בש"פ 1489/99 יוסף פרושינובסקי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, בב"ש 2726/98, מפי כבוד השופט ע' חבש, לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בת.פ. 382/98.

1.בדצמבר 1998 הוגש נגד העורר כתב אישום, הכולל שבעה אישומים המייחסים לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, והשמדת ראיות. כתב האישום מתייחס לפעולותיו של העורר בין השנים 1990 ל1998-. בשל ריבוי מעשי העבירה ומורכבותם אסתפק בתיאור כללי של מקרים אלה. על פי כתב האישום הקים העורר חברות קש, שנוהלו כביכול על-ידי שליחיו. באמצעות חברות קש אלה קיבל העורר (או ניסה לקבל) סכומי כסף רבים, בהיקף של מאות אלפי דולרים, ולעתים אף מיליוני דולרים. במרבית המקרים המנויים בכתב האישום, ניסה הנאשם, כך על פי הנטען, ליצור בפני הבנקים השונים מצג שווא, לפיו חברות הקש הן חברות מצליחות העוסקות במסחר בין-לאומי בהיקפים של מאות אלפי דולרים לכל עסקה. בשלב השני, בהתבסס על מצג השווא האמור, משך עורר סכומי כסף ניכרים במזומן, או באמצעות הפקדתם לחשבונות בנקים אחרים, שבשליטתו. במסגרת פעולותיו אלה מסר העורר שיקים חסרי כיסוי ושיקים מזויפים הנחזים להיות שיקים כשרים של בנקים קיימים, ולפעמים של סניף בנק שבמציאות לא היה קיים כלל. במסכת אחרת, הונה העורר, כך על פי הנטען, חלפנים ואנשים פרטיים באמצעות שיקים מזויפים או שיקים חסרי כיסוי. במסכת מעשים נוספת, קיבל העורר במרמה הלוואות משכנתא מבנקים בהציגו, בין בעצמו ובין באמצעות אחרים, מצג שווא כאילו עומדים לקנות דירות מגורים. את רוב פעולותיו ביצע מביתו, באמצעות אנשים שונים, חלקם תמימים וחלקם שותפים לדבר העבירה. יצוין, כי לצורך חלק מפעולותיו אלו השתמש העורר בזהויות בדויות, שנסמכו על מסמכים מזויפים. לשם ביצוע מעשים אלה יזם העורר, כך על פי הנטען, העורר הדפסת שיקים מזויפים בבית דפוס.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט קמא קיבל את בקשת המדינה בקובעו כי מתקיימות שלוש עילות: מסוכנותו של העורר לציבור, החשש כי ינסה להימלט מאימת הדין והחשש כי ינסה להדיח עדים ולשבש את הליכי המשפט. בית המשפט קבע כי:

לאחר ששקלתי את כל השיקולים הנחוצים לעניין, לרבות גילו הלא צעיר ומצב בריאותו של המשיב, לא שוכנעתי כי ניתן לצוות על חלופה למעצר במקרה זה. ריבוי האישומים, הסתעפות המעשים שלו שהם חובקי עולם, הסכומים שהוא מואשם בקבלתם בהונאה או במרמה או ניסה לקבלם, איומיו על אחרים שאם לא יישרו קו איתו יבולע להם, האפשרות הסבירה שהוא ינסה להימלט, אי רתיעתו מלשאת דרכון אמריקאי שאיננו בנמצא, ולהשתמש בו להשגת משכנתא, כל אלה פועלים כגורם מרתיע מלתת אמון במשיב שאכן יתייצב למשפטו ולא יברח למקום מסתור.

3.את הנמקתו ביסס בית המשפט קמא על חומר הראיות הרב שהונח בפניו. מן החומר עולה, כי לעורר עבר מכביד בתחום הונאת בנקים. בארה"ב, בקנדה, ואף באנגליה נפתחו נגדו תיקים שעניינם הונאת בנקים והעלמת מס. גם בישראל הורשע העורר, בשנת 1987, בעבירות של הונאה, במסגרת עסקת טיעון, והושת עליו קנס. בית המשפט קמא הסתמך בהחלטתו גם על הקלטה משיחת טלפון בה איים העורר על עד תביעה, שאמור היה להעיד במסגרת תביעה אזרחית שהוגשה נגדו. כן הזכיר בית המשפט קמא את השימוש שעשה לכאורה העורר בעבר בדרכון מזויף. ראיות אלה יצרו יסוד סביר לחשש כי שחרור העורר יביא לשיבוש הליכי המשפט, להימלטות מאימת הדין ולהשפעה על עדים.

