בש"פ 1751/00 מדינת ישראל נ. יוסף פרושינובסקי

המשיב עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות מירמה חמורות בהיקף של עשרות מיליוני דולרים. העבירות המיוחסות למשיב חובקות זרועות עולם ומעלות הן ברישתן בנקים ואנשים בארץ ומעבר לים. המדובר הוא בעבירות רבות של קבלת דבר במירמה - לעיתים בנסיבות מחמירות - זיוף, השמדת ראיות ועוד. עם הגשת כתב-האישום הורה בית-משפט קמא על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובתום תשעה חודשים והמשיב במעצר, החליט בית-המשפט העליון - שתי פעמים - להאריך את מעצרו בתשעים ימים.

הבקשה שלפניי - בקשה שלישית במניין להארכת מעצר - היא להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים.

הלכה נטועה ומסורה היא, כי לא בנקל יאריך בית-משפט מעצרו של אדם מעבר לתשעה חודשים ראשונים, ושיקול דעתו של בית-המשפט יצטמצם ויילך ככל שיחלוף זמן מאז תום תשעה חודשים. לא הרי הארכת מעצר ראשונה כהרי מעצר עד תום ההליכים; לא הרי הארכת מעצר שנייה כהרי הארכת מעצר ראשונה; ולא הרי הארכת מעצר שלישית כהרי הארכת מעצר שנייה. ככל שנרחק מתום תשעה חודשים, כן תגבר ותעצם זכותו של נאשם לשיחרורו ממעצר. כך הוא על דרך הכלל וכך הוא על דרך הפרט. יחד-עם-זאת, וכשם שלכל כלל נילווה חריג לו, כן יש וראוי להאריך מעצרו של נאשם במקום המתאים. השאלה אינה אלא היכן ממקם עצמו העניין שלפנינו. בנושא זה קראתי את בקשתה המפורטת של המדינה והוספתי ושמעתי את טיעוניהם על-פה של באי-כוח בעלי-הדין.

בא-כוח המדינה טען לפניי כי שלושה הם טעמים התומכים בהארכת מעצרו של המשיב. טעם אחד הוא היותו של המשיב סכנה לציבור, שעברו יעיד על עתידו; כשם שהונה בנקים ואנשים במשך שנים רבות, כן עומד ותלוי החשש כי יוסיף ויונה בנקים ואנשים אם ישוחרר ממעצר. טעם שני מסב עצמו על חשש הימלטותו של המשיב מן הדין, וגם כאן מסב בא-כוח המדינה את תשומת-הלב לראיות התומכות בחשש זה. טעם שלישי מצביע על דרכי הנהלת ההליכים בעניינו של המשיב, וביתר דיוק: העובדה שבית-המשפט ניהל את הדיון ביעילות מירבית, וכך על-אף הדחיות החוזרות ונישנות שהיו במהלך המשפט ואשר האשמה בגינן רובצת לפיתחה של הסניגוריה.

מבין שלושה טעמים אלה אשתית את החלטתי על שני אלה: על הטעם השני מבין הטעמים שמניתי לעיל, ועל השלב בו נמצאים ההליכים כהיום הזה.

אשר לטעם השני והוא החשש להימלטותו של המשיב מן הדין. על טעם זה הרחיבו לדבר חברי השופט אנגלרד, לעת החליטו לדחות את הערר על החלטתו של בית-משפט קמא לעצור את המשיב עד תום ההליכים (בש"פ 1489/99); חברי השופט אילן, לעת החליטו להאריך את מעצרו של המשיב בתשעים ימים (בש"פ 4850/99, 5242); וחברי השופט אנגלרד, שוב, בהחלטתו להאריך פעם שנייה את מעצרו של המשיב (בש"פ 8625/99). החלטות חבריי מדברות בעד עצמן, ומה לי שאוסיף עליהן. המשיב הוכיח עצמו כאדם שאין לתת בו אמון, וכדבריו של חברי השופט אנגלרד בבש"פ 1489/99: "אין בית-המשפט יכול לתת אמון בנאשם, אמון שהוא נשמת אפה של חלופת מעצר". אכן, המשיב לא בחל בעבר להשתמש בזהויות בדויות ובדרכון מזוייף, וחזקה עליו כי ינסה להימלט מן הדין באמצעים פסולים שהשתמש בהם בעבר.

ואולם, גם אם אמרנו כי מעשי-עבר אינם מעידים על מעשים בעתיד - ולא אמרנו כן - הוכיח המשיב בימים אלה ממש כי אכן מבקש הוא להימלט מן הדין. המדינה המציאה לעיוני ראיות ברורות ולפיהן הציע המשיב - ביום 13.2.2000 - לשניים משוטרי הליווי שהסיעוהו לבית-הסוהר "איילון", לביים תאונת-דרכים במהלכה יוכל להימלט מן הדין. בתמורה לכך הציע המשיב לשוטרי הליווי כסף שוחד (100,000 דולר). למחרת היום, ביום 14.2.2000, המשיך המשיב בניסיונותיו לשכנע את שוטרי הליווי לסייע לו להימלט ממעצרו, ושוב תמורת עיסקת שוחד. השוטרים מסרו הודעות על-כך, ודבריהם ברורים ומפורשים. המשיב נחקר על-כך ותגובתו היתה הכחשה מוחלטת. הנה-כי-כן - לכאורה, כמובן - ממשיך המשיב בדרכיו שהרגיל את הקהילה בהם. זו הפעם ענייננו אין הוא באירועים היסטוריים אלא באירועים מימים אלה ממש.

אשר להתקדמות ההליכים במשפטו של המשיב: ביום 28 בפברואר 2000 נסתיימו סיכומי ההגנה ובית-המשפט נתכנס בתוך עצמו לכתיבתה של הכרעת-הדין. בית-המשפט (השופט יעקב צבן) אמר לבעלי-הדין כי להערכתו - ובלי נדר - יתן את הכרעת הדין בחודש אפריל 2000. פירוש הדברים הוא, שהמשפט הגיע אל קיצו והכרעת הדין היא מעבר לדלת ולמזוזה.

בתיתי דעתי לשני טעמים עיקריים אלה שדיברתי בהם - כל אחד מהם לעצמו ובוודאי במשקלם המצטבר - סבורני שיהיה זה ראוי ונכון אם איעתר לבקשת המדינה ואורה על הארכת מעצרו של המשיב. אני מחליט, איפוא, להיעתר לבקשת המדינה, ואני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום, החל ביום 13.3.2000 או עד למתן פסק-דין בת"פ 382/98 (מחוזי, ירושלים), לפי המוקדם.

היום, א' באדר ב' התש"ס (8.3.2000).

ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

00017510. G01