ההחלטות, ואולם זה לא התקבל לרישום על-ידי המזכירות בנימוק כי המועד האחרון להגשתו חלף.

4.

ביום 30.6.2019 הגישה המבקשת את הבקשה שבכותרת יחד עם הודעת הערעור עצמה. לטענת המבקשת, בהתחשב בכך שהערעור מכוון גם נגד ההחלטה מיום 28.4.2019, הודעת הערעור אשר צורפה לבקשה הוגשה במועד. עוד טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור טובים וכי אם לא תתקבל בקשתה עלול להיגרם לה נזק כלכלי קשה. המשיבה מתנגדת לבקשה.

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. כאמור לעיל, הערעור ביסוד הבקשה להארכת מועד מכוון נגד שלוש החלטות ולכן אבחן את הבקשה להארכת המועד ביחס לכל אחת מהן.

6.

ההחלטה מיום 27.2.2018

– כפי שציינה בצדק מזכירות בית משפט זה בפני המבקשת, טוען לזכות ברכוש המעוניין להשיג על החלטה שבה ניתן צו חילוט זמני רשאי לעשות זאת באמצעות הגשת ערעור אזרחי (ראו: ע"פ 9009/18 "בשביל הכבוד" בע"מ נ' מדינת ישראל , פיסקה 5 (4.2.2019), וההפניות שם). לפיכך, על ההחלטה מיום 27.2.2019 רשאית הייתה המבקשת להשיג באמצעות הגשת ערעור אזרחי. בהתאם לכך, המועד האחרון להגשת ערעור על ההחלטה הוא יום 14.4.2019, ואילו הבקשה שלפניי הוגשה ביום 30.6.2019, היינו באיחור ניכר.

7.

נוכח טענות המבקשת אבהיר כי אין בהגשת הבקשות לעיון חוזר (אשר נדחו בהחלטות מימים 4.4.2019 ו-28.4.2019) להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 27.2.2018. הלכה ידועה ומושרשת היא כי בקשה לעיון חוזר אינה משנה את המועד בו מתחיל מניין הימים להגשת הליך ערעורי, והיא אף אינה מקימה בהכרח "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראו, למשל: ע"מ 7684/15 פלוני נ' פלוני (7.2.2016); רע"א 1743/17 סובול נ' חברת ביטוח "דקלה" – שנהב , פיסקה 2 (11.6.2017); בש"א 5690/18

ודובין נ' כונס הנכסים הרשמי , פיסקה 9 (3.10.2018)) . ככלל, אם בעל דין סבור כי נפלה טעות בהחלטה או בפסק דין, דרך המלך היא להגיש הליך ערעורי במועד, או למצער להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי בתוך התקופה הקבועה לכך בדין. בענייננו, המבקשת, על אף היותה מיוצגת, נמנעה מלנהוג כך, וחלף זאת הגישה שתי בקשות לעיון חוזר . זאת, שעה שלא היה בנמצא טעם מבורר המצדיק עיון חוזר, כגון שינוי נסיבות מהותי (ראו והשוו: רע"א 3881/17 טיבי נ' ווי קוון אינבסטמנטס לימיטד , פיסקה 6 (7.8.2017); להלן: עניין טיבי ). אשר על כן, אין בבקשות לעיון חוזר כדי להאריך את המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 27.2.2019.

8.

על רקע זה יש לבחון האם המבקשת הציגה בענייננו "טעם מיוחד" אחר שיצדיק הארכת מועד כה מופלגת? אני סבורה כי התשובה לשאלה זו בשלילה.

בענייננו, לא מצאתי כי הטעות שנפלה בבחירת ההליך, עת הגישה המבקשת ערר חלף ערעור אזרחי, הייתה בלתי נמנעת באורח סביר ( ראו: בש"מ 6229/11

דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה , פיסקה 8 (10.1.2012)). הבקשה – אשר אינה נתמכת בתצהיר – לא כוללת הסבר אילו מאמצים נעשו על מנת להימנע מטעות זו.

יתרה מכך, חרף העובדה שכבר ביום 26.5.2019 נמסר למבקשת כי ההליך ההשגה הנכון הוא הגשת ערעור בזכות, וביום 6.6.2019 נדחה ערעור שהגישה מכיוון שלא צורפה לו בקשה להארכת מועד, הבקשה שלפניי הוגשה רק ביום 30.6.2019, מה גם שהיא לא נתמכה כאמור בתצהיר. בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא שהמבקשת לא פעלה בשקידה המצופה מבעל דין המעוניין להגיש ערעור.

9.

ההחלטות מימים 4.4.2019 ו-28.4.2019 – החלטות אלה ניתנו בבקשה לעיון חוזר ולפיכך אופן ההשגה עליהן הוא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור (ראו: רע"א 223/12

אבוטבול נ' חברת ברום ים המלח

(5.3.2012)). אשר על כן, המועד האחרון להגיש בקשת רשות ערעור על החלטות אלה חל ביום 12.5.2019 וביום 28.5.2019, בהתאמה, כך שגם ביחס להחלטות אלה הבקשה שבכותרת הוגשה באיחור. על רקע זה ובשים לב לסיכוייו הלכאוריים הנמוכים של ערעור על החלטות בבקשות לעיון חוזר כ"מסלול עוקף" לצורך בהארכת מועד (ראו, עניין טיבי , שם) – לא מצאתי טעם מבורר להיענות לבקשה.

10.

נוכח כלל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך של 1,000 ש"ח.