בש"פ 3528/21 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפני שתי בקשות רשות ערעור הנסבות על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דראל ) מיום 21.5.2021 (עמ"י 40946-05-21). בית המשפט המחוזי קיבל ערר שהוגש על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער מיום 20.5.2021 (מ"י 29969-05-21 ו-29956-05-21) בעניינם של שני קטינים (להלן: הקטינים ). בית משפט השלום הורה על מעצרם למשך שלושה ימים לצורך השלמת חקירה, ואילו בית המשפט המחוזי הורה על שחרורם לחלופת המעצר שהוצגה. עד כאן מדובר בהחלטות "רגילות" בענייני מעצרים, ואין צריך לומר כי על פני הדברים אין זה מסוג המקרים שבהם קמה עילה של ממש להגשת רשות לערור על החלטה בתחום של מעצר ימים, לא כל שכן לתתה, בהתחשב באמות המידה המצמצמות החלות על הדיון בבקשות מסוג זה.

2.

המקרה דנן הוא מיוחד בהיבט אחד בלבד – החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה ביום שישי בשעת צהריים (11:45), והיא חלה באופן אפקטיבי במשך תקופה של יומיים בלבד – בהתחשב במועד פקיעתו של צו המעצר. עם זאת, בהתחשב בהודעתה של המדינה שהיא שוקלת לבקש בקשת רשות לערור – ציין בית המשפט המחוזי, אף זאת לפי ההלכה הפסוקה, כי ככל שהמדינה תעשה כן – הוא יורה על עיכוב ביצוע למשך 48 שעות.

3.

החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין עיכוב הביצוע במקרה דנן יצרה מצב שאינו טיפוסי – ככל שבקשת הרשות לערור הייתה מוגשת רק לקראת תום המועד של 48 שעות, תוצאת הדברים הייתה – ללא כל החלטה שיפוטית נוספת – איון מוחלט של ההחלטה על שחרור לחלופת מעצר, שממילא מועד תוקפה היה זהה באורכו. הודעת המדינה על הכוונה להגיש בקשת רשות לערור ניתנה בתוך כשעתיים (עד השעה 14:00), כפי שהורה בית המשפט המחוזי, אך בקשת הרשות לערור עצמה לא הוגשה.

4.

לאחר מספר שעות נוספות, לקראת ערב שבת (בשעה 17:00), הגישו באי-כוחם של הקטינים מה שכונה על-ידם "ערר", ולאמיתו של דבר היה בקשת רשות לערור. לטענתם, השהות שניתנה למדינה להגשתה של בקשת הרשות לערור עלולה דה פקטו לאיין את ביצועה של החלטת השחרור. זאת, מאחר שדיון בבקשה ביום ראשון יוביל לכך שממילא הקטינים ישהו במעצר עד התקופה המקורית שעליה הורה בית משפט השלום.

5.

בהמשך לכך, הוריתי למדינה להגיש תגובה בהקדם האפשרי ובה תבהיר מדוע טרם הוגשה בקשת רשות הערר, בהתחשב בהשלכה שעשויה להיות לעיכוב על מימוש החלטתו של בית המשפט המחוזי.

6.

זמן קצר לאחר מכן, בשעה 21:00 לערך, הוגשה תגובת המדינה ובה צוין כי דרוש לה פרק זמן נוסף לצורך כתיבת הבקשה והגשתה. באת-כוח המדינה ציינה כי היא נערכה להגיש את הערר במוצאי השבת, 22.5.2021, "כחצי יממה לפחות טרם ממועד פקיעת עיכוב הביצוע שהועמד לרשותה".

7.

בהמשך, בשעה 22:00 לערך ניתנה החלטה נוספת שבה צוין כי "במכלול הנסיבות, ובפרט בהתחשב בשעה שבה ניתנה היום החלטתו של בית המשפט המחוזי ובמועד פקיעת המעצר שעליו הורה בית משפט השלום בשבתו כבית משפט לנעור בהחלטתו מיום 20.5.2021 – אין בתגובה שהוגשה כדי להניח את הדעת".

8.

כשעה קלה לאחר מכן הגישה המדינה את בקשת הרשות לערור עצמה. בקשת הרשות לערור עמדה על חומרתו של האירוע שהחקירה מתייחסת אליו ולמצב הביטחוני המתוח בעיר ירושלים שבה מתגוררים הקטינים. על רקע זה, סבורה המדינה כי החלטתו של בית המשפט המחוזי היא שגויה.

9.

בשלב זה, ובלוח הזמנים הקצר המפורט לעיל, נדרשת החלטתי.

