בש"פ 2192/08 ג'מאל אבו גנאם נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע. סלומון צ'רניאק) בגדרה נדחתה טענת העוררים כי רשימת חומר החקירה שנמסרה להם אינה ממצה ואינה מלאה.

רקע עובדתי

1.

נגד העוררים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של רצח (לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )); חבלה בכוונה מחמירה (לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין); קשר לפשע ((לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין); וביחס לעורר 2, אף עבירה של שוד בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין).

2.

העובדות נשוא כתב האישום עניינן רצח של אדם בשם עטא אבו זיאד (להלן: הנרצח ), ביום 11.9.2007. העוררים ושניים אחרים, הגיעו לביתו של הנרצח, כשהם חמושים באקדחים, רעולי פנים ועוטי כפפות, נכנסו לחצר הבית וירו לעבר הנרצח כדורים רבים, אשר גרמו למותו. לאחר מכן נמלטו העוררים ושותפיהם מהמקום. כעבור זמן קצר, התנגשו העוררים והאחרים עם רכבם במדרכה, באופן שלא התאפשר להם להמשיך בנסיעה. לפיכך, פנו שניים מהחבורה לרכב שעמד במקום, כשהם רעולי פנים, ואיימו על נהגו באקדח, עד שברח מהרכב והשניים עלו לרכב, נמלטו בו מהמקום ונטשו אותו בתחנת דלק ברמלה.

3.

העוררים הגישו לבית המשפט קמא בקשה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ ), בה קבלו על כך שרשימת חומר החקירה בתיק אינה כוללת את כל הראיות שנאספו במהלך החקירה ואינה מפרטת כנדרש את מהות החומר החסוי. עוד טענו העוררים כי תעודת החיסיון שהוצאה בעניין חומר החקירה הינה כללית ביותר, באופן שאף אינו מאפשר להגיש עתירה לגילוי ראיה.

4.

בבית המשפט קמא טענה המשיבה כי אם תמציא רשימה ספציפית יותר, היא תנהג בניגוד לתעודת החיסיון. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט קמא כי אם תחפוץ בכך, תוכל הסנגוריה לפעול על פי האפשרות הנתונה לה ולבקש להסיר את החיסיון.

טענות העוררים

5.

בערר שבפניי טוענים העוררים כי על מנת להגיש עתירה להסרת חיסיון, יש לדעת תחילה את טיב הראיות החסויות ואולם, תעודת החיסיון כפי שהוגשה הינה כללית וגורפת מדי ואינה מאפשרת לעוררים להגיש בקשה עניינית להסרת חיסיון הואיל והיא חלה על "כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות את תוכנו של חומר החקירה". לטענת העוררים, על תעודת החיסיון לפרט את אותן ראיות עליהן היא חוסה. יתר על כן, אותן ראיות המופיעות בתיאור כללי בתעודת החיסיון היו אמורות להופיע אף ברשימת חומר החקירה.

6.

העוררים מבקשים לקבוע כי החלטתו של בית המשפט קמא ניתנה תוך פגיעה בזכויות העוררים להגנה ראויה, וכן כי על המשיבה לכלול ברשימת חומר החקירה גם את רשימת החומר החסוי, על מנת שיהיה בידי העוררים לבחון מה יועיל להגנתם ומה לא, ולפעול בהתאם על פי חוק.

7.

בדיון שבפניי הדגיש ב"כ העוררים, עו"ד א' חכם, כי בקשתם של העוררים מתמצה, בשלב זה, בקבלת רשימה המתארת - ולו באופן כללי - את חומר הראיות החוסה תחת תעודת החיסיון, על מנת שיתאפשר לסנגוריה לבחון האם יש מקום להגיש עתירה להסרת חיסיון ולעתור לכך באופן אפקטיבי, שלא כ"סומא באפילה". עו"ד חכם טען, בין היתר, כי בית המשפט קמא לא יכול היה לקבל החלטה מושכלת ללא עיון בחומר החסוי.

טענות המשיבה

8.

ב"כ המשיבה, עו"ד ע' אופק, ביקש להדגיש כי יש להבחין בין שתי מערכות כללים נפרדות, אשר תכליותיהן שונות: האחת, מערכת הכללים הנוגעת לגילוי חומר החקירה בפני הנאשם, המוסדרת בסעיף 74 לחסד"פ והשנייה, מערכת הכללים הנוגעת לראיות חסויות, המוסדרת בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות ). לטענת עו"ד אופק, לבית המשפט אשר דן בהליך לפי סעיף 74 לחסד"פ אין את הסמכות לבחון את הראיות החוסות תחת תעודת החיסיון, ומקומו של עיון זה בהליך להסרת החיסיון.

עוד טען עו"ד אופק כי במקרה דנן, החיסיון הינו רחב עד כדי כך שהוא חוסה גם על תיאור חומר החקירה החסוי, ולפיכך לא ניתן לפרט אפילו את המינימום המבוקש על ידי העוררים, קרי תיאור כללי של חומר הראיות החוסה תחת תעודת החיסיון.

עו"ד אופק ציין עוד, כי תחילה אמנם לא הופיע החומר החוסה תחת החיסיון ברשימת חומר החקירה שהועברה לסנגוריה, וזאת משום התמשכות ההליכים הדרושים לצורך הוצאת תעודת החיסיון, אולם כעת, לטענתו, מצויה בידי הסנגוריה הרשימה המלאה של חומר החקירה - המורכבת לדבריו מהרשימה הראשונית שהועברה לסנגוריה בצירוף תעודת החיסיון.

דיון והכרעה

9.

אכן, יש לערוך ההבחנה בין שתי מערכות דינים החלות על הסוגיה נשוא ענייננו: מערכת דינים אחת היא זו המצויה בהוראות סעיפים 74-79 לחסד"פ, המסדירה את חובתה של התביעה להעמיד לעיונה של ההגנה את חומר החקירה הנוגע לכתב האישום בו מדובר. סעיף 78 לחסד"פ מבהיר כי חובה זו אין בה כדי לגרוע מחיסיונן של ראיות או לפגוע בו באיזשהו אופן. מערכת הדינים השנייה היא זו המצויה בהוראות פרק ג' לפקודת הראיות, שעניינה ראיות חסויות. להבחנה בין שתי מערכות דינים אלה ראו החלטתו של כבוד השופט (כתוארו אז) מ' חשין, בש"פ 3447/96 מדינת ישראל נ' אזולאי , פ"ד נ(3) 309 (1996).

10.

ענייננו הוא בהליך לפי סעיף 74 לחסד"פ, היינו בשאלה האם עמדה התביעה בחובתה להעמיד לעיונה של ההגנה את מלוא חומר החקירה הנוגע לכתב האישום בו מדובר, בכפוף לסייג שבסעיף 78 לחסד"פ, שעניינו ראיות חסויות. ב"כ המשיבה טוען כי אכן כך הוא, דהיינו כי בידי הסנגוריה חומר החקירה המלא, ככל שהחיסיון מאפשר זאת. ב"כ העוררים למעשה אינו חולק על כך שכיום בידי הסנגוריה מלוא חומר החקירה למעט זה החוסה תחת תעודת החיסיון, אלא שהוא טוען כי תעודת החיסיון בנוסחה הקיים אינה מאפשרת לעוררים לדעת מהו טיבו של חומר החקירה שעליו הוטל החיסיון, ולכן נבצר מהם לנקוט בהליך להסרתו.

כאמור, בדיון שבפניי התמקד ב"כ העוררים בטענה כי יש למסור לסנגוריה את תיאור החומר החסוי, והטענה כי החומר החסוי לא נכלל ברשימת חומר החקירה הראשונית שהועברה לסנגוריה נדחקה לשולי הטיעון. בנסיבות אלה, אין לפסיקה אליה הפנה ב"כ העוררים שייכות לענייננו, שכן פסיקה זו עוסקת בעצם חובתה של התביעה למסור לסנגוריה, מראש, את מלוא חומר החקירה, לרבות החומר החסוי, וכן עוסקת היא בשאלה מה נכלל בהגדרת "חומר חקירה" (ראו: בש"פ 3119/04 מדינת ישראל נ' אבו עסא (לא פורסם, 8.4.2004); בש"פ 3152/05 בן יעיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.2005); בש"פ 4357/05 אבו חטאב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.7.2005)).

11.

ולענייננו, בחינת תעודת החיסיון בה עסקינן, מלמדת, בין היתר, כי היא חלה על "כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות את תוכנו של חומר החקירה שלהלן, לרבות פעולות החקירה המתועדות בו, וזהות האנשים הנזכרים בו...". נוכח נוסחה הרחב של תעודת החיסיון, נראה כי אכן אין מנוס מן המסקנה כי גם מתן פרטים כלליים אודות החומר החוסה תחת תעודת החיסיון, יהיה בו כדי להפר את החיסיון.

12.

משהגעתי למסקנה כי אכן חל חיסיון על המידע המבוקש - שהינו, כאמור, תיאור כללי של החומר החוסה תחת תעודת החיסיון - הרי שההליך הנכון בו היה על העוררים לפנות הוא הליך של בקשה לגילוי ראיה חסויה (השוו: בש"פ 1729/08 מדינת ישראל נ' אבוטבול (לא פורסם, 18.3.2008)).

13.

לאור כל האמור לעיל, הערר נדחה. למותר לציין, כי אין באמור בהחלטה זו כדי למנוע מהעוררים לפנות לבית המשפט המוסמך בבקשה לגילוי ראיה חסויה בפרוצדורה הקבועה לכך בפקודת הראיות.