בש"פ 3152/05 רמי בן יעיש נ. מדינת ישראל

1.בפני ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן –

החוק ) על החלטתו מיום 23.3.05 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' ואגו) אשר דחה את בקשת העורר לעיין בחומר אשר העורר טוען שהוא חומר חקירה.

2.העורר ואדם נוסף עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בכתב אישום המחזיק שבעה אישומים בגין עבירות סמים ואישום אחד בגין ניסיון לשידול לקבלת דבר במרמה. כתב האישום מייחס לעורר קשירת קשר לסחור בסמים מסוכנים (מסוג LSD , חשיש, קוקאין ו- MDMA ), במספר הזדמנויות, אל מול "קונה" שהיה סוכן משטרתי (להלן - הסוכן ). עדותו של אותו סוכן משטרתי מהווה נדבך מרכזי של ראיות התביעה נגד העורר.

לטענת העורר, לסוכן עבר פלילי ולדבריו אף ידוע לו כי הסוכן המשיך לעסוק בפלילים בתקופת הפעלתו. בנוסף הוא טוען, כי בתמורה לעדותו נגדו, קיבל הסוכן סך של 120,000 ₪ ונסגרו חמישה תיקים פליליים שעמדו נגדו.

העורר ביקש לעיין בחומר שנאסף אצל המשיבה בעניינו, בהתאם להוראת סעיף 74 לחוק. משנוכח כי החומר שנמסר לעיון סנגורו אינו כולל את כל החומר בו ביקש לעיין, הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בהתאם לסעיף 74(ב) לחוק. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת היותם של מסמכים המצויים ב"תיק המנהלה" של הפעלת הסוכן "חומר חקירה", כאשר לטענת העורר, מדובר בחומר רלוונטי לאישומים נגדו, היות שיש בו כדי להפריך את גרסת הסוכן ולפגום במהימנותו. בית המשפט המחוזי בבאר שבע שדן בבקשה עיין בתכנו של תיק המנהלה ובסופו של יום הורה על מסירת החומר באופן חלקי לידי העורר. עתה מבקש העורר, בערר שבפני, להורות על מסירת יתר החומר, לגביו קבע בית המשפט כי הוא אינו חומר חקירה.

3.בית המשפט המחוזי ציין, כי החלטתו אינה נוגעת למסמכים שהוגדרו לכתחילה ככאלה שתעודת החיסיון שהוצאה בתיק זה, חלה עליהם. עוד ציין, כי מסמכים שיוגדרו על ידו כחומר חקירה העשוי להיות רלוונטי ואשר כולם או חלקם כלולים גם בתעודת החיסיון לא יסופקו לסנגוריה עד לבירור סוגיית החיסיון. המסמכים המצויים בתיק המנהלה חולקו לפרקים, והחלטת בית המשפט המחוזי התייחסה לכל פרק ופרק. מאחר שהערר מצריך בחינת החומר שלא הותר העיון בו, מצאתי לפרט את הכרעתו של בית המשפט המחוזי באשר לכל אחד מהפרקים, כפי שיפורט להלן:

א.

פרק 1 – סיכום הוצאות כספיות – אינו חומר חקירה.

ב.

פרק 2 - טפסי מעקב הוצאות - אינם חומר חקירה.

ג.

פרק 3 – הוצאות כספיות, בקשות החזר כספי - אינן חומר חקירה.

ד.

פרק 4 - בקשות, המלצות ואישורים להסבות כספיות - אינן חומר חקירה והן בגדר תכתובת פנימית.

ה.

פרק 5 - תכנית הפעלת הסוכן – נקבע כי המסמכים בפרק זה עשויים לכלול פרטים שיש בהם כדי לסייע בידה של ההגנה ועל כן, בכפוף לבירור סוגיית החיסיון, מדובר בחומר חקירה.

ו.

פרק 6 - סיכום פעילות - אינו חומר חקירה אלא בגדר תרשומת פנימית.

ז.

פרק 7 - טבלת סיכום חשודים – אינה חומר חקירה.

ח.

פרק 8 - מסמך מסכם פעילות – אינו חומר חקירה.

ט.

פרק 9 - זכ"דים ורישומים פנימיים שונים - נקבע, כי חלקם של המסמכים יכול שיהיו חומר חקירה וכן צוין כי יש לבחון אם קיימת טענת חיסיון, בעיקר לגבי שני מסמכים: האחד של גבי דהן מיום 24.2.04 והשני של אורי שרון מיום 16.2.04, תוך שבית המשפט מציין כי "בשום מקרה לא מדובר על מידע "דרמטי" כלשהו.

י.

פרק 10 - דו"חות פגישה עם הסוכן - נקבע שיכול ויהיו חומר חקירה.

יא.

פרק 11 - מסמכים כספיים מסוימים - אינם חומר חקירה.

יב.

פרק 12 - מסמכים באשר למקום שהיית הסוכן - אינם חומר חקירה.

יג.

לגבי החומר שבפרקים 13-14 צוין כי הוא ברשות הסנגוריה, מה גם שהחומר בפרק 14 חסוי.

יד.

פרק 15 – סיכום ביניים והצהרות סודיות - אינם חומר חקירה.

טו.

פרק 16 – חומר בהיבט הפסיכולוגי וראיונות פסיכולוג לסוכן – נקבע כי זהו חומר חקירה שיש לבחון לגביו את סוגית החיסיון מהיבטיה השונים.

טז.

פרק 17 – ידיעות - אינן חומר חקירה, בכפוף להצהרת התביעה בדבר התאריך שממנו ואילך אין ידיעות אודות הסוכן.

יז.

פרק 18 - בדיקות מסוף מודיעין - אינן חומר חקירה, בכפוף להצהרת התביעה בדבר התאריך שממנו ואילך אין ידיעות אודות הסוכן.

יח.

פרק 19 - צוין כי מדובר בחומר שנמסר להגנה, למעט קטעים חסויים.

יט.

פרק 20 - עסקאות מבחן - חוסה תחת תעודת החיסיון.

כ.

פרק 21 (דרכונו של הסוכן), פרק 22 (מסמכים אישיים של הסוכן) ופרק 23 (בקשות החזר כספים של הסוכן) - נקבע כי אינם חומר חקירה.

4.בערר שבפני טוען העורר כי על אף שבית המשפט הורה למשיבה לערוך רשימה של החומר המבוקש, תוך שפירט כיצד על המשיבה לערוך רשימה זו, הרי שהרשימה שהגישה המשיבה בסופו של דבר אינה עונה על הנחיות בית המשפט. למרבית המסמכים ברשימה ניתנה כותרת זהה ועל כן לא ניתן להבדיל בין המסמכים ולהבין מה תכנם. לפיכך, טוען הוא באמצעות בא כוחו, כי הרשימה שהוגשה אינה עומדת באמות המידה שהותוו לעניין זה בפסיקה וכי המשיבה לא מילאה אחר חובתה לקיים את החלטת בית המשפט בנוגע לרשימת החומר ובית המשפט שגה בדחותו את בקשתו להורות למשיבה לערוך רשימה חדשה.

העורר מוסיף ומציין, כי אמנם, אין בידו מידע מדויק באשר לאופן בו יכול החומר שלא הוצג בפניו לסייע בידו בהגנתו, אך מראשי הפרקים של החומר ניתן ללמוד, לטענתו, כי יש בחומר כדי לסייע להגנתו. כך, הוא טוען, באמצעות רישומי המשטרה באשר לסכומי הכסף שניתנו לסוכן, יתאפשר לו להשוות הסכומים לאלה המוזכרים בהודעות הסוכן כתמורה שנתן בעד הסמים, על מנת לבחון את מהימנותו. אשר לסיכום החקירה ומסמכים פנימיים אחרים, העורר אינו מכחד כי אין באפשרותו להעריך מה תכנם, אך הוא סבור כי אם יש במסמכים אלה "ולו שביב מידע הנוגע לחקירה גופה, להבדיל מסיכום של הראיות הגולמיות על ידי גורמי החקירה", יש להעמידו לעיונו. כן מבקש הוא כי יותר לו לעיין בידיעות אודות הסוכן ובמידע אישי אודותיו. העורר מפנה כתימוכין לטענותיו לפסיקה לפיה המבחן המשמש לסיווגו של חומר אינו מבחן אופי הפעילות שבאמצעותה הושג החומר אלא מבחן רלוונטיות תכנו להגנת הנאשם, כאשר ספק בעניין זה צריך שיפעל לטובת הנאשם.

5.עמדת המשיבה בפני הינה כי אין להכיר בתיק המנהלה של הסוכן כ"חומר חקירה", היות שכלולים בו פרטים הנוגעים ליעדים משטרתיים רבים ושאינם נוגעים לאישומים בכתב האישום שהוגש נגד העורר. אשר לתכתובות הפנימיות, המשיבה סבורה כי אין מדובר בחומר חקירה. יתרה מזאת, לשיטתה, אף לו נקבע כי מדובר בחומר חקירה, הרי שמאחר שהתכתובות כוללות פרטים הנוגעים להפעלת סוכנים על ידי המשטרה באופן כללי – לתקציבים המוקצים לעניין זה, לאופן הפעלת הסוכנים ולשיטות ההפעלה, הרי שמסירת המידע, גם אם אין בה כדי לפגוע בתיק נגד העורר, יכולה לפגוע בפעילות המשטרה באמצעות סוכנים ועל כן היא חוסה תחת תעודת החיסיון. המשיבה סבורה כי הרשימה שהוכנה מפורטת ככל הניתן ועומדת באמות המידה שנקבעו לכך בפסיקה.

יצוין, כי במענה לטענה בדבר הפגיעה שתיגרם כתוצאה מחשיפת החומר לפעילות המשטרה באמצעות סוכנים, השיב הסנגור כי המשיבה אינה מביאה נימוק של ממש שלא למסור את החומר אלא משתמשת במה שהוא הגדיר כ"סיסמאות" ולטענתו אין המשיבה מצביעה על כל נזק ממשי שייגרם אם יימסר לידיו החומר המבוקש.

הערר שבפניי מתייחס איפוא לאותם פרקים לגביהם נקבע כי הם אינם מהווים "חומר חקירה" (פרקים 1-4, 6-8, 11-12, 15, 17-18, 21-23). בהחלטתי נדרשתי גם לאותם פרקים לגביהם נקבע כי החומר המצוי בהם

יכול שיהיה חומר חקירה (פרקים 9 - 10). לא נדרשתי לפרקים לגביהם נקבע כי הם חומר חקירה ולא לפרקים לגביהם נקבע כי הם חוסים תחת תעודת החיסיון (פרקים 14, חלקים מפרק 19, 20) או שנמסרו כבר לידי ההגנה (פרקים 13 - 14, 19).

6.סעיף 74 לחוק מעניק לנאשם זכות לעיין בחומר החקירה הנוגע לאישום נגדו. זכות זו הינה עמוד תווך של הזכות למשפט הוגן (ע"פ 79/73 לביא ואח' נ' מדינת ישראל,

פ"ד כח (2) 505, 510 ; ע"פ 1152/91 סיקסיק ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד מו (5) 8, 22). כידוע, החוק אינו מגדיר מפורשות "חומר חקירה" מהו, אולם בפסיקת בית משפט זה התעצבו והתוו עקרונות מנחים לקביעת גדריו, שמן הראוי להזכיר את אלה מביניהם הנוגעים לענייננו.

העיקרון המרכזי הינו כי המבחן הקובע האם חומר מסוים "חומר חקירה" הוא הינו מבחן הנגיעה של החומר לאישומים נגד הנאשם (בש"פ 1689/02 נמרודי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז (6) 49, 62 וההפניות שם). נקבע, כי אין לפרש מונח זה באופן מצמצם ודווקני. דהיינו, תחת כנפיו של המונח "חומר חקירה" אין מסתופפות אך ורק אותן ראיות המתייחסות במישרין לאישום נגד הנאשם, אלא יש לפרשו כך שיכללו בגדרו גם ראיות "השייכות באופן הגיוני לפריפריה של האישום במשמע" (בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל , פ"ד לט (4) 124, 129) וכן חומר הנוגע לראיות שבכוונת התביעה להציג, גם אם אינו נדרש להוכחת האישומים עצמם, כמו-גם חומר שההגנה תבקש להגיש ויש בו להשפיע על בירור האישום נגד הנאשם (בש"פ 4157/00 נמרודי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 625). במילים אחרות, הגדרת "חומר חקירה" משתרעת על כל חומר הקשור, בין במישרין ובין בעקיפין, לאישום וליריעה הנפרשת בפני בית המשפט (בש"פ 9322/99 מסראווה נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (1) 376, 381). יחד עם זאת, "חומר חקירה" אינו כולל באופן גורף כל ראיה:

"אין גם להפליג למרחקים ולכלול במונח של "חומר החקירה" ראיות, שהרלוואנטיות שלהן לתביעה הפלילית הנדונה היא רחוקה ושולית..." (בג"צ 233/85, שם , בעמ' 129).

וכן:

"...הגישה המרחיבה אינה חסרת גבולות. הרחבה יתרה עשויה בנסיבות מסוימות להרחיב את היריעה שלא לצורך ובכך לא זו בלבד שלא תתרום להגנת הנאשם, אלא שעלולה היא גם לפגוע בזכויותיהם המוגנות של אחרים באופן בלתי מידתי וללא הצדקה" (בג"ץ 620/02 התובע הצבאי הראשי ואח' נ' בית הדין הצבאי , פ"ד נז (4) 625, 633).

עקרון נוסף שדומה כי אין חולק עליו הינו כי ההגדרה המשטרתית את החומר שמבקש הנאשם לעיין בו אינה מכריעה את סיווגו (בש"פ 1372/96 חה"כ הרב אריה דרעי ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (1) 177, 182) וכי תרשומות פנימיות ודו"חות סיכום פנימיים אינם מהווים "חומר חקירה" (בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ ואח' , פ"ד נא (5) 224, 229). אשר לשיקול הדעת שעל התביעה להפעיל לעניין סיווג החומר, הרי שפעמים רבות מספור נאמר והודגש כי "בהחליטה מהו החומר הרלוונטי לגבי משפט מסוים, אשר חייב להיכלל ב"חומר החקירה" שיועמד לעיון הסנגוריה...חייבת התביעה להדריך את עצמה על פי כללי השכל הישר וההיגיון הבריא מחד גיסא, ועל פי הצורך לנהוג בהגינות כלפי ההגנה מאידך גיסא..." (ע"פ 400/84 מדינת ישראל נ' אנג'ל , פ"ד לז (4) 481, 486. ראו גם: ע"פ 179/79, שם , בעמ' 691 – 692).

עקרון מנחה אחרון שאבקש לעמוד עליו עניינו בביקורת בית המשפט על החלטות רשויות התביעה באשר למסירת חומר החקירה לידי הנאשם:

"נקודת המוצא היא, כי התביעה ממלאה את המוטל עליה בהקשר זה בנאמנות, בהגינות ובמיומנות מקצועית ; ורק במקום שמתחייבת מן הנסיבות מסקנה אחרת, יבחן בית המשפט את החלטת התביעה לגופה" (בש"פ 1372/96, שם , בעמ' 183).

כמובן, הסנגור רשאי שלא להסתמך על שיקול דעתה של התביעה לעניין זה ובמצב זה רשאי הוא תמיד לפנות בבקשה לפי סעיף 74 לחוק.

7.בטרם אפנה לבחינת הערר לגופו, אבקש להדגיש כי תיק מעין תיק זה מעורר במלוא חריפותה את ההתנגשות בין שני אינטרסים: האחד, האינטרס של הנאשם למשפט הוגן, שכפועל יוצא ממנו זכאי הוא, כאמור, לעיין בחומר החקירה הרלוונטי לאישומים נגדו. השני, האינטרס הציבורי החיוני במאבק בפשיעה, שבמסגרתו מפעילה המשטרה סוכנים בקרב חשודים בביצוע שיטתי ומתמשך של עבירות חמורות, על מנת לאסוף נגדם ראיות ולהביאם לדין. אכן:

"הפעלתם של סוכני משטרה סמויים הוכרה זה מכבר בתור כלי נשק הכרחי ולגיטימי במלחמה נגד הפשע החמור בכלל ונגד נגע הסמים בפרט..." (ע"פ 470/83 מורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט (1) 1, 5).

וכן:

"החדרה של סוכני משטרה לתוך קבוצות עברייניות או הפעלת אנשי משטרה מוסווים כדי שישמשו פתיון לאנשים החשודים בעיסוק קבע בתחום פלילי מוגדר (כגון סוחרי סמים, סוחרי רכוש גנוב או עברייני מין) הם הכרח בל-יגונה ומהווים אחת משיטות הפעולה החיוניות של הלחימה בפשע" (ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(3) 64, 71).

האיזון בין שניים אלה בא לידי ביטוי באופן מובהק כאשר בבקשה להסרת חיסיון עסקינן, אולם הוא משליך ומאיר גם על הנושא שבפנינו, על הקביעה האם מסמך הוא חומר חקירה כאשר אין הוא נוגע במישרין לאישומים נגד הנאשם אלא מצוי "בפריפריה" הרחוקה יותר, במעגלים הולכים ומתרחקים מהאישומים נגד הנאשם. במצבים אלה, אני סבורה כי ככל שמדובר במסמך שהנגיעה שלו לאישום נגד הנאשם חלשה יותר, הרי שבאיזון האינטרסים יש ליתן משקל רב יותר – מזה שהיה ניתן לו מדובר היה בראיה המצויה במעגל הראיות הקרוב, בגרעין הקשה של הראיות נגד הנאשם – לאינטרסים ציבוריים חיוניים (ראו גם: בש"פ 6022/96 מדינת ישראל נ' מזור פ"ד נ (3) 686, 688 - 689 ; בג"צ 620/02, שם , בעמ' 634).

8.בבואי לבחון את החומר שבתיק המנהלה אני יוצאת מנקודת מוצא שאין לפרש את המונח "חומר חקירה" פירוש מצמצם ודווקני. בדיון בפני לא הובהר מה ככלל כולל "תיק מנהלה". באופן עקרוני אציין, כי ככל שתיק המנהלה עוסק בהיבטים המנהלתיים גרידא של הפעלת הסוכן, שאין להם נגיעה לאישומים נגד הנאשם או להתנהלות הסוכן, הרי שאין לראות בתיק המנהלה "חומר חקירה". יחד עם זאת, ברי שאם מצוי בתיק המנהלה של הסוכן חומר הנוגע באופן ישיר או עקיף לאישומים נגדו או ליריעה העשויה להיפרש בפני בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי, הרי שזהו חומר חקירה שלנאשם עניין וזכות בו והסנגור הוא שיחליט בסופו של יום האם להיזקק לחומר זה או לא במסגרת ניהול הגנתו של הנאשם. דומה, כי נכון יהיה אם ייקבע בין גורמי החקירה ורשויות התביעה גורם שאחראי יהיה לבחון לגבי כל תיק האם מצויים בתיק המנהלה מסמכים המהווים – או עשויים להוות - חומר חקירה, שאז יוודא כי העתק ממסמכים אלה מצוי גם בתיק החקירה. כפי שהתרשמתי, החומר המצוי בתיק שבפני רב ומגוון ועל כן מתחייבת בחינת תיק המנהלה לגופו.

על רקע הנחות יסוד אלה בחנתי בקפידה רבה את תיק המנהלה שנמסר לעיוני. בחנתי את המסמכים אחד לאחד, תוך שאני שואלת עצמי, בראש ובראשונה, האם יש לחומר רלוונטיות לאישומים המיוחסים לעורר והאם יש בכל מסמך ומסמך כדי לסייע לו בהגנתו ולו גם בדוחק. יחד עם זאת, בחנתי האם יש בכל אחד מהמסמכים המבוקשים כדי לבסס באופן ממשי טענות הגנה אפשריות (ראו גם: בג"צ 620/02, שם , בעמ' 634). במאמר מוסגר אציין, כי לא בכל מקרה ומקרה יכול בית המשפט לבחון את החומר המבוקש באופן כה מפורט בשל היקף החומר וככלל, מדובר בנושא שבנוגע אליו על הצדדים לבוא בדברים ביניהם, על בסיס אמון ותוך הכרה של כל אחד מהצדדים באינטרסים שהצד השני מייצג ושהוא אמון עליהם.

אתייחס להלן לכל אחד מהפרקים לגביהם מופנה הערר:

א.

פרקים 1-4 – מקובלת עלי מסקנת בית המשפט קמא כי אין מדובר בחומר חקירה.

ב.

פרק 6 – איני סבורה כי מדובר בחומר חקירה.

ג.

פרק 7 – איני סבורה כי מדובר בחומר חקירה, למעט קטע של מספר שורות בטבלה הכתובה בכתב יד, שעניינן בעורר (סעיף 4 לטבלה), ובכפוף לבירור סוגיית החיסיון.

ד.

פרק 8 – מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא כי אין מדובר בחומר חקירה.

ה.

פרק 9 – בפרק זה מצויים זכ"דים ורישומים שונים. כאמור, בנוגע למסמכים אלה נקבע על ידי בית המשפט שיכול שיהיו חומר חקירה וכן צוין כי ישנם שני מסמכים, שהוזכרו לעיל, לגביהם יש לבחון אם קיימת טענת חיסיון. בית המשפט נמנע מלקבוע לגבי כל מסמך ומסמך האם מדובר בחומר חקירה אם לאו. בכך לא די ולפיכך נדרשתי לבחינת המסמכים המצויים בפרק זה. אני סבורה כי המסמכים בפרק זה הינם בגדר "חומר חקירה", למעט המסמכים הבאים: מסמך מיום 19.4.04, מסמך מיום 22.4.04, מסמך מאת קצין סוכנים לכיש מיום 6.5.04, מסמך מיום 9.5.04, מסמך מיום 3.5.04, מסמך מיום 13.5.04, מסמך מיום 2.6.04, מסמך מיום 14.6.04. יחד עם זאת יודגש, כי על אף שאני סבורה כי מרבית המסמכים בפרק זה מהווים "חומר חקירה", הרי שמסירתם לידי הסנגור תיעשה בכפוף לבדיקת סוגיית החיסיון על המסמכים הנ"ל.

ו.

פרק 10 – אני סבורה כי מדובר בחומר חקירה, למעט מזכר מיום 14.3.04. מסירת יתר המזכרים בפרק זה תיעשה בכפוף לבדיקת נושא החיסיון.

ז.

פרקים 11 - 12 – איני סבורה כי מדובר בחומר חקירה.

ח.

פרק 12 – איני סבורה כי מדובר בחומר חקירה.

ט.

פרקים 15, 17, 18 – מקובלת על עמדת בית המשפט קמא כי אין מדובר בחומר חקירה.

י.

פרקים 21-23 – אינם מהווים, לטעמי, חומר חקירה.

יובהר, כי אני סבורה כי המסמכים המפרטים את ההוצאות הכספיות הכרוכות בהפעלת הסוכן הינם, ככלל, בגדר תרשומת פנימית שאין חובה למסרה. אכן, אני ערה לטענת הסנגור כי יש בחומר זה כדי לסייע לו לבקוע בקעים במהימנותו של הסוכן ועם זאת, מדובר במידע אותו יכול הסנגור לקבל גם במסגרת חקירתם של עדי המשיבה שעסקו בהפעלת הסוכן ואין כל הכרח או הצדקה לחשוף בפניו חומר זה.

עוד יובהר, כי מקובלות עלי הערותיו של בית המשפט קמא ביחס להחלטתו בפרקים השונים, הן הערות באשר לצורך להידרש לנושא החיסיון והן הערות אחרות, כפי שפורטו בהחלטתו (ראו ההערות לעניין פרקים 6, 17).

9.בסיומם של דברים אבקש להתייחס לטענת ההגנה לעניין רשימת החומר. עיינתי ברשימה שהוגשה לבית המשפט, ואני סבורה כי לפחות לגבי חלק מהפריטים ברשימה, יש ממש בטענת הסנגור כי היה על המשיבה לציין ברשימה פרטים נוספים באשר לתוכן המסמכים. הדברים אמורים בעיקר בהתייחס לזכ"דים. יש להצר על כך. אני ערה לקושי ליתן פירוט רב מחשש שיהא בכך להסגיר את תכנו של הזכ"ד שלא נמסר. יחד עם זאת, מטרתה של הרשימה לתת לסנגור ולו תמונה כללית של החומר שאין התביעה מוכנה למסור לעיונו, על מנת שיהא בידו לנסות ולתקוף עמדתה לגבי החומר. יחד עם זאת, משנבדק החומר על ידי בית המשפט, ומשלא מצאתי כי נפלה שגגה במסקנותיו, איני רואה בנימוק זה, כשהוא לעצמו, כמצדיק קבלת הערר ועם זאת, אני מוצאת להעיר על הצורך להקפיד הקפדה יתרה במילוי חובתן של הרשויות למסור את רשימת החומר מלאה ומפורטת ככל הניתן, באופן שיהא בידו של הסנגור להבין במה עניינו של המסמך (ראו גם: בש"פ 2602/96 זינגר נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(3) 231).

10.סיכומם של דברים, דין הערר להידחות, למעט ביחס לסעיף 4 של הטבלה שבכתב יד בפרק 7 ולמעט המסמכים המצויים בפרק 9 לתיק המנהלה (בהם קיבלתי ככלל את גישת בית המשפט, תוך שראיתי להתייחס באופן פרטני למסמכים), להוציא אותם מסמכים בפרק 9 שנקבע על ידי כי אינם מהווים "חומר חקירה" כמפורט בסעיף 8 (ה) להחלטתי.

יודגש, כי החלטתי מתייחסת אך ורק למסמכים הכלולים בתיק המנהלה של הסוכן ואין היא משליכה על סוגיית החיסיון. זו תתברר במסגרת נפרדת.