יודגש כי ב"כ הסניגור לא טען כנגד קיומן של ראיות לכאורה, ולצורך הדיון הניחו הצדדים כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה המספקת להרשעה.

4.לפניי טענו ב"כ העורר בהרחבה כנגד כל אחת משלוש הסיבות שבגינן שלל בית המשפט המחוזי את חלופת המעצר. ראשית, לעניין החשש להימלטות העורר, נטען, כי אין מקום לחשש זה. העורר ידע כי מזה זמן רב מתנהלת נגדו חקירה, שבמהלכה אף זומנו בני משפחתו למתן עדות במשטרה. למרות כל זאת, המשיך העורר לגור בביתו ולא ניסה להימלט מן הארץ. שנית, גם לעניין הדחת העדים נטען כי חשש זה אינו מבוסס: העורר קיים שיחות טלפון מן המעצר, ולא נעשה בהן כל ניסיון להדיח עדים. גם השיחה המוקלטת, שבה נשמע העורר מאיים על עד, נוגעת למשפט אזרחי המתנהל נגד העורר ולא להליך הפלילי. שלישית, נטען כי את חששו של בית המשפט מפני מסוכנותו של העורר אפשר להפיג באמצעות חלופת מעצר בתנאים קפדניים, כגון שהות של העורר בבית שיישכר רחוק מביתו ושבו ישהה עם האנשים אשר ערבים לקיום תנאי השחרור. כן הוצעה האפשרות להטיל על העורר ערבות בגובה ערך דירותיהם של שני בניו, בסך 600,000$. הודגש בפניי, כי העורר מוכן להבטיח את קיום התנאים המגבילים בפני רבנים ידועי שם. ב"כ העורר ציינו כי גם במשפט שהתנהל נגד העורר בארה"ב הוא שוחרר בערבות לאחר הרשעתו וחזר על מנת לשמוע את גזר דינו ולרצות את עונשו. כן נטען, כי נוכח מורכבותו של המשפט הצפוי יש במעצרו של העורר כדי לפגוע באפשרותו לנהל כראוי את ההגנה.

5.לעומת זאת, ב"כ המשיבה הציג בפניי את חומר הראיות המבסס את קיום המסוכנות ואת החשש לשיבוש הליכי משפט ולהימלטות מאימת הדין. במסגרתו הוצג לפניי עברו הפלילי של העורר: בשנת 1977 נפתח כנגד העורר, באנגליה, תיק בעבירות מסים. העורר התחייב להגיע למשטרה ונעלם. בשנת 1981 הורשע העורר בניו-יורק בעבירות של הונאת בנקים. בגין עבירות אלה הורשע העורר וריצה כשנת מאסר בכלא בארה"ב. בשנת 1984 הוסגר העורר לאנגליה בגין תיק המס. העורר נתן ערבות בנקאית להבטחת הגעתו לדיונים בבית המשפט, אך למרות זאת ברח לקנדה ולא התייצב למשפט. בשנת 1987 ברח העורר מקנדה לאחר שהחלה נגדו חקירה שעניינה עבירות הונאה כלפי בנקים. זאת, בטרם הספיקה משטרת מונטריאול להוציא נגדו צו מעצר. במקביל, הוגש נגד העורר בשנת 1983 כתב אישום בישראל המייחס לעורר עבירות הונאה נגד בנקים. הדיונים בפני בית המשפט התעכבו לאחר שהעורר נמלט מן הארץ. הסתיים, בשנת 1987, משפט של העורר בתיק זה בהרשעה במסגרת עסקת טיעון, שבה הודה בעבירות המיוחסות לו. לטענת ב"כ המשיבה, הסכימה המדינה לעסקת הטיעון, משום שרק בתנאי זה מוכן היה הנאשם לשוב לארץ ולהתייצב לדיונים. בעקבות הרשעתו, נגזר על הנאשם, במסגרת עסקת הטיעון, קנס כספי. ב"כ המדינה הוסיף והתייחס לטענה לפיה העורר לא נמלט מהארץ למרות שידע על החקירה שמתנהלת נגדו. לטענתו, החקירה הגלויה, במסגרתה הוזמנו בני משפחת העורר למשטרה, התייחסה רק לאישום השביעי שעניינו המשכנתאות. אך, העורר לא ידע על החקירה הסמויה לגבי יתר האישומים.

