בש"א 4683/02 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ. גולדסיל בע"מ

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער.

1.הבקשה שבפניי מתייחסת להחלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה מן הימים 3.2.02 (בש"א 15557/01) (להלן – ההחלטה הראשונה), ומיום 26.3.02 (בש"א 3121/02 ובש"א 4519/02) (להלן – ההחלטה השניה). הבקשה שבפניי הוגשה ביום 2.6.02. יצויין, כי באותו יום הוגשה בקשת רשות לערער מטעם המבקשים (רע"א 4657/02), המתייחסת להחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי (בש"א 4960/02). החלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשת רשות לערער זו היא מיום 29.4.02, ואין חולק כי בקשת הרשות לערער הוגשה במועד לעניין אותה החלטה.

וזו השתלשלות האירועים הצריכה לעניין.

2.החלטה הראשונה היא החלטה בה נתן בית המשפט המחוזי סעד זמני לבקשת המשיבה, וכן הורה על הפקדת התחייבות עצמית של מנהלי המשיבה והפקדת ערבון בסך של 50,000 ₪. החלטה זו ניתנה ביום 3.2.02. המבקשים טוענים, כי ביום 21.2.02, בטרם חלף המועד לתקיפתה של החלטה זו, פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה לשנותה ולבטל הוראה שנכללה בה בדבר הפקדת ערובה בסך של 50,000 ₪. לטענת המבקשים, הואיל ובית המשפט המחוזי לא דחה בקשה זו על הסף, וביקש את תגובת המבקשים לה, הרי שהם סברו כי בית המשפט אינו רואה בהחלטתו הראשונה החלטה סופית, והמתינו בנקיטת הליכי תקיפה ביחס להחלטה האמורה, על מנת למנוע כפילות בהליכים. יצויין, כי המבקשים עתרו, במסגרת התגובה שהגישו לבקשת המשיבה, לשינויה של ההחלטה הראשונה, בשל שינוי בנסיבות. בסופם של דברים, ניתנה ביום 25.3.02 ההחלטה השנייה, בה נקבע כי אין מקום לשינוי ההחלטה הראשונה.

3.ביום 8.4.02 פנו המבקשים בבקשה לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984. בבקשה זו עתרו לתיקון ההחלטה הראשונה, זו מיום 3.2.02. בבקשה זו, עתרו המבקשים לכך שצו המניעה הזמני שניתן בהחלטה הראשונה יהא מותנה בהפקדת ההתחייבות העצמית והערבון הנזכרים לעיל, ולהורות למשיבה על המועד המיידי להפקדת הערבויות שנקבעו בהחלטה הראשונה. ההחלטה בבקשה זו ניתנה ביום 29.4.02, ובה נקבע כי המועדים להפקדת הערבויות האמורות חלפו זה מכבר. עם זאת, איפשר בית המשפט למשיבה למלא אחר התנאים שנקבעו עד ליום 5.5.02 שעה 12:00. בעקבות החלטה אחרונה זו, פנו המבקשים בבקשת הרשות לערער ברע"א 4657/02.

4.לטענת המבקשים, אף בהמתינם להכרעה בהחלטה השלישית ביקשו המבקשים להימנע מכפל הליכים מיותר. עוד טוענים המבקשים, כי יש לראות את ההחלטות השניה והשלישית כהחלטות שניתנו במסגרת ההחלטה הראשונה, כרצף לה, ומתוקף סמכותו הטבועה של בית המשפט להמשיך ולדון בהן, במסגרת ההחלטה הראשונה. מצב זה רואים המבקשים כטעם מיוחד למתן ארכה להגשת בקשת רשות לערער, גם ביחס להחלטה הראשונה והשנייה.

5.המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לפיכך, טעונה הארכת המועד המבוקשת הוכחתו של טעם מיוחד. האם הוכח טעם כזה במקרה שבפניי?

6.נראה לי, כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. עמדתם של המבקשים מעוגנת בשני טעמים עיקריים, השלובים זה בזה. טעם אחד הוא, כי קיים רצף בלתי ניתן לניתוק בין ההליכים שהובילו לשלוש החלטותיו של בית משפט קמא, ויש לראותם כחטיבה אחת שלמה, אשר הערעור עליה הוא בסוף הדרך, לאחר ההחלטה האחרונה בסידרה. על פי טיעון זה, כלל לא נדרשת הארכת מועד לצורך תקיפת שתי ההחלטות הראשונות. טעם שני הוא, כי יש לראות טעם מיוחד בכך שהמבקשים המתינו עד לסיום ההליכים שהביאו להחלטה השניה והשלישית, ובחרו שלא להגיש את בקשת הרשות לערער עד לאחר שהליכים אלה הסתיימו, על מנת למנוע כפילות הליכים.

