בש"פ 1830/12 מוחמד סלימאן נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' מזרחי ) שדחה את ערר המבקש על החלטת כב' השופט א' דראל מיום 30.1.2012 ועל החלטת כב' השופטת א' זיסקינד מיום 19.2.2012 בבית משפט השלום בירושלים, והורה להשאיר את המבקש במעצר עד תום ההליכים.

1.

לבית משפט השלום בירושלים הוגש כתב אישום המייחס למבקש ובן דודו הקטין (להלן: הקטין ) עבירות של התפרעות וניסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות. לקטין אף מיוחסת בכתב האישום עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען בכתב האישום ניסו המבקש, הקטין ושלושה אחרים להגיע למחסום שבכניסה למחנה הפליטים שועפט דרך שביל הרכבים. החבורה לא ניאותה להישמע להוראות תצפיתן המחסום שקרא להם ללכת דרך שביל הולכי הרגל, ואף קיללו אותו. כאשר הגיעו המבקש והאחרים למחסום, ושוטר שהוצב במקום ניסה להרחיקם, דחף אותו המבקש, הוציא חגורה ממכנסיו, ליפף אותה סביב ידו ואיים להכותו. לעזרת השוטר הגיע מפקד המחסום שהשתמש באקדח "טייזר" כדי למנוע מאחד משלושת האחרים לפגוע בו כאשר הלה התקרב אליו בצורה מאיימת. בשלב זה החלו המבקש והאחרים במנוסה תוך שהם מקללים את השוטר ומפקד המחסום ומאיימים עליהם ברצח. שני השוטרים החלו במרדף אחר החבורה, יחד עם שוטרים נוספים שהגיעו למקום. לפי כתב האישום, תוך כדי המרדף הכה הקטין באגרופו בצווארו של מפקד המחסום וגרם לו לחתך מדמם. בהמשך, יידו המבקש והאחרים אבנים לעבר השוטרים.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של המבקש והקטין עד תום ההליכים. בדיון בבקשה הודו המבקש והקטין בקיומן של ראיות לכאורה בכל הקשור לעבירת הניסיון לתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות וכן בעבירת ההתפרעות, אך הקטין כפר בקיומן של ראיות לכאורה באשר לעבירת התקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות. בית משפט השלום (כב' השופט א' דראל ) בהחלטתו מיום 30.1.2012 קבע כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות למבקש ולקטין וכי ספק אם ניתן ליתן בהם את האמון הנדרש לצורך שחרורם לחלופת מעצר. יחד עם זאת, הורה בית משפט השלום על הגשת תסקיר מעצר, בין היתר, נוכח היעדר עבר פלילי של הנאשמים. שירות המבחן המליץ לשחרר את המבקש וכן את הקטין לחלופות מעצר בבתי הוריהם בשועפט, תוך בניית תכנית טיפולית ושילוב הקטין בלימודים.

3.

בית משפט השלום (כב' השופטת א' זיסקינד ) הורה על מעצרם של המבקש והקטין עד תום ההליכים, לאחר שקבע כי חלופת המעצר שהוצעה אין בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם, בין היתר, נוכח קרבתה לזירת האירוע, וכן משום שסבר כי הוריהם אינם יכולים לפקח עליהם באופן אפקטיבי. כמו-כן, העיר בית המשפט כי קשה ליתן במבקש ובקטין אמון נוכח העובדה שהשניים נמלטו ממקום האירוע וכוחות האכיפה נדרשו לנהל מרדף בעקבותיהם.

4.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' מזרחי ) קיבל את ערר הקטין והורה על שחרורו לחלופה המוצעת. נקבע כי קיים קושי ראייתי בזיהוי הקטין כמי שתקף את מפקד המחסום וגרם לפציעתו, ולכן יש לראות את המסוכנות הנשקפת ממנו כפחותה. בצד האמור, ציין בית המשפט נסיבות נוספות שבגינן סבר כי יש לשחרר את הנאשם ביניהן מאפייניו האישיותיים והנכונות של אביו לשמור עליו בביתו בכל שעות היממה. משכך, ועל רקע גילו הצעיר, הורה בית המשפט על שחרורו לחלופת מעצר בבית הוריו בשועפט, בפיקוח אביו. עררו של המבקש נדחה, לאחר שנקבע כי החלופה המוצעת איננה מאיינת את המסוכנות הנשקפת ממנו. בית המשפט קבע כי פעולות המבקש באירוע נושא כתב האישום מעידות על המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו. עוד צוין כי חלופת מעצר בבית ההורים מעוררת קושי הן בשל החשש שמא ההורים יהססו לדווח על הפרות מצד בנם, הן בשל קרבתה למקום האירוע.

