בש"פ 4536/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיה נעצר העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו. עם הגשת כתב האישום הגיעו הצדדים להסכמה כי העורר ייעצר ושלאחר שמיעת עדותה של המתלוננת יתקיים דיון בשאלת המעצר. בערר זה מעלה הסנגור שתי טענות עיקריות: האחת היא כי לנוכח חזרתה של המתלוננת בה מתלונתה יש מקום להורות על שחרור העורר. השנייה הינה כי כך או כך היה מקום להזמין תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

2.

הטענה הראשונה מתייחסת לסוגיית קיומן של ראיות לכאורה. יובהר שנגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו את העבירות הבאות: אינוס בת משפחה, ניסיון אינוס בת משפחה, מעשה סדום בבת משפחה, ניסיון מעשה סדום בבת משפחה, מעשה מגונה בבת משפחה, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים. על פי הנטען, ביצע העורר מעשים אלה במשך 4 שנים טרם הגשת כתב האישום ביום האחרון של שנת 2009 כלפי בתו, קטינה ילידת 1997. מעיון בחומר עולה שקיימות ראיות לכאורה. כך על פי עדות הקטינה בפני חוקרת הילדים ועדותה בבית המשפט. אכן, לאחר עדותה כתבה המתלוננת מכתב לסנגוריה ובו נאמר שהעידה דברי שקר בשל שנאתה לאביה. בעקבות זאת, נחקרה הקטינה בשנית בפני חוקר ילדים שהגיע למסקנה שאין בדבריה לתמוך "בחזרה שלה מההאשמה". בשלב הבא העידה המתלוננת בבית המשפט וחזרה על כך ששיקרה בהאשימה את אביה. בהחלטתו הנדונה שקל בית המשפט המחוזי את ההתפתחויות האמורות. כן התייחס בית משפט קמא למסמכים, לאמרות של המתלוננת לגורמים שונים ולהתרשמות הרופא אשר בדק אותה. על סמך כל אלה, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. יצוין כי התביעה הצביעה על התנהגות האם כלפי הקטינה כסיבה לשינוי שחל בעמדת בתה.

בית המשפט המחוזי ביצע את מלאכתו כהלכה. בדיקת קיומן של ראיות לכאורה – לא רק על סמך חומר החקירה אלא גם בהתבסס על העדויות שנמסרו בבית המשפט – הינה פעולה עדינה. בל נשכח כי בית המשפט השומע את המשפט אינו רשאי לגבש עמדה באותו שלב. גם שופט המעצרים מוגבל לבחינת ראיות לכאורה – קרי, הפוטנציאל להרשעה להבדיל מכל קביעה אם יורשע הנאשם. כאן, החומר מבסס תשתית מוצקה של ראיות לכאורה. המשקל הסופי שיש להעניק לחזרת הקטינה מגרסתה המפלילה יינתן על ידי בית המשפט שבפניו מתנהל התיק ולא על ידי שופט המעצרים. די לומר כי לכאורה – ולשם הדיוק לא רק לכאורה – מצויה הקטינה במצב קשה מנשוא. הקביעה בדבר המניע לאמרותיה הסותרות נתונה לבית המשפט המחוזי במסגרת הכרעת הדין. לצורך ההכרעה בבקשה דנא אסתפק בהערה כי התמונה המצטיירת אינה כה חד משמעית כפי שמבקשת הסנגוריה לשרטט. אף בשלבים של החזרה מהעדות המפלילה ניתן למצוא גם ראיות לכאורה – ואינני קובע מעבר לכך – המחזקות את גרסתה הראשונית של הקטינה. אל לסנגוריה לחשוב שרק מפני שבית המשפט דחה לשלב שמיעת הראיות את ההכרעה בבקשה, יעסוק שופט המעצרים במלאכה לא לו. התביעה עודנה עומדת במבחן קיומן של ראיות לכאורה.

בהתחשב בכך, אינני סבור כי טעה בית משפט קמא בכך שלא נעתר לחלופה שהוצעה על ידי העורר ולפיה יישב במעצר בית בבית הוריו. זוהי, כאמור, הסתייגותו השנייה של הסנגור. בית המשפט הדן במעצר אינו מחויב להזמין תסקיר מעצר בכל מקרה. יתרה מכך, רצוי להימנע מגישה כוללנית שכזאת ולו כדי להפחית מהעומס המוטל על שירות המבחן ולאפשר עריכתם של תסקירי מעצר במקרים המתאימים.

3.

סוף דבר, לא נפלה כל טעות שבדין בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים.

הערר נדחה.