אני סבור, כי בנסיבות העניין לכל אחד מן הטעמים האמורים אין בסיס, ועל כן אין הבקשה שבפניי למתן ארכה יכולה לעמוד.

7.אשר לטעם הראשון, הרי שאין לראות את החלטותיו השונות של בית משפט קמא כחטיבה אחת, אשר חוט של המשכיות שזור בה. ממילא, אין בהליכים שבאו בעקבות ההחלטה הראשונה כדי לשנות לעניין מועד תקיפתה של החלטה זו. אסביר את עמדתי.

א.ההחלטה הראשונה, כמתואר, הינה החלטה בה העניק בית משפט קמא סעד זמני למשיבה. ההחלטה השנייה הינה החלטה בה דחה בית המשפט בקשה לביטול הדרישה שבהחלטה הראשונה להפקדת ערובה, ובה דחה גם בקשה של המבקשים לביטול ההחלטה על מתן הצו הזמני, בשל שינוי בנסיבות לו טענו. ככל שהדברים אמורים בהחלטתו של בית המשפט לדחות את בקשת המשיבה לביטול הדרישה להפקדת ערובה, הרי שאין בחלק זה של ההחלטה השנייה כדי לשנות דבר לעניין מועדי תקיפתה של ההחלטה הראשונה. ההחלטה השנייה קיבלה, לעניין זה, את עמדת המשיבה. אין בה כל שינוי ביחס להחלטה הראשונה. אין היא מוסיפה דבר או גורעת דבר מהחלטה זו. במצב זה, נעדרת ההחלטה כל יסוד אשר עשוי להצדיק לראות בה נקודת מוצא חדשה למירוץ המועדים להגשת בקשת רשות לערער על ההחלטה הראשונה.

אכן, בכך שונה המקרה מן המקרים המוסדרים בסעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 ובסעיף 81 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984. הוראות אלה מאפשרות דחייה של תחילת מירוץ המועדים להגשת ערעור. תחולתן מותנית בכך, שניתנה החלטה המתקנת את פסק הדין או ההחלטה המקוריים, באופן שתוכנם השתנה. כאשר בקשה לפי הוראות אלה נדחית, ולא חל כל שינוי בפסק הדין או ההחלטה המקוריים, אין כל שינוי במועד בו החל מירוץ המועדים. יוצא, כי שאלת מירוץ המועדים נגזרת מן התוצאה של הליך התיקון, ואינה נובעת באופן אוטומטי מעצם נקיטתו (לעניין זה ראו בש"א 7102/01 חב' קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט, לא פורסם). איני רואה כל מקום להחיל במקרה זה שבפניי הסדר שונה.

ב.זאת ועוד. כמוסבר, המבקשים ביקשו, עובר להחלטה השנייה, כי בית המשפט יבטל את החלטתו הראשונה נוכח שינוי בנסיבות שאירע לאחר קבלת ההחלטה הראשונה. בקשה זו נדחתה בהחלטה השנייה. לעניין שבפניי חשיבותה של בקשה זו בכך, שלשיטת המבקשים התשתית שבפניי בית המשפט קמא, בתיתו את ההחלטה השנייה, הייתה שונה מזו שהייתה בפניו בעת מתן ההחלטה הראשונה. גם שוני זה מלמד, כי לשיטת המבקשים עצמם אין לראות המשכיות בין ההחלטה הראשונה לבין השנייה.

ג.אשר להחלטה השלישית. החלטה זו ניתנה בבקשה של המבקשים לתיקון ההחלטה הראשונה, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. בקשה זו לא נתקבלה על ידי בית משפט קמא. הדין לעניין זה ברור. כאשר בקשה לתיקון לפי סעיף 81 מתקבלת, הרי שמירוץ המועדים להגשת ערעור (או בקשת רשות לערער) על ההחלטה או פסק הדין שתוקנו מתחיל מחדש, עם מתן ההחלטה המתקנת. הרציונל להסדר זה מוסבר בכך, ש:

"במקרה המתואר באותה הוראה משולב התיקון אל תוך החלטתו המקורית של בית המשפט, וברור הוא שלצורך מנין תקופת הערעור יש לראות את מועד התיקון כמועד מתן הפסק כדי שהערעור יתייחס לפסק המתוקן ולא לפסק המקורי"

ובהמשך,

"....אם מתקבלת בקשת התיקון, משמע נפלה טעות בפסק ויש להשלימו או לתקנו וראוי כי אם מוגש ערעור הוא יתייחס לפסק המתוקן והשלם".

(דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 2500/00 קריסטל נ' קריסטל, דינים עליון נח 285).