6.ב"כ המדינה הוסיף וטען כי הנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון מלמדות כי קיימת עילת מעצר, וכי אין להסתפק בחלופת מעצר. נסיבות אלה הן: חומרת העבירות בהם מואשם העורר; עברו הפלילי חובק העולם; שיחת הטלפון בה נשמע העורר מאיים על אדם שרצה להעיד נגדו; השימוש שעשה בזהויות בדויות והשמדת חומר מפליל כפי שעולה מן הראיות לכאורה. מסקנה זו מתחזקת, לטענת ב"כ המדינה, בשל החומר החסוי.

7.לאחר שעיינתי בכל חומר הראיות שהוצג בפניי, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. משלא נשמעו טענות כנגד קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים, נותר גם לי לבחון את שאלת קיומה של עילת מעצר בנסיבות השוללות חלופת מעצר. העבירות המיוחסות לעורר בכתב האישום, המשתרעות על פני שמונה שנים, כמו גם עברו של העורר, כפי שהוא עולה מן המסמכים שהוצגו בפני, מלמדים כי המדובר, לכאורה, באדם רב עלילה ורב תחכום בשדה הרמאות ואונאת ממון. בהתנהגותו זו יש משום סיכון גדול לציבור. כבר בבש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) נפסק מפי חברתי השופטת ד' ביניש כי:

מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסוימות יש בהם כדי לסכן את בטחונה של החברה ואת בטחונו של כל אדם בה...

לפיכך אין לשלול קיומה של עילת מעצר בכל מקרה של עבירות המבוצעות נגד הרכוש, ויש לבחון את מכלול הנסיבות כדי לקבוע אם נתקיימה עילת מעצר, היינו - לבחון אם נשקף מן העבריין אשר לו מיוחסת העבירה סיכון לביטחון במשמעותו האמורה.

8.אני בדעה, כי בנסיבות המקרה שלפניי, אכן קיימת אותה סכנה עליה הצביעה חברתי השופטת ד' ביניש. על פי חומר הראיות, לכאורה, העורר לא בחל בעבר להשתמש בזהויות בדויות ובדרכון מזויף. מן החומר החסוי שהגיש המשיב לעיוני עולה, כי קיים חשש ממשי, שעם שחרורו של העורר, הוא ינסה להימלט מהארץ. כן יש יסוד לחשוש להדחת עדים; השיחה המצותתת מלמדת כי במשפט האזרחי המתנהל נגד העורר איים העורר, לכאורה, על אדם שאמור היה להעיד נגדו. והנה, אם במשפט אזרחי העורר אינו נרתע מאיומים, על אחת כמה וכמה שקיים חשש שכך ינהג במשפט פלילי המתנהל נגדו. בנסיבות אלה אין בית המשפט יכול לתת אמון בנאשם, אמון, שהוא נשמת אפה של חלופת מעצר. זאת ועוד, המעשים המיוחסים לעורר בוצעו מביתו של העורר באמצעות שליחים. קשה לראות כיצד, בנסיבות אלה, יוכל "מעצר בית" כלשהו להפיג את החששות שמא ישוב ויפסע בדרך הרעה בה פסע, לכאורה, עד כה.

9.טענתו של העורר כי המשפט עתיד להתארך זמן רב אינה סיבה שלא לצוות על מעצר הנאשם כשיתר הנסיבות מחייבות ומצדיקות זאת. שהרי אם לא תאמר כך יצא חוטא נשכר, ונאשם שיש נגדו ראיות לכאורה רבות יותר, יהא מצבו טוב ממצבו של נאשם, שיש נגדו ראיות לכאורה מעטות (ראה ברוח זו בש"פ 5532/97 מדינת ישראל נ' צבי בן ארי (גרגורי לרנר) תקדין-עליון כרך 97(3)569). בשולי הדברים אוסיף, כי גם טענתו של ב"כ העורר בעניין חוסר יכולתו לנהל את המשפט ממקום מעצרו דינה להידחות. כבר פסק בית משפט זה בעבר, שכאשר קיימת עילת מעצר וכי בחלופת מעצר אין כדי להשיג את מטרת המעצר, אין בנימוק של קשיי העורר בהכנת הגנה נאותה כדי להכריע את הכף כנגד שיקולים אחרים, המצדיקים את המשך המעצר (ראה ב"ש 1110/84 סגל נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1)6, בש"פ 1920/92 גולדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אי לכך, הערר נדחה.