10.

אפתח בבקשת הרשות לערור שהגישה המדינה. טענותיה של המדינה – טעמן עמן. עם זאת, בהתאם למקובל במקרים מסוג זה, הענקתה של רשות לערור במקרים מסוג זה תיעשה רק במקרים חריגים ביותר בהתאם לאמות המידה המצומצמות שנקבעו לעניין (ראו: בש"פ 7471/20 עוזר נ' מדינת ישראל , פסקה 12 (30.10.2020); בש"פ 3381/21 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקה 7 (18.5.2021); בש"פ 3476/21 עראבה נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (20.5.2021)). מקרה זה אינו נמנה עמם. ראוי להגביל הגשתן של בקשות רשות לערור בנושאים של מעצר ימים רק למקרים מיוחדים ולנסיבות חריגות, ואין די בכך שהמדינה מצביעה על טענות "ערעוריות" רגילות שיש בהן טעם, ומבלי שאני נוקטת עמדה לגוף הדברים. מסגרת הדיון בבקשות רשות לערור חייבת להישאר ברורה.

11.

וכעת לבקשת הרשות לערור מטעם הקטינים, אשר נסבה כאמור על עיכוב הביצוע בלבד. אקדים ואומר, כי ככלל אין מקום להגיש בקשות רשות לערור על החלטות בעניין עיכוב ביצוע בנושאי מעצרים (ראו והשוו: בש"פ 3521/21 פלוני נ' מדינת ישראל

(20.5.2021)). כפי שצוין לא אחת, החלטה על עיכוב ביצוע היא נדרשת על מנת שלא לייתר את האפשרות לביקורת של ערכאת הערעור (ראו למשל: בש"פ 603/13 מדינת ישראל נ' מחמלי , פסקה 8 (25.1.2013). כן ראו: בש"פ 5030/18 מדינת ישראל נ' כהן

(29.6.2018) שם נדרש בית המשפט גם לקיומם של חריגים מצומצמים לכלל זה).

12.

זהו ייחודו של המקרה שבפני. כאשר תקופת עיכוב הביצוע חופפת למעשה את תקופתה של ההחלטה שעליה צפוי להיות מוגש הליך ערעורי, יש לעשות כל מאמץ כדי למנוע שהסעד הזמני "יבלע" את ההליך העיקרי. אין משמעות הדברים שעיכוב ביצוע לא צריך להינתן. אולם, יש לקצוב פרק זמן מידתי להגשת הערר או בקשת הרשות לערור כתנאי להמשכו של עיכוב הביצוע. פרשנותה של המדינה לפיה ניתנו לה 48 שעות לצורך הגשתה של בקשת רשות לערור אינה יכולה לעמוד. פרק זמן זה ניתן לערכאת הערעור על מנת שתוכל גם "לקלוט" את בקשת רשות הערר וגם לקבל החלטה שיש לה משמעות מעשית. אילו בקשת הרשות לערור של המדינה הייתה מוגשת רק במוצאי שבת, דבר זה לא היה מתאפשר. על כן, דומה שבמקרים מסוג זה על בית המשפט המחוזי לקצוב מועד להגשתה של בקשת הרשות לערור עצמה, על מנת שיתאפשר טיפול בה לפני שיחלוף מועד תוקפה של ההחלטה העיקרית. גם מבלי שהדבר נעשה, שומה היה על המדינה לכלכל מעשיה באופן שיותיר לבית משפט זה פרק זמן סביר לטיפול בבקשת הרשות לערור עצמה. בסופו של דבר אכן הוגשה הבקשה בשעות הערב המאוחרות של אותו יום שבו ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, אולם זאת רק לאחר שניתנו החלטות שיפוטיות שהבהירו כי כך יש לפעול.

13.

מכל מקום, משהוגשה לבסוף בקשת הרשות לערור מטעם המדינה, והובהר סדר הדברים הנכון במקרים מסוג זה, התייתר הצורך להוסיף ולעסוק בבקשה שנסבה על עיכוב הביצוע, והיא נמחקת בזאת.

14.

סוף דבר: בקשת הרשות לערור שהגישה המדינה נדחית. ממילא הופכת בכך לחלוטה החלטתו של בית המשפט המחוזי וניתן לבצעה בהתאם להנחיותיו. בהתחשב במועד שבו ניתנת החלטתי זו יש לוודא, כי מכל מקום, הקטינים לא ישהו במהלך הלילה הקרוב במעצר (וזאת ככל שיעמדו בתנאים המגבילים שהוצבו להם בבית המשפט המחוזי).