בש"מ 8552/20 התנועה למען איכות השפיטה בישראל נ. שרון סבן ספראי, ממונה חופ

1.

המבקשת הגישה לבית המשפט לעניינים מנהליים עתירה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (עת"מ 21481-07-20). ביום 18.8.2020 דחתה כבוד הרשמת ת' בר-אשר את בקשתה של המבקשת לפטור אותה מתשלום אגרה. ביום 9.9.2020 נדחתה בקשה לעיון חוזר וביום 31.8.2020, משלא שולמה האגרה, נמחקה העתירה.

2.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים (ע"ר 8170-10-20), אשר נדון על ידי כבוד השופט מ' כדורי . ביום 20.10.2020 ניתן פסק דין בערעור כדלקמן: נקבע כי ההחלטה על מחיקת העתירה היא "פסק דין" שהסמכות לדון בערעור עליו אינה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולכן הערעור בעניין זה נמחק. בצד זאת, הערעור המופנה כנגד ההחלטה מיום 9.9.2020, נדחה לגופו.

3.

המבקשת מעוניינת לערער על פסק הדין מיום 31.8.2020 אשר הורה על מחיקת העתירה בשל אי תשלום האגרה. המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין היה ביום 8.11.2020 ואילו הבקשה שלפניי הוגשה ביום 8.12.2020.

4.

בבקשה נטען, כי "בתאריך 26/10/2020 רוכזו מסמכי הערעור על נספחיו והבקשה לפטור מאגרה, ונשלחו באמצעות השליח המיוחד מר [השם הושמט – ד.ל. ]... עקב מצב בריאותו של השליח המיוחד והתקנות לאזרחים בתקופת הקורונה, נוצר עיכוב בהגשה בנסיבות אשר אינן תלויות במערערת. מטעמי צנעת הפרט, המערערת לא מצאה לנכון לפרט נסיבותיו הרפואיות של השליח המיוחד, לחילופין, יתכן שבית המשפט הנכבד ימצא לנכון להידרש לדון בסוגיה 'מצבו הבריאותי של שליח במהלך המסירה המשפטית' ולעניין זה מבוקש לקבוע דיון דחוף".

5.

המשיבה טוענת כי המבקשת לא הרימה את הנטל להוכחת "טעם מיוחד" למתן ארכה, שכן הבקשה אינה מפרטת את נסיבות האיחור בהגשת הבקשה או הערעור, לרבות ניסיונות להגיש את הערעור בדרכים חלופיות, ואף אינה נתמכת בתצהיר. עוד מוסיפה המשיבה, כי סיכויי ההליך אינם גבוהים, שכן מדובר בהשגה על פסק דין שניתן עקב אי תשלום אגרה.

6.

תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת, כי המועד להגשת ערעור לבית המשפט העליון "לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו". שאלת קיומם של "טעמים מיוחדים" נבחנת בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה. בין היתר, יש להבין בחשבון, לעניין זה, את משך האיחור, את הטעמים העומדים בבסיסו ואת סיכויי ההליך אשר מתבקשת ארכה להגשתו (בש"מ 6838/18 שר הפנים נ' מפארגה (5.11.2018)).

7.

בענייננו, כאמור, הבקשה הוגשה באיחור של חודש, שאינו איחור של מה בכך. הנימוק שעומד ביסוד הבקשה הוא "מצבו הרפואי של השליח המיוחד" אשר, כפי הנראה, היה אמור לדאוג להגשת מסמכי הערעור לבית המשפט. בפסיקה נקבע, כי מחלה של בעל הדין או של בא כוחו עשויה לעלות כדי "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אם הוכח דבר קיום המחלה בתקופה הרלוונטית ואם הוכח שבשלה נבצר ממנו להגיש את ההליך במועד (בש"א 8375/18 אבולפיה נ' אברמוביץ (5.2.2019); בש"א 7163/19 שומרוני שמאים בע"מ נ' לפידות מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (9.12.2019); בש"מ 6439/19 ברקול נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון (24.12.2019); בש"א 8609/19 אברהמי נ' שפירא (21.1.2020)).

8.

בענייננו, לא זו בלבד שלא הוכח דבר קיומה של המחלה אצל אותו "שליח מיוחד" (והבקשה אף לא נתמכה בתצהיר), אלא שגם אם אניח כי אכן חלו אצל השליח נסיבות רפואיות שמנעו ממנו את הגשת הערעור בסמוך למועד שבו נמסרו לו המסמכים (26.10.2020), לא ניתן הסבר כלשהו מדוע הוגשה הבקשה רק בחלוף כחודש וחצי נוספים (ביום 8.12.2020). כך, לא הובהר מדוע לא ניתן היה להגיש את המסמכים לבית המשפט באמצעות אדם אחר, באמצעי אחר או לחילופין, מדוע לא הוגשה הבקשה להארכת מועד בטרם חלף המועד להגשת הערעור.

9.

סיכומו של דבר, משלא ניתן טעם מניח את הדעת, לא כל שכן טעם מיוחד, לאיחור בהגשת הערעור, הבקשה להארכת מועד נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.