5.

מכאן בקשת הרשות לערור שלפניי. המבקש טוען כי שחרור חברו הקטין לחלופת מעצר, בעוד הוא מוסיף לשהות במעצר, יש בו משום נקיטת איפה ואיפה, שכן מיוחסות להן אותן עבירות. כמו-כן, מדגיש המבקש כי הוא נעדר עבר פלילי. המבקש משיג על קביעות בית המשפט בדבר היכולת ליתן אמון בהוריו כמפקחים, ומצביע על כך שהם אלה שהביאו בפועל למעצרו, לאחר ששיתפו פעולה עם המשטרה. כן נטען כי ניתן היה להפיג את המסוכנות שעליה עמד בית המשפט באמצעות ערבויות נוספות שיש בהן כדי "להדק" את החלופה המוצעת. המבקש סומך את ידיו על חוות דעתו של שירות המבחן, שהעריך כי הוריו מהווים עבורו גורם סמכותי חזק, ודווקא שחרור לחלופה מרוחקת עלולה להגביר את הסיכון שנשקף ממנו. בצד האמור, מלין המבקש על כך שלמשטרה ידוע על אודות מעורבותם של אחרים באירועים, אולם נגד אלה לא ננקטו הליכים כלשהם. לבסוף נטען כי טרם נקבע בבית המשפט מועד לדיון הוכחות בעניינו של המבקש, ונוכח ריבוי העדים בתיק נראה כי ההליך העיקרי עלול להימשך משך זמן רב. נוכח האמור, טוען המבקש יש לשחררו לחלופת המעצר המוצעת.

6.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק ) קובע כי אין ערר בזכות על החלטת בית המשפט המחוזי בערר על החלטת בית משפט השלום, וכי נדרשת הגשת בקשת רשות לערור. בפסיקה שהולכת ומתגבשת מאז שנכנס לתוקפו תיקון מס' 8 לחוק ב חודש מרץ 2011, נקבע כי אמות המידה למתן רשות לערור דומות במהותן לאלה שהתוותה ההלכה הפסוקה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) בנוגע להליכים אזרחיים ופליליים ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: בש"פ 1268/12 מדינת ישראל נ' פלונית , פסקה 5 (לא פורסם, 9.2.2012); בש"פ 6784/11 סואעד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (לא פורסם, 22.9.2011)).

קרי, רשות לערור תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית או בעלת חשיבות ציבורית שעניינה חורג מזה של הצדדים. עם זאת, נקבע בפסיקה כי ייתכנו מקרים שבהם ייתן בית המשפט רשות ערר אף כאשר הבקשה לא מעלה שאלה עקרונית, כאשר מתעוררות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (בש"פ 5321/11 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.2011); בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 17.4.2011)). לא מצאתי כי יש הצדקה ליתן רשות ערר בנסיבות הבקשה שלפנינו. אין מדובר בשאלה כללית, אלא בסוגיה המוגבלת לנסיבותיו הקונקרטיות של העניין, מה גם שלא שוכנעתי שנפל פגם המצדיק את התערבותנו בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של המבקש.

7.

למעלה מן הצורך, אתייחס בתמצית לטענת המבקש בדבר הפלייתו לרעה ביחס לנאשם הקטין.

לא ניתן לגזור גזירה שווה מעניינו של הנאשם הקטין לענייננו, שכן הדין החל בעניינם של קטינים לא זהה לדינם של בגירים בכלל הנוגע לשיקולים בדבר חלופת מעצר (ראו למשל: בש"פ 1099/12 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 5 (לא פורסם, 15.2.2012) ). בשולי הדברים אוסיף כי לא נעלמה מעיני העובדה כי טרם נקבעו מועדים לדיוני הוכחות בעניינו של המבקש. לטענתו, במסגרת ההליך העיקרי צפויים להעיד עדים רבים וקיים חשש מפני התמשכות ההליכים בעודו נתון במעצר. הנחתי היא שהצדדים והמותב הדן בהליך העיקרי יפעלו כדי לקדם את שמיעת הראיות בשים לב לכך שהמבקש נתון במעצר. אציין כי אין מניעה שתוגש בקשה לעיון מחדש ככל שיהיה באפשרותו של המבקש להציע חלופת מעצר מתאימה יותר, ובית המשפט יפעל כחכמתו, בשים לב לחלוף הזמן ולהתמשכות ההליכים.

הבקשה נדחית אפוא.