בש"א 4833/13 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשה להעברת הליך מבית המשפט לענייני משפחה בקריית-שמונה לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן. ההעברה מבוקשת נוכח הליכים קודמים בזמן המתבררים בבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, ובשל היותם של בעלי הדין בהליכים השונים משתייכים למשפחה אחת.

2.

נסיבות המקרה הן כדלקמן: ביום 11.10.2012 הגיש המשיב 3 (להלן – הבעל ) נגד המבקשת, אשתו, שתי תובענות לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן. התובענה האחת היא לפירוק שיתוף בדירת מגוריהם. התובענה השנייה, שהוגשה גם נגד המשיבה 4 (היא בתה של המבקשת מנשואים קודמים, ולהלן – הבת ), היא לקבלת תשלום בעבור דמי שימוש בדירה. ביום 29.11.2012 הגישו המשיבים 2-1, הם הוריו של הבעל (להלן – החמים ), נגד המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בקריית-שמונה, תובענה להחזר הלוואה, שלפי הטענה ניתנה לה על-ידיהם לשם מימון רכישת דירת המגורים של המבקשת ושל בעלה. ביום 10.4.2013 הגיש הבעל נגד המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן תובענה נוספת, לאיזון משאבים. יצוין, כי שלושת ההליכים ברמת-גן מתבררים בפני אותו שופט.

3.

בתחילה, הגישה המבקשת את הבקשה להעברת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה בקריית-שמונה. בית המשפט קיבל את הבקשה, והורה על העברת הדיון בהליך לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן (החלטה מיום 21.1.2013, כבוד השופט א' קימלמן ). זאת, בשל הצורך הקיים לברר את ההליכים השונים העוסקים בבני משפחה אחת במאוחד. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בנצרת נדחתה (רמ"ש 17455-02-13, החלטה מיום 13.2.2013, כבוד השופט א' אברהם ). אולם בקשת רשות ערעור נוספת לבית משפט זה, ב"גלגול שלישי", התקבלה (בע"מ 1444/13 פלוני נ' פלונית (29.5.2013), כבוד השופט א' רובינשטיין ). נקבע, כי על העברת הדיון להיעשות באמצעות פנייה לנשיא בית המשפט העליון, בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995. לפיכך, בוטלו החלטות בתי המשפט דלמטה שהורו על העברת הדיון. בעקבות זאת, הוגשה הבקשה שלפניי. החמים מתנגדים לבקשה (תשובה מיום 18.7.2013). הבת מצטרפת לעמדת אימה המבקשת כי ההליך יועבר מקריית-שמונה לרמת-גן (תשובה מיום 15.7.2013). הבעל לא השיב לבקשה, חרף החלטתי המורה לו לעשות כן.

4.

אעיר, כי יש לי ספקות לגבי המסלול שהותווה בהחלטה שניתנה בגדרה של בע"מ 1444/13. אולם, נראה כי בכל הנוגע לתיק הנדון יש לפעול בהתאם להחלטה זו ולהידרש לבקשה להעברת מקום הדיון, על מנת שלא לטלטל עוד את בעלי הדין. זאת, מבלי לקבוע מסמרות בשלב זה בשאלת סמכותה של הערכאה הדיונית להורות על העברת מקום הדיון.

5.

דין הבקשה להתקבל. כידוע, מטרה מרכזית של הקמת בתי המשפט לענייני משפחה הייתה "לרכז בערכאה מקצועית אחת את מלוא המחלוקת שבין בני המשפחה" (רע"א 6558/99 חבס נ' חבס , פ"ד נד(4) 337, 342 (1999)). זאת, כדי "לאפשר לבית-המשפט לרכז בידיו את כל הסכסוכים הנוגעים לאותה משפחה, תוך מתן כלים לשופט לרדת לעומק הסכסוך, ותוך ניסיון לתת פתרון יסודי ומקיף לסכסוך כולו" ( שם , בעמ' 343). לאור תכלית זו, מן הדין לברר את ההליכים השונים המתבררים בין בני המשפחה במאוחד, וזאת על אף שוני כזה או אחר במחלוקות המתעוררות בהם (השוו, לנסיבות הדומות לענייננו שנדונו בבש"א 980/10 פלונית נ' פלונית (25.2.2010)). זאת ועוד, בצדק מציינת המבקשת כי הטענה בדבר מתן ההלוואה על-ידי החמים מוזכרת בכל אחד משלושת כתבי התביעה שהגיש הבעל, וכי קיימת השקה במסכת העובדתית הנדונה בכל ההליכים. גם בשל כך, מן הדין לדון בהליכים אלו במאוחד (ראו, בש"א 2691/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' בצלאל

(6.5.2001)).

6.

החמים מעלים בתשובתם מספר טענות נוספות נגד העברת ההליך, אולם אין בהן כדי להוביל לדחיית הבקשה. ראשית , החמים טוענים כי הבקשה דנא הוגשה בשיהוי (למן מועד הגשת התביעה בקריית-שמונה ועד למועד הגשת הבקשה דנא). נוכח השתלשלות העניינים שתוארה לעיל בכל הנוגע להכרעה בבקשת המבקשת להעברת הדיון, אינני סבור כי הבקשה דנא הוגשה בשיהוי. שנית , החמים טוענים כי בהסכם ההלוואה נכללה תניית שיפוט, המצדיקה את דחיית הבקשה. הסכם ההלוואה לא צורף לתשובת החמים. עיון בהסכם ההלוואה שצורף כנספח ב' לבקשה מלמד, כי הוא אינו כולל

תניית שיפוט ייחודית, כי אם הוראה לפיה "מוסכם בין הצדדים כי המלווה יהא רשאי לנקוט באמצעים משפטיים נגד הלווה בכל בית משפט ובכל לשכת הוצאה לפועל" (סעיף 16 להסכם). בנוסף, נראה כי המבקשת אינה חתומה על הסכם זה (בלא יש בכך הבעת עמדה כלשהי מצידי במחלוקות הנדונות בתובענה שהגישו החמים נגד המבקשת). לכך יש להוסיף, כי אין בעצם קיומה של תניית שיפוט, ואף תניית שיפוט ייחודית, כדי להגביל את סמכותו של בית משפט זה להעביר את מקום הדיון (השוו, בש"א 1970/10 קסר נ' בנק מסד בע"מ (28.3.2010)).

7.

שלישית , החמים טוענים כי הסמכות המקומית לדון בתובענה שהגישו נתונה לבית המשפט לענייני משפחה בקריית-שמונה, נוכח מקום מגוריהם בקריית-שמונה (בהתאם לתקנה 258ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה כי הסמכות המקומית לדון בתובענות בהן עוסק סעיף קטן זה היא בהתאם למקום מגורי התובע). אולם, אין בטענה זו כדי להועיל להם. כידוע, סמכותו של נשיא בית המשפט העליון להורות על העברת הדיון קיימת על אף שלבית המשפט לו הוגש ההליך נתונה סמכות מקומית (ראו, בש"א 2126/13 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' וקנין (24.3.2013)). רביעית , החמים טוענים כי איחוד הדיון בהליכים השונים עשוי לפגוע בפרטיותם של בני הזוג (המבקשת והבעל) בהליכים המתבררים ביניהם. אולם, טענה זו לא הועלתה על-ידי המבקשת או הבעל עצמם. ממילא, ככל שתסבור הערכאה הדיונית כי מתעורר חשש לפגיעה בפרטיות של בעל דין כזה או אחר, היא תוכל למצוא את ההסדרים הדיוניים המתאימים כדי להתגבר על חשש מסוג זה, ואין בכך כדי למנוע את איחודם של ההליכים השונים.

8.

לבסוף , החמים טוענים כי שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף כלפי דחיית הבקשה. לטענתם, הם אנשים קשישים, המתגוררים בקריית-שמונה, והעברת הדיון לבית המשפט ברמת-גן תכביד עליהם מאוד. החמים מבקשים כי לחלופין, אורה על איחודם של ההליכים השונים בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, הקרוב יותר למקום מגוריהם. לאחר ששקלתי בדבר, אני סבור כי אין בטענות החמים לעניין מאזן הנוחות כדי להוביל לדחיית הבקשה, וזאת בעיקר נוכח השלב המתקדם יחסית שבו מצויים ההליכים המתבררים בבית המשפט ברמת-גן.

9.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת. הנני מורה, מכוח סמכותי לפי סעיף 6(ב) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995, על העברת הדיון בתמ"ש 56153-11-12 (משפחה – קריית-שמונה) לבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, ועל איחוד הדיון שם עם תמ"ש 13219-10-12 (משפחה – רמת-גן), תמ"ש 13271-10-12 (משפחה – רמת-גן)

ותמ"ש 19303-04-13 (משפחה – רמת-גן). החמים ישאו בשכר טרחת עורך דין לזכות המבקשת בסך 2,000 ש"ח.