בשג"ץ 4938/14 מנחם סורפין נ. הנהלת בתי משפט

1.

ערעור על החלטת הרשם ג' שני (בשג"ץ 4725/14 – א') מיום 7.7.2014, אשר דחה את בקשת המערער להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף.

2.

ביום 4.5.2014 ניתן פסק דין במותב תלתא של בית משפט זה (בג"ץ 1958/14), אשר דחה על הסף עתירה שהגיש המערער לביטול החלטות ופסקי דין שניתנו בעניינו. ביום 13.5.2013 הגיש המערער בקשה לעיון מחדש בפסק הדין והבקשה נדחתה ביום 12.6.2014. ביום 4.7.2014 הגיש המערער באיחור בקשה לדיון נוסף וההליך לא התקבל לרישום. לכן, הגיש המערער בקשה להארכת מועד, במסגרתה טען כי "רק לפני מספר ימים" נודע לו על ההחלטה מיום 12.6.2014 – במסגרתה נדחתה בקשתו לעיון מחדש. עוד טען המערער כי בקשתו לדיון נוסף היא מוצדקת וכי דחייתה תסב לו עיוות דין. בהחלטתו מושא ערעור זה, קבע הרשם כי המועד להגשת בקשה לדיון נוסף נמנה ממועד מתן פסק הדין מיום 4.5.2014 ולא מיום מתן ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיון נוסף מיום 12.6.2014. על כן נקבע כי אין נפקות לטענה לפיה נודע למערער על החלטה זו רק לאחרונה. כן נקבע כי אין בנימוקי הבקשה טעם מיוחד למתן אורכה.

3.

מכאן הערער שלפניי. בערעור טוען בא כוח המערער כי המערער הגיש בעצמו את הבקשה לעיון מחדש כשסבר בטעות כי מניין הימים להגשת בקשה לדיון נוסף יתחיל ממועד מתן ההחלטה האחרונה בהליך – בענייננו ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיון נוסף מיום 12.6.2014 ולא ממועד מתן פסק הדין. עוד נטען כי נודע לו על החלטה זו רק מספר ימים לפני הגשת הבקשה להארכת מועד ולא באותו יום שניתן פסק הדין ועל כן אין להתחיל את מניין הימים מיום מתן ההחלטה אלא מיום הידיעה בפועל. נטען עוד כי הבקשה לדיון נוסך הינה מוצדקת ויש לה השלכות רוחביות באשר היא עוסקת בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי ואשר, לשיטתו, ניתן מבלי שמיעת הוכחות.

4.

דין הערעור להידחות.

5.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנה ) קובעת כי " העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין, אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך". בענייננו, הערעור הוגש ביום 4.7.2014, קרי בחלוף חודשיים ממועד מתן פסק הדין. השאלה האם "טעות שבדין" היא "טעם מיוחד", נדונה לאחרונה בבית משפט זה בבר"ם 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013). שם נקבע כי במשך השנים רוכך הכלל לפיו "טעות שבדין" אינו מהווה "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. נקבע כי טענת "טעות שבדין" מהווה שיקול אחד מבין השיקולים השונים בקביעה האם מדובר ב"טעם מיוחד" המצדיק קבלת בקשה להארכת מועד, כאשר משקלה משתנה בהתאם לסוג הטענות וסוג הטועה. בין השיקולים הנוספים בעת הבחינה האם קיים טעם מיוחד, ניתן למנות את סיכויי ההליך. איני סבור כי במקרה הנוכחי הטעות שבדין מצדיקה מתן אורכה. לשון התקנה ברורה וקובעת כי העתירה לדיון נוסף תוגש בתוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין . בא כוח המערער מייחס את הטעות למערער, שכן על פי הנטען, המערער הגיש בעצמו את הבקשה לעיון מחדש מבלי שידע על טיב פרשנותה של התקנה. טענה זו דינה להידחות. בא כוח המערער ייצג את המערער גם בעתירה לבג"ץ והיה עליו להסביר לו שיש להגיש את העתירה לדיון נוסף תוך חמישה עשר ימים מיום פסק הדין, ואין משמעות לכך שהמערער הגיש בעצמו את הבקשה לעיון נוסף. כך שבבחינת סוג הטועה, אין לומר כי מדובר במי שאינו מיוצג. זאת ועוד, הבקשה לדיון נוסף הוגשה באיחור אפילו ממועד ההחלטה מיום 12.6.2014 ונטען בעלמא כי לא נודע למערער עליה, מבלי לספק תשתית עובדתית מספקת. לכך יש להוסיף כי סיכויי הערעור אינם מסייעים למערער במקרה הנוכחי. מדובר בבקשה לדיון נוסף על פסק דין שניתן במותב תלתא, אשר דחה על הסף עתירה שהגיש המערער לביטול החלטות ופסקי דין שניתנו בעניינו, וזאת לאחר שנדחתה בקשתו לעיון נוסף בפסק הדין. בשים לב לאמת המידה הדווקנית הנוהגת בכגון דא, סיכויי הערעור הם על פניו נמוכים.

6.

סוף דבר, הערעור נדחה בזה.