רע"א 1743/17 דב סובול נ. חברת בטוח "דקלה" - שנהב

א.

בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בתל-אביב (הרשם השופט נ'

שילה ) מיום 15.1.17 ומיום 5.2.17 בע"א 15467-08-16, בגדרן נדחה ערעור המבקש על החלטה של בית משפט השלום בהרצליה (הרשם הבכיר צ' אלמוג ) מיום 31.5.15 בתא"מ 14941-06-14. הפרשה ביסודה התדיינות בין המבקש למשיבה בקשר לביטוח טיפול שיניים. ההליכים נשוא הבקשה עניינם היבטים דיוניים שלה.

רקע והליכים קודמים

ב.

בין המבקש, שאינו מיוצג, ובין חברת הביטוח "דקלה"-שנהב (להלן החברה ) התגלע סכסוך, שעניינו בסירובה של החברה לשלם למבקש תגמולי ביטוח, אשר לטענתו זו חבה לו, בגין טיפולי שיניים שעברו הוא ואשתו. בעקבות זאת, הגיש המבקש ביום 9.6.14 תביעה כספית נגד החברה לבית משפט השלום בהרצליה. כעולה מן הבקשה דנא, לאחר הגשת התביעה ובעקבות דיון שנערך בבית המשפט, הגיעו הצדדים להסכם פשרה מחוץ לכתלי בית המשפט (להלן הסכם הפשרה ), שבמסגרתו התחיבה החברה לשלם למבקש סכום אשר ייתר את המשך ההליך המשפטי. נוכח האמור, פנה המבקש לבית המשפט ביום 1.2.15 וביקש לסגור את התיק ולבטל את הדיון שנקבע ליום 20.4.15. ביום 10.3.15 הורה בית המשפט (הרשם הבכיר צ' אלמוג ), תחת הכותרת החלטה, על

דחית

התביעה (להלן גם ההחלטה ).

ג.

המבקש, שסבר כי החלטה על מחיקת התביעה, להבדיל מדחיתה, תקנה לו זכות משפטית לדרוש מהחברה את דמי אגרת בית המשפט אשר שילם במועד הגשת התביעה, הגיש לבית המשפט ביום 14.4.15 בקשה לתיקון ההחלטה. ביום 20.4.15 קבע בית המשפט, כי אין מקום להיעתר לבקשה, בפרט משום שהתובע ממילא אינו זכאי להחזר אגרת בית המשפט – אף אם תימחק התביעה חלף דחייתה – וזאת בהתאם לקבוע בתקנות הרלבנטיות. המבקש לא אמר נואש, והגיש ביום 7.5.15 בקשה נוספת לתיקון ההחלטה. ביום 31.5.15 תיקן בית המשפט את החלטתו מיום 10.3.15 כמבוקש, והורה על מחיקת התביעה. עם זאת בית המשפט חזר והבהיר, כי מחיקת התביעה אינה מקנה למבקש זכות להחזר אגרת בית המשפט. עוד קבע בית המשפט, כי הגשת תביעה חדשה כמו הקודמת נגד החברה תהא כרוכה בתשלום הוצאות לחברה בסך 1,500 שקלים (להלן גם ההחלטה החדשה ). בנקודה זו יוער, כי הסיבות להחלטת בית המשפט להתנות פתיחת הליכים חדשים מצד המבקש נגד החברה בתשלום כספי, לא הובהרה כדבעי על-ידי המבקש; אולם כפי שיובהר להלן, אין לדבר משמעות בענייננו. ביום 5.7.16 שלח המבקש לבית המשפט בקשה לתיקון ההחלטה החדשה, שבגדרה ביקש להורות על סגירת ההליך – ולא על מחיקתו – וכן על ביטול ההתניה לפתיחת הליכים חדשים נגד החברה. ביום 6.7.16 קבע בית המשפט, כי הבקשה היא בבחינת ערעור על ההחלטה החדשה ומקומה להתברר בבית המשפט המוסמך לכך.

ד.

ביום 7.8.16 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב כתב ערעור, וביקש להורות על שינוי נוסח החלטתו של בית משפט השלום מיום 31.5.15 (אף שבבקשה צוין, כנראה בטעות, כי תאריך ההחלטה עליה משיג המבקש הוא 3.5.17 – א"ר). המבקש שב וביקש להורות על סגירת ההליך ועל ביטול ההתניה לפתיחת הליכים חדשים נגד החברה.

ה.

ביום 15.1.17 קבע בית המשפט המחוזי (הרשם השופט נ' שילה ), תחת הכותרת "החלטה", כי נוכח האיחור המשמעותי במועד הגשת הערעור, ובפרט לאור היעדר נימוק לכך מצד המבקש, דין הערעור להידחות על הסף. עוד נפסקו כנגד המבקש הוצאות בסך 2,000 שקלים. ביום 25.1.17 הגיש המבקש "כתב ערעור מתוקן" הכולל, לדבריו, פרטים משלימים שיש בהם כדי לקבל את הערעור. לאחר בקשה נוספת שהגיש המבקש בעניין זה ביום 5.2.17, קבע בית המשפט המחוזי ביום 5.2.17, כי בהתאם להחלטתו מיום 15.1.17, נדחה ערעור המבקש על החלטת בית משפט השלום.

בקשת רשות הערעור

ו.

מכאן הבקשה הנוכחית. המבקש ציין בפתח בקשתו, כי בית משפט זה מתבקש לקבוע שההליך שראשיתו בתביעה שהגיש לבית משפט השלום "נסגר סופית לדיונים (לא הופסק ולא נדחה ולא נמחק וכד')". המבקש כופר בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה הוגש הערעור באיחור רב מן המועד האחרון הקבוע בתקנות, ומשכך דינו להידחות. לטענתו, בינו ובין בית משפט השלום התקיים "דין ודברים" לתיקון החלטותיו, ורק ביום 6.7.16 הבהיר בית המשפט למבקש כי עליו להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה הוגש ביום 7.8.16, בתוך פרק הזמן הקבוע בתקנות להגשתו. כן הלין המבקש על ההוצאות שנפסקו לו בבית המשפט המחוזי. לגופם של דברים טוען המבקש, כי החלטת בית משפט השלום למחוק את התביעה, תחת החלטה על סגירת ההליך כפי שנתבקש במקור, עומדת בניגוד לתקנות ואיפשרה לחברה להתנער מהסכם הפשרה ולסרב להחזיר למבקש חלק מן הכספים המגיעים לו. לצד זאת נתבקש בית משפט זה, לבטל את ההתניה בהוצאות במקרה של פתיחת הליכים חדשים בעתיד, וכן לחייב את המשיבה בהוצאות.

דיון והכרעה

ז.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר למבוקש.

כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או מקום בו דחית הבקשה תגרום לעיוות דין (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה דנא אינה באה בקהלם של מקרים אלה, שכן זו תחומה לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנדון, ואינה מהוה עילה לבירור שיפוטי נוסף.

ח.

יוער, כי אף לגופם של דברים, דומה כי בדין נדחה ערעור המבקש בבית המשפט המחוזי מטעם דיוני. יתכן כי הליך זה הסתבך ללא צורך, אך עובדותיו אינן תומכות במתן רשות ערעור נוספת. כזכור, ההחלטה עליה השיג המבקש ניתנה בבית משפט השלום ביום 31.5.15. אף אם נצא מן ההנחה שהחלטה היא בגדר "פסק דין", הנה על פי תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, עמדו לרשות המבקש ארבעים וחמישה ימים "מיום מתן ההחלטה" לצורך הגשת הערעור. תחת זאת, הוגש הערעור לבית המשפט המחוזי ביום 7.8.16, למעלה משנה מיום החלטתו של בית משפט השלום, וזאת ללא כל הסבר באשר לאיחור הכבד בהגשת ההליך. אין להלום את טענת המבקש לפיה בקשתו לשינוי החלטתו של בית משפט השלום "מאפסת" את מניין הימים להגשת הערעור. "בעל דין אינו יכול להביא בעצמו להארכת מועד על דרך הגשתה של בקשה לעיון חוזר. המועד להגשתו של ערעור אמור להימנות מיום ההחלטה המקורית ולא מיום ההחלטה בבקשה לעיון חוזר" (בש"א 2219/09 וורמן נ' נחמה , פסקה 2, מפי השופט (כתארו אז) א' גרוניס (2009)). הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, בגדרי לוח הזמנים, שכן הבקשה היחידה לשינוי החלטתו של בית משפט השלום, אשר צורפה לבקשה דנא, הוגשה ביום 5.7.16, אף היא למעלה משנה מיום מתן החלטת בית משפט השלום שעליה ההשגה. בנסיבות אלה סבורני, כי דיון בערעור המבקש אינו עולה בקנה אחד עם הצורך ביעילות דיונית ובודאות משפטית באשר לסופיות הדיון בתיק (השוו ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי

151 (מהדורה שלישית, 2012); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי

1000 (מהדורה שתים עשרה, 2015); בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל , נד(1) 4 (2000)).

ט.

סוף דבר, לא מצאתי איפוא להיעתר לבקשה.