לעומת זאת, כאשר הבקשה לתיקון נדחית, לא נקבע בסעיף 81 הסדר המאריך את המועד להגשת ערעור או בקשת רשות לערער. במקרה כזה, מירוץ המועדים לתקיפת ההחלטה המקורית נשאר מועד המצאתה של אותה החלטה. על מקרה כזה נאמר בפרשת קריסטל הנ"ל, כי:

"אם נדחתה בקשת התיקון משמע הפסק המקורי לא חייב שינוי ולענין מנין התקופה לערעור יש לראות את המועד בו ניתן כמועד הקובע. בעל דין המגיש בקשה לתיקון פסק לוקח על עצמו סיכון כי הוא עלול להחמיץ את תקופת הערעור באם בקשתו תידחה והוא רשאי בכל מקרה לקדם פני סכנה כזו בדרך של הגשת ערעור במועד הרגיל לכל מקרה בו תידחה בקשתו לתיקון הפסק" .

עוד הוסבר באותה פרשה, כי תכליתו של הסדר זה למנוע שימוש לרעה במכשיר של בקשה לתיקון פסק דין או החלטה, כדרך להביא להארכה בלתי מוצדקת לצורך נקיטתם של ערעורים.

יוצא, כי הדין אינו רואה באופן אוטומטי בהליכים שננקטו לתיקון החלטה משום הליכים השלובים בהליך המקורי, נשוא הבקשה לתיקון. השאלה האם הליכים אלה שלובים הם או לא נגזרת מתוצאת הליך התיקון. כאשר הליך זה מסתיים בדחייתו, משמעות הדבר היא כי הוא עומד בבידודו: יוזם ההליך רשאי לתקוף את ההחלטה בה נדחתה בקשתו לתיקון, אך אין בכך כדי לשנות את המועד בו החל מירוץ המועדים להגשת ערעור או בקשת רשות לערער על ההחלטה המקורית.

ד.יוער, כי במקרה זה לא ניתן פסק דין המסיים את התיק ואשר החלטות הביניים שקדמו לו עומדות לערעור בעת הגשת ערעור על פסק הדין (ראו תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). גם לא מתקיים במקרה זה ההגיון שעמד ביסוד ההלכה שנקבעה בע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל אביב יפו, תקדין עליון 2001(1) 195). באותה פרשה נקבע כי מקום בו עומדת החלטה לערעור בזכות, ניתן לתקוף החלטות נוספות שניתנו באותה התדיינות, במסגרת ערעור בזכות, גם אם אין מדובר בהחלטות סופיות באופיין. הגיונה של אותה הלכה היה טמון באי הרצון לפרק פסק דין למרכיביו השונים. היגיון זה אינו מתקיים במקרה שבפניי, ובוודאי שאינו מתקיים בהחלטה השלישית (בה נתלים המבקשים), אשר היא החלטה בשולי ההתדיינות, ואין בה כל מאפיין הדומה לפסק דין, המביא התדיינות (ולו בסוגיה אחת מני כמה) לסיומה.

ה.התוצאה היא, כי אפילו היה מקום לקבל את טענות המבקשים לעניין ההחלטה השנייה, הרי שלכל המאוחר עם מתן החלטה זו החל מירוץ המועדים להגשת בקשת הרשות לערער על ההחלטה הראשונה. אין מחלוקת, כי בקשת הרשות לערער, אשר הוגשה ביום 2.6.02, נגועה באיחור מהותי של כחודש ימים, ביחס למועד האחרון להגשת בקשת רשות לערער אפילו אם תחילת מירוץ המועדים הוא ביום 25.3.02, יום מתן ההחלטה השניה.

7.אשר לטעם השני שבפי המבקשים, הרי שאין כדי להצדיק מתן ארכה. השאיפה למנוע הליכים מיותרים היא, כמובן, דבר אשר יש לברך עליו. עם זאת, אין בה כדי לפרוק את בעל הדין הרואה עצמו נפגע מהחלטה מן החובה לנקוט בהליך במועד. חובה זו נעוצה בצורך שהליכים יינקטו ויסתיימו תוך פרק זמן סביר. היא נעוצה גם בצורך למנוע היווצרותן של ציפיות של בעל הדין שכנגד, על יסוד הימנעותו של מי שרואה עצמו נפגע מהחלטה לתקוף אותה במסגרת המועדים שנקבעה לשם כך בדין. אכן, מקום בו בעל הדין מעוניין לחסוך בהליכי תקיפה מיותרים, נוכח העובדה שטרם מוצו ההליכים בערכאה הדיונית בעניין פלוני, עליו לפנות בבקשת ארכה מתאימה, בתוך תקופת המועדים הקבועה בדין, על מנת לשמור בידו את האפשרות לתקוף, בסופם של הדברים, את ההחלטה המקורית (ראו, לדרך פעולה זו, בש"א 7464/95 רשות ניירות ערך נ' ישקר בע"מ, דינים עליון מא 644).

מכל מקום, ההימנעות מעשות כן, וההמתנה עם גילוי הדעת בדבר הכוונה לנקוט הליכי תקיפה עד לאחר שהסתיימו ההליכים השונים בערכאה הדיונית לשם תיקון החלטתה המקורית, אינה משקפת שקידה סבירה מצד בעל הדין. בד בבד, היא יוצרת ציפיות ראויות להגנה אצל בעל הדין שכנגד, לכך שלא יוטרד עוד בהליכים בעניין ההחלטה המקורית. במצב זה, אף אין בהמתנה כזו כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה. כפי שצויין בעניין קריסטל

הנ"ל:

"כשם שהגשת בקשת תיקון שנדחתה אינה מעכבת את מנין התקופה לצורך הגשת ערעור ורואים את מועד מתן הפסק כמועד הקובע כך אין בה כשהיא עומדת לעצמה, גם כדי להוות טעם מיוחד לצורך הארכת מועד להגשת ערעור..... תוצאה אחרת עשויה היתה לפגוע באורח בלתי ראוי בבעל הדין שכנגד ולפתוח פתח לשימוש לרעה בהליך הבקשה לתיקון פסק דין.... מכאן, שבקשת תיקון פסק דין שנדחתה - וגם אם הבקשה הוגשה במסגרת התקופה להגשת הערעור ונדחתה לאחר שהתקופה עברה - אינה יכולה, כשלעצמה, לשמש טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור" .

9.אוסיף עוד, כי העקרונות עליהם עמדתי הם עקרונות ידועים ומושרשים. אין בהם כל דבר חדש. אין לגביהם כל עמימות או אי בהירות בדין. במצב זה, לא ניתן גם לקבל טענה של טעות בדין של המבקשים, אשר טעו כביכול ביחס לתחילת מירוץ המועדים או ביחס לקיומה של עילה להארכת מועד. טעות כזו, אף לו היתה, אינה טעות סבירה, אשר יכולה לבסס בקשה מן הסוג שבפניי.

10.עוד אוסיף כי שקלתי, האם אין מקום להעתר בכל זאת למבקשים, מכוח העיקרון המכיר בקיומם של הליכים תלויים ועומדים בפניי בית המשפט כטעם מיוחד למתן ארכה. דא עקא, בנסיבות העניין איני רואה מקום אף לכך. ההליך שהוגש במועד הוא בקשת רשות לערער על ההחלטה השלישית, אשר עניינה דחיית בקשה לתיקון ההחלטה הראשונה בכל הנוגע לדרישת הערובה. בכך שהליך זה תלוי ועומד אין כדי להצדיק נקיטתו באיחור של הליך לתקיפת ההחלטה הראשונה, בה הכיר בית משפט קמא בעצם זכותה של המשיבה למתן סעד זמני. שאלה זו אינה עומדת לדיון במסגרת דיון בהחלטה השלישית. מתן האפשרות לתקוף גם החלטה זו עתה משקף הרחבת חזית מהותי ביחס לחזית הדיון שמעוררת ההחלטה השלישית. ההיתלות בבקשת רשות לערער, שהוגשה ביחס להחלטה השלישית, על מנת לאפשר בקשת רשות לערער על ההחלטה הראשונה לאחר שחלף זה מכבר המועד לכך, אינה אלא היתלות בטפל, על מנת לאפשר תקיפתו של העיקר, גם אם אין מדובר בשימוש לרעה בהליכים. בכך חורג מקרה זה מתכליתו של הכלל בדבר הליכים תלויים ועומדים, וממסגרתו הראויה של כלל זה.

11.כמו כן, יש לציין, כי אורכו של האיחור בו מדובר פועל אף הוא נגד המבקשים. בנסיבות העניין, המדובר באיחור ניכר ביותר. ההחלטה הראשונה ניתנה ביום 3.2.02. ביחס למועד זה, המדובר באיחור של קרוב לחודשיים מצד המבקשים. אף ביחס להחלטה השנייה, איחורם של המבקשים עומד על כחודש. המדובר בתקופה ניכרת, במהלכה היתה המשיבה רשאית לפתח ציפיה כי לא תוטרד עוד בהליכים לתקיפת ההחלטה בה זכתה לסעד זמני. אני סבור, כי גם על רקע זה, לא ניתן להעתר לבקשה שבפניי.

סוף דבר, הבקשה נדחית. לפיכך, יש למחוק את בקשת הרשות לערער שהוגשה כנגד 2 ההחלטות הראשונות. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, וכן הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.