בש"א 9045/01 אברהם הרמן נ. היועץ המשפטי לממשלה

בפניי בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ערעור כנגד החלטה של כב' השופטת מ' רבס מבית המשפט לענייני משפחה בנצרת שלא לפסול עצמה מלישב בדין.

1.מן הבקשה עולה, כי החלטת כב' השופטת רבס ניתנה ביום 15.10.01. המבקש טוען, כי החלטה זו הגיעה לידיו ביום 25.10.01 "לערך". לטענת המבקש, בחיפוש בחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, וכן בסימן א' לפרק ל' לחלק ד בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא מצא את המועד להגשת הערעור בעניין ההחלטה האמורה, ועל כן יצא מנקודת הנחה כי המועד האמור הוא 30 ימים ממועד מתן ההחלטה. הבקשה שבפניי הוגשה ביום 19.11.01, 25 ימים אחרי מועד קבלת ההחלטה לידי המבקש. המבקש מוסיף וטוען, כי בכל מקרה לא בדק ביסודיות את נושא המועדים בשל היותו טרוד באותה תקופה בסיכומים בתיקים שבבית הדין לעבודה, וכן טוען הוא כי ביום 4.11.01 נסע עם רעייתו לבית בתו אשר כרעה ללדת באותו יום, והשניים נשארו שם כשבוע, על מנת לסייע לבתם. עיכוב נוסף בהגשת ערעור הפסילה נבע מחסרון כיס בגיוס סכום האגרה לצורך הגשת ההליך.

2.הבקשה שבפניי נגועה באיחור ניכר. תקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, היא התקנה החולשת על העניין, קובעת כי ערעור פסלות יוגש בתוך 10 ימים מן היום שבו הודעה לבעל הדין החלטת בית המשפט. בקשה להאריך מועד זה טעונה טעם מיוחד, כקבוע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי. ככלל, בחלוף המועד להגשת ערעור, נוצרת לצד השני להליך ציפיה ראויה להגנה כי לא יוטרד עוד בהליכי ערעור. הצד השני להליך רוכש מעין חסינות דיונית מפני הגשת ערעור בעניינו. הדרישה לטעמים מיוחדים לצורך מתן ארכה משקפת מצב עניינים זה. הדברים אמורים באופן מיוחד בהליכי פסלות, בהם נקבעה תקופה קצרה לצורך הגשת ערעור פסלות. על תקופה זו נאמר, כי "לא בכדי נקבעה תקופה קצרה זו, שכן אין זה ראוי, כי טענת בעל דין כי השופט היושב בדינו פסול מלדון תרחף בחלל האויר ללא התייחסות שיפוטית הולמת, לכאן או לכאן" (דברי כב' הנשיא ברק בבש"א 2049/97, האזרחי נ' צבן ואח' , לא פורסם). על רקע זה נקבע בפסיקה, כי על המבקש ארכה לצורך הגשת ערעור פסלות רובץ נטל מוגבר בכל הנוגע לעמידה במועדים הקבועים בדין (ראו בש"א 672/00 פאהד נ' הידקו תעשיות ג.ש. בע"מ דינים עליון נז 625).

4.כיצד עומדים נימוקיו של המבקש בדרישה

לביסוס טעמים מיוחדים?

(א) אשר לטענה בדבר אי ידיעת המועד להגשת ההליך, איני סבור כי זו יכולה להוות עילה למתן ארכה. טענתו של המבקש כי לא מצא בחלק ד', פרק ל' של תקנות סדר הדין האזרחי את המועד להגשת ערעור פסלות אינה טעם מיוחד למתן ארכה. טענה זו אינה מתיישבת עם טענת המבקש, לפיה סבר שהמועד להגשת ערעור הוא 30 ימים. התקופה הקצובה בחלק האמור של התקנות לצורך הגשת ערעור בזכות היא 45 ימים (תקנה 397). המועד להגשת ערעור ברשות הוא 30 ימים (תקנה 398). בהעדר טענה כי סבר שהמדובר בערעור ברשות – והמבקש אינו מבקש רשות לערער – טענת המבקש כי סבר שעומדים לרשותו 30 ימים מעוררת סימן שאלה שאין לו תשובה.

מעבר לכך, עולה מבקשת המבקש עצמו כי לא ערך בדיקה יסודית של העניין, והניח לתומו כי המועד לנקיטת ההליך הוא 30 ימים. מכך עולה בבירור, כי אין מדובר בטעות בלתי נמנעת באופן סביר, או אף בטעות סבירה בנסיבות העניין. על פי גירסתו שלו, המבקש ערך בדיקה שטחית של החוק. הוא לא טרח לברר את המועד לנקיטת ההליך המיוחד בו מדובר. הוא בחר להניח הנחות בדבר המועד הנכון, הנחות שאף אינן מתיישבות עם אותו חלק של הדין בו בחר המבקש לעיין. בכל אלה אין כדי להצביע על נסיבות מיוחדות, חריגות, המצדיקות מתן ארכה בשל טעות בדין (השוו בש"א 6708/00 אהרון נ' אמנון פ"ד נד(4) 702). המבקש נטל בהתנהגותו סיכון מודע, כי המועד לנקיטת ההליך יחלוף, בלא שהוגשה מצידו בקשה מתאימה לארכה. במצב זה, התממשותו של סיכון זה אינה יכולה להוות טעם מיוחד למתן ארכה, ומה גם נוכח הנטל המוגבר הרובץ על המבקש במקרה זה, על רקע העובדה שההחלטה נשוא הבקשה שבפניי היא החלטה בענין פסלות שופט.

(ב) גם העובדה כי המבקש היה עסוק בעניינים משפטיים אחרים אינה יכולה להיות טעם מיוחד, העומד אל מול האינטרס של בעל הדין שכנגד לכך שלא יוטרד עוד בערעור לאחר חלוף המועד להגשתו, ומה גם בהליך אשר ישנה דחיפות רבה בהגשתו. ככלל, "טעם מיוחד" למתן ארכה הוא גורם המצוי מחוץ לשליטת בעל דין, ואשר מונע ממנו נקיטת הליך במועד (ראו ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט פ"ד נה'(2) 904). חלוקת זמנו של המבקש היא עניין המצוי בשליטתו, ועל כן אין בה משום "טעם מיוחד" למתן ארכה בנסיבות העניין. עיסוקיו האחרים של המבקש אף לא יכולים להצדיק אי נקיטת הליך כלשהו לצורך ערעור על החלטת כב' השופטת רבס במשך תקופה של קרוב לחודש ימים, כפי שהיה במקרה זה.

(ג) אשר לעובדה שבתו של המבקש ילדה ביום 5.11.01, הרי שגם בכך אין כל עילה למתן ארכה. נכון הוא, כי מועדה המדוייק של לידה אינו צפוי. בשל כך, היא עשויה להצדיק תקופה מסויימת של איחור אשר לא ניתן היה לצפותו מראש. ברם, עצם קרותה של הלידה אינו בלתי צפוי. אין מדובר בתאונה. מסגרת המועדים לקרות האירוע ידועה, וניתן להתארגן ביחס אליו. אף אין טענה, כי במקרה זה היו נסיבות מיוחדות אשר מנעו התארגנות מוקדמת כזו. בכל מקרה, גם על פי המתואר בבקשה אין הלידה האמורה יכולה להצדיק איחור של לא פחות מ-14 ימים (מן הלידה ועד להגשת הבקשה לארכה), ואף לא את האיחור שקדם ללידה. זאת ועוד, לא ברור מדוע לא היה יכול המבקש, במהלך השבוע מאז הלידה בו בילה בבית בתו, להתפנות לטיפול בבקשת הארכה. גם בכך אין, אפוא, משום טעם מיוחד למתן ארכה.

זאת ועוד, מגירסת המבקש עצמו עולה כי עניין הלידה לא שיחק כל תפקיד ממשי באיחור בהגשת ההליך. הרי המבקש עצמו טוען כי סבר שעומדים לרשותו 30 ימים לצורך נקיטת הליך, כאשר מירוץ הזמנים החל, לצורך העניין, בסביבות יום 25.10.01. במצב זה, על פי גירסת המבקש עצמו, אין כל חשיבות לאירועים שאירעו במהלך אותה תקופה של 30 ימים. גם מבחינה זו, על כן, איני סבור כי המדובר בטעם מיוחד, אשר יכול לבסס את בקשת הארכה שבפניי.

(ד) אף גיוס הכספים לצורך תשלום האגרה אינו מצדיק את מחדלו של המבקש אף מפנות לבית משפט זה בבקשה לארכה במסגרת המועדים לנקיטת ההליך, ומה גם שלא הונחה בפניי תשתית ברורה ביחס למצבו הכלכלי של המבקש. גם מבחינה זו, איני סבור כי הוכח דבר קיומו של טעם מיוחד למתן ארכה.

5.בשולי הדברים אעיר, כי המשיב 2 היה מוכן להסכים למתן הארכה המבוקשת, בתנאי, בין השאר, כי ישולמו לו הוצאות שנפסקו לטובתו בבית משפט קמא. המבקש דחה הצעה זו, ומשכך, אין בה כדי לשנות מהחלטתי על אי מתן הארכה.

החלטתי, על כן, לדחות את הבקשה. המבקש ישא בהוצאות ושכר טירחה של המשיב 2 בבקשה זו בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובתוספת הפרשי רבית והצמדה מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.