בש"פ 3394-24 בש"פ 3394-24

לפניי ערר לפי סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט מ' כדורי) בבע"ח 32487-09-23, שניתנה ביום 07.04.2024. בגדרה של החלטה זו נדחתה בקשת העוררים לקבל לעיונם חומרים הנוגעים לאירוע שאירע מחוץ לביתו של עורר 1 בחודש מרץ 2023 (להלן בהתאמה: גבאי ו-האירוע הקודם).

תמצית עובדות כתב האישום והרקע לערר

1.ביום 03.08.2023 הוגש נגד העוררים ושישה נוספים כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 8513-08-23). ברקע כתב האישום סכסוך כספי ועסקי בין גבאי ובין משפחתו של מר אדיר קריטי (להלן: קריטי), שלפי הנטען, הוביל בתקופה הרלוונטית לכתב האישום למספר אירועים אלימים. כך, בין היתר, גרמו חלק מהנאשמים נזק לביתו של קריטי; מסעדה שבבעלותו של נאשם 6, לו קשרי חברות עם גבאי, הוצתה; ובוצע ירי לעבר ביתו של גבאי ביום 03.06.2023.

2.כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות של הצתה, חבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לפשע, הסגת גבול, נשיאת נשק ואיומים – זאת בהתייחס לאירוע שהתרחש לפי הנטען, ביום 04.06.2023, בסמוך לשעה 01:00 בלילה. במסגרתו, הנאשמים קשרו קשר "להצית את ביתו של אדיר קריטי ולפגוע פגיעה חמורה באדיר". על מנת להוציא קשר זה מן הכוח אל הפועל, הצטיידו הנאשמים, לפי הנטען, באקדחים ובסכינים, בחומרים דליקים וכן לבשו שחורים ועטו כפפות גומי. בהגיעם אל ביתו של קריטי, כוונו אקדחים לעברו של א.ר, ששמר על ביתו של קריטי לבקשתו. לאחר מכן א.ר הופל על ידי הנאשמים לרצפה, נגרר בחניקה, תוך שהוא מוכה ונדקר. במקביל לכך, נטען בכתב האישום, הציתו חלק מהנאשמים את ביתו של קריטי.

3.להשלמת התמונה, יצוין כי כתב האישום הוקרא לנאשמים ביום הגשתו, וביום 06.05.2024 ניתן מענה מפורט מצדם לכתב האישום. ביני לביני, ביום 13.09.2023, הגישו הנאשמים בכתב האישום שלעיל ושניים נוספים, בקשה לפי סעיף 74 לחסד"פ, בה עתרו לקבל מהמשיבה חומרי חקירה שונים. לענייננו נוגעת בקשתם לקבל את התיעוד החזותי ה'מלא' ממצלמה שהוצבה בסמוך לביתו של גבאי, זאת חלף "תיעוד חלקי וקצר (מספר דק) של ההתרחשות בטרם האירוע נושא כתב האישום". בהמשך הובהר, כי התיעוד החזותי של אירוע שבו בוצע, לכאורה, ירי לעבר ביתו של גבאי, בחודש מרץ 2023, ושחקירתו נסתיימה מבלי שהוגש כתב אישום – הוא התיעוד המבוקש בעיקרו של דבר (להלן: התיעוד החזותי).

4.ביום 07.04.2024 קיים בית משפט קמא דיון בבקשה. כעולה מפרוטוקול הדיון, טענתה העיקרית של באת-כוח המבקשים, הייתה כי ישנו קשר משפחתי בין המעורבים באירוע הירי לעבר ביתו של גבאי ובין החוקר המופקד על חקירת האירועים מושא כתב האישום בענייננו. יודגש, כי ככל שידוע, אין מדובר במי שמעורבים בסכסוך שבין משפחתו של קריטי ובין גבאי, וכי הירי הנטען בוצע על רקע אחר. בתוך כך, באת-כוח המבקשים הוסיפה כי "נכון שזאת לא ראיה מזכה", אך הודגש כי יש בתיעוד החזותי, בצירוף העובדה שלא הוגש כתב אישום בעניין האירוע הקודם, כדי לבסס טענה של אכיפה בררנית.

באת-כוח המשיבה הדגישה מצדה, כי התנגדותה למסירת תיעוד האירוע, ואף לצפייה בו, לא נובעת מרצון המשיבה להסתיר דבר מה – אלא מהעובדה, שלגישתה, הדבר אינו רלוונטי לכתב האישום שבו עסקינן.

5.בו ביום ניתנה החלטת בית משפט קמא, בה נקבע כי מאחר שהחומר המבוקש אינו נוגע לאירוע מושא כתב האישום, "אלא לאירוע שעל פי הנטען התרחש כשלושה חודשים קודם לכן, הרי שאין מדובר בחומר רלבנטי", בהתאם לפסיקת בית משפט זה. כן צוין, כי "בגדרו של סעיף 74 [...] לא נדרש חומר אשר מטרתו עריכת חקירה המתייחסות לאירוע אחר, ובחינת מחדלי החקירה שנערכו בו".

6.מכאן הערר שלפניי, שהוגש על ידי מקצת מן המבקשים בהליך בבית משפט קמא, ביום 18.04.2024.

טענות העוררים והדיון בערר

7.בערר נטען, כי החלטת בית משפט קמא שגויה, וניתנה מבלי שהוא צפה בסרטון הרלוונטי. כמו כן, העוררים שבו וחזרו על טענתם כי עיון בתיעוד החזותי המבוקש, עשוי להקים לטובתם טענה של אכיפה בררנית ולמחדלי חקירה מהותיים; זאת, נוכח העובדה שבעניין האירוע הקודם לא הוגשו כתבי אישום, ובשים לב לטענתם כי החוקר המופקד על החקירה בענייננו, הוא לכאורה, בן משפחתם של המעורבים באירוע הקודם.

8.בדיון שהתקיים לפניי ביום 15.05.2024 הסכימה באת-כוח העוררים לצמצם את בקשתה, כך שיותר לה לצפות בתיעוד החזותי, אף אם לא לקבלו לחזקתה. כמו כן, היא הדגישה פעם נוספת כי החומר נועד לבסס טענה בדבר אכיפה בררנית, בשים לב לאופן חקירת האירוע הקודם ולמחדלים שנפלו, לפי הנטען, בחקירתו.

באת-כוח המשיבה ציינה בדיון זה, כי "אותו חוקר אכן קרוב משפחה של אותם חשודים בתיק ההוא והוא היה חוקר בתיק הזה". על כך היא הוסיפה והדגישה כי "אני מבינה את הקושי, ערכנו לו ריאיון לפני העדות שלו והעברנו את הריאיון", תוך שהטעימה כי טענות הנאשמים בעניין זה, ממילא, שמורות בידם. מנגד, טענתה העיקרית הייתה כי המסלול הדיוני המתאים להגשת בקשה לעיון בחומר שנועד לבסס טענה של אכיפה בררנית אינו סעיף 74 לחדס"פ, כי אם סעיף 108 לחוק זה.

דיון והכרעה

9.בפתח הדברים יובהר, כי דעתי לא נוחה מהעובדה, שאושרה על-ידי באת-כוח המשיבה בדיון שהתקיים לפניי, כי ישנו קשר משפחתי בין הגורם שהופקד על חקירת העוררים ובין מי שהיו מעורבים, לכאורה, בירי לעבר ביתו של גבאי. כפי שהובהר גם בדיון, דומה שאף המשיבה ערה לקושי זה. על אף האמור, ומבלי להקל בו ראש – מצאתי כי דין הערר להידחות.

10.כידוע, סעיף 74 לחסד"פ קובע את זכותו של נאשם לעיין בחומר חקירה המצוי בידי גורמי החקירה והתביעה, בנוגע לאישום שהוגש בעניינו. לא בכדי זכות הגילוי והעיון נתפסת כחלק מזכות היסוד של הנאשם לפרוס הגנתו בבית המשפט (ע"פ 4765/98 נדאל אבו סעדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 832, 838 (1999); בש"פ 8810/23 אסעיד נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (25.01.2024)), שהרי, כפי שציינה בעבר השופטת א' פרוקצ'יה, "זכות העיון נגזרת מזכות היסוד של הנאשם לחירות אישית, וממנה נובעת זכותו לנהל את הגנתו תוך הכרת מלוא חומר החקירה הקיים בעניינו כדי להבטיח משפט הוגן" (בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' זאבי, פ"ד ס(2) 446, 459 (2005)). הזכות לעיין ולהעתיק חומרי חקירה נועדה להגשים את זכותו של הנאשם למשפט הוגן, את זכותו של הנאשם לערוך הגנתו ולהיערך כראוי למשפט, את הערך של גילוי האמת וכן היא מסייעת לצמצום את פערי הכוחות בין התביעה להגנה (בש"פ 6695/11 מדינת ישראל נ' פלוני, בפסקה 5 (27.09.2011); בש"פ 2839/23 זאבי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (01.05.2023), והאסמכתאות שם).

11.מכיוון שהתיבות "חומר חקירה" לא פורשו בגדרי החוק, ולאור הצורך לאזן בין זכותו של הנאשם ובין אינטרסים נוגדים אחרים, בפסיקה אומץ מבחן גמיש לקביעת מושג זה, במסגרתו כל מקרה נבחן לגופו לפי מידת הרלוונטיות והזיקה של החומר המבוקש לאישום מושא הבקשה (בש"פ 1355/98 בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 1, 5 (1998)). בנוסף, נקבע כי יש להעניק למושג זה פרשנות מרחיבה, כך שיכלול גם חומר הקשור "לפריפריה של האישום" (בש"פ 9287/20 אלוביץ נ' מדינת ישראל, פסקאות 14-11 (14.01.2021) (להלן: עניין אלוביץ)).

12.שאלה נוספת בה עסקה פסיקת בית משפט זה היא שאלת היחס שבין זכות הנאשם לעיין בחומרי חקירה מכוח סעיף 74 לחסד"פ ובין מסלולי גילוי ועיון מקבילים, המעוגנים במסגרות נורמטיביות שונות (בש"פ 7623/22 דיין נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (15.12.2022); בג"ץ 4922/19 נוה נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז מרכז (פלילי), פסקה 11 (09.12.2019) (להלן: עניין נוה)). ואכן, לצד סעיף 74 ישנו סעיף נוסף בחסד"פ אשר נכנס לפעולה לאחר הגשת כתב אישום – הוא סעיף 108. סעיף זה מסמיך את בית המשפט "לצוות על עד שהוזמן או על כל אדם אחר להמציא לבית המשפט במועד שיקבע בהזמנה או בצו, אותם מסמכים הנמצאים ברשותו ושפורטו בהזמנה או בצו".

13.היחס בין שני סעיפים אלו נדון בפסיקה בהקשרים שונים (ראו למשל: בש"פ 4981/23 פלוני נ' מדינת ישראל (30.10.2023); בש"פ 1378/20 זגורי נ' מדינת ישראל (07.04.2020); בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר, פ"ד סו(3) 442 (2014); בש"פ 8815/15 סעד נ' מדינת ישראל (10.05.2016); בש"פ 9322/99 מסארווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376 (2000)). בנוסף, וכפי שציינה באת-כוח המשיבה בדיון שנערך לפניי, בעניין נוה אכן הובהר, על יסוד פסיקה קודמת, כי חובתה של המאשימה לפי סעיף 74 היא להתיר לנאשם לעיין בחומר חקירה הנוגע לכתב אישום נגדו, ואילו תיקי חקירה נגד נאשמים אחרים, לא נכנסים לתחומו של סעיף 74. בפרט נקבע באותה פרשה, כי אם מדובר בתיקי חקירה של אחרים, שהעיון בהם מבוקש לצורך אישוש טענה לאכיפה בררנית, המצויה בגדרו של סעיף 149(10) לחסד"פ, האמצעי הדיוני להעלאת הדרישה הוא סעיף 108 לחסד"פ, בשונה מסעיף 74 לחסד"פ, וזאת בפני המותב שדין בתיק העיקרי. יוזכר, כי בהקשר זה נקבע שהנטל להנחת תשתית ראייתית ראשונית לביסוס הדרישה לגילוי מידע ומסמכים מכוח סעיף 108 מוטל על הנאשם, וכי לא די בעצם העלאת טענה לאכיפה בררנית על מנת לחייב את התביעה למסור מידע מכוח סעיף זה.

14.באופן רחב יותר ניתן לומר, כי ככל שהחומר המבוקש אינו בגדר "חומר חקירה", משום שאינו נוגע לאישום שהוגש נגד הנאשם, אך יש בו כדי לסייע בביסוס פגם חיצוני כלשהו בהליך הפלילי המתנהל בענייננו, כמו למשל, לקעקע את מהימנות עדי התביעה – אזי המסלול הדיוני לבקש את העיון בו מצוי, ככלל, בסעיף 108 לחסד"פ (עניין אלוביץ, בפסקה 15; יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 330 (2021); ראו גם: בש"פ 1965/21 נתניהו נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (11.04.2021), שם עלתה הסוגיה בקשר עם טענה להפרת הכללים החלים ביחס לחקירה והגשת כתב אישום נגד ראש הממשלה בתקופת כהונתו הקבועים בסעיף 17 לחוק-יסוד: הממשלה).

15.מהאמור לעיל עולה, כי בדין דחה בית משפט קמא את בקשת העוררים, שעה שהאכסניה הדיונית במסגרתה היא הוגשה – הייתה שגויה; ומכאן שגם דינו של הערר שלפניי – להידחות.

16.סוף דבר: הערר נדחה